מצפה ימים
 | |
| הר מצפה ימים בְרקע היישוב אמירים | |
| מידות | |
|---|---|
| שטח | 30×90 מטר |
| גובה מעל פני הים | 734 מטר |
| היסטוריה | |
| תרבויות | פיניקים |
| תקופות | פרסית, הלניסטית |
| נבנה | פרסית |
| ננטש | אמצע המאה ה־2 לפנה"ס או אחרי, אולי בכיבוש החשמונאי |
| סוג | אתר מקודש (אנ') |
| אתר ארכאולוגי | |
| התגלה | 1965 |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | בקרבת אמירים |
| קואורדינטות | 32°56′20″N 35°27′38″E / 32.938833333333°N 35.460583333333°E |
|
(למפת צפת רגילה)   מצפה ימים | |
  | |
הר מצפה ימים הוא שלוחה דרומית של הר מירון, ועליה אתר ארכאולוגי מקודש פיניקי.[1] האתר הארכאולוגי התגלה לראשונה ב־1965, עת פורסם כי זוהתה בראש ההר מצודה ישראלית,[2] כנראה תוך שגיאה בזיהוי התקופה.[3] מאוחר יותר, בסקר ארכאולוגי באתר נמצאו ארבעה חפצי ברונזה. בעקבות הגילויים נערך באתר סקר מפורט וחפירה.[1]
תיאור מבני[עריכת קוד מקור | עריכה]
האתר מוקף בקיר או חומה בצורה כללית מלבנית בגודל 30×90 מטרים.[1] במערבו נחשף מכלול מבנים מרובע, 28×27 מטרים גודלו.[1] הוא כולל חצר במזרח, מבנה במערב וביניהם מבואה העוברת ממזרח ומדרום למבנה המערבי.[1] ליד הקיר המערבי של החצר נמצאו שרידי מתקן, כנראה במה.[1] המבנה המערבי עצמו בנוי בצורה סימטרית, וככל הנראה מולא באדמה כדי לשמש להגבהה, אלא שלא נותר שריד מהמבנה שנבנה מעל.[1] אחד מאותם חללים לא מולא אלא שימש מרתף.[1]
בחלק המערבי של הקיר הדרומי של האתר נמצא מקדש.[4] הוא בנוי משני חדרים, העיקרי 14×6 מטרים (הצלע הארוכה מחוברת לקיר האתר החיצוני), וממזרח לו החדר השני בגודל 5×4 מטרים.[4] הכניסה לחדר הראשי, האולם, היא מהקיר הצפוני; היו בו שלושה בסיסי עמודים בציר האמצעי של האולם, במרחקי 3.50 מטר אחד מהשני.[4] לאורך כל הקירות מלבד המערבי נבנו ספסלי אבן.[5] בין הספסל הדרומי לרווח בין שני העמודים המערביים וכן בפינה הצפון־מערבית היו במות.[5] לפי שוני בצורת בנייתם הקירות מגובה מסוים, נדמה שלמקדש היו שני שלבי שימוש, הראשון כמתחם סגור והשני כמתחם לא מקורה.[5][6] עדות לכך נמצאה גם בשיפוץ של הבמה הצפון־מערבית, לפיו כנראה שימשה בשלב הראשון להגשת מנחות ובשני להקרבת קרבנות.[5]
אופי האתר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניית האתר התרחשה ללא ספק בתקופה הפרסית (539–332 לפנה"ס), והפעילות בו המשיכה, תוך הפיכתו למתחם לא מקורה, לפחות עד אמצע המאה ה־2 לפנה"ס.[3] הפסקת הפולחן באתר קשורה אולי לכיבוש הגליל על־ידי החשמונאים, כפי שאולי מעידים גם הפסלים המנותצים בו.[3] מממצאי האתר עולה כי ככל הנראה לא מדובר במצודה עם מקדש אלא במתחם קודש שלם; המכלול המערבי היה מבוא לאתר, והיווה מסד לחצר, בדומה ל"החצר החיצונה" ו"החצר הפנימי" ביחזקאל, מ' וההפרדות ל"עזרות" בשני בתי המקדש.[7]
המקדש מגלה קשר הדוק לעולם הפיניקי, ולפי הכתובת שנמצאה בו קשור אולי לעשתרת,[3] ואף מוקדש לה.[8] ייתכן שהמאפיינים הביצוריים של האתר המקודש הם זכר לאופייה הלוחמני של עשתרת,[9] שהיה ידוע בעיקר (אך לא רק) בתקופת הברונזה.[10] סביר מאוד שהאזור כולו היה נתון באותה תקופה תחת השפעת הערים הפיניקיות (בעיקר צור וצידון), שהיו בעלות מעמד מיוחד בממלכה האחמנית; אם כן, מדובר היה במקדש־גבול לתחום שליטתן.[3] ממצאי מטבעות מצור וכלי חרס שמוצאם מהחוף הפיניקי מזהים את האתר כצורי (אף שנמצאו גם כלים שמוצאם מעמק יזרעאל וממישור החוף, דבר המלמד על היחסים עם אותם אזורים). הימצאותם של פסלי אלים מצריים, שכנראה מקורם במצרים, לא מהווה עדות לפולחנם באתר, שכן מדובר במנחות.[3]
ממצאים מועטים מעידים על פעילות מאוחרת יותר באתר: ליד המזבח הדרומי נמצא בור מהתקופה הרומית, ובשאר האתר נמצא מטבע ביזנטי ושברי חרס ממלוכיים.[11]
ממצאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיטולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסקירת האתר נמצאה בסמוך לפינה הצפון־מערבית של המקדש סיטולה (אנ'), כלי נסך מצרי, ועליה כתובת פיניקית.[12] הסיטולה כללה בבסיסה דימוי לוטוס ומעליו שלוש שורות של דמויות.[13] מעל השורה העליונה חרותה תחילת הכתובת הפיניקית, והמשכה חרות בכיוון אנכי בשורה האמצעית.[13] תוכנה הוא:[13]
לעכבו . בן . בד . אשמן . אפעל . לעשתרת . כשמע . קל
הכתובת מהווה נוסח מקוצר של כתובות נדר.[13] את השם יש לתקן, כנראה, ל"עכבר".[13][14] שם האב, בד־אשמן, הוא שם נפוץ שמשמעו "בְּיד אשמון".[13] תארוך הכתובת הוא למאות ה־6–5 לפנה"ס.[13]
הסיטולה גם כללה כתובות קצרות במצרית קדומה, המזכירות אלים מצריים שונים.[15]
פסלונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמור, באתר נמצאו ארבעה חפצי ברונזה בסקירה הראשונית: האחד הוא הסיטולה, והשלושה האחרים הם צלמית הפר חיפו, צלמית גור אריה וצלמית איִיל רובץ,[1] כולם בסמוך לפינה הצפון־מערבית של המקדש.[12] מקורם בתקופה הפרסית, והנחתם שם נעשתה כנראה בשלב האחרון של הפולחן באתר.[3] פסל האייל מבטא תנוחת רביצה המוכרת מאמנות מסופוטמיה, מתקופות קדומות ביותר.[13][16] פסלוני חיות רובצות שימשו משקולות בתקופה הפרסית, וסביר להניח שזה היה שימושו של פסלון האייל.[13] לפסלון האריה אין רעמה או אברי מין, אך סביר בכל זאת שמדובר בזכר; על גבו יש נקב העובר באלכסון דרך כל הפסלון, ועל כן משערים שהוא היה מחובר לחפץ אחר, ואולי שימש ידית לכלי קיבול.[13] מראהו של האריה מצביע על גיל 3–5 חודשים, ונראה כי האמן ראה מול עיניו גור אריה חי.[17]
בחפירה עצמה נמצאו שני פסלונים נוספים; האחד מברונזה, המתאר את אוסיר, נמצא במבואת המכלול המערבי, והשני מצפחה, המתאר את אוסיר באמצע, לימינו האל חור ולשמאלו חתחור, נמצא ממזרח לבמה הצפון־מערבית במקדש.[17] לעומת חפצי הברונזה נמצא פסלון הצפחה שבור ובלוי מאוד, והוא נופץ במתכוון (כפי שנעשה, כנראה, גם לפסלון הפר) כאשר חלקים ממנו נמצאו במרחקים גדולים.[17] ייתכן שהשחתת שני הפסלונים קשורה להפסקת הפולחן באתר, אולי בעקבות כיבושי החשמונאים.[3]
ממצאי חרס[עריכת קוד מקור | עריכה]
באתר נמצאה מין מצקת חרס בעלת אופי פולחני, וכלי מנחה רבים בצורת כלי קיבול, ביניהם עשרות פכיות, ארבעה בקבוקים וספל.[12] בכלים אלה הובאו רוב המנחות, ובניגוד לרוב כלי החרס מהאתר, כלי המנחות ברובם מוכרים מאתרים אחרים וכנראה הובאו ממרחק.[3] הכלים נמצאו בעיקר על רצפת המקדש וספסליו.[12]
נוסף על כלי החרס הפולחניים נמצאו באתר גם כלי חרס יום־יומיים. הכלים המקומיים היו ברובם קדרות וכלים בעלי עיטורים בולטים כמו עיטור חבל, עיטור זיזים המחקים מסמרים וטביעות משולשות.[18] באתר נמצאו גם כלים שמקורם באתרים אחרים.[18] כל הכלים מתוארכים לתקופה הפרסית וההלניסטית; הכלים באזור המקדש מתוארכים בעיקר לתקופה הפרסית.[18]
עצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באתר נמצאו עצמות רבות, רובן נשברו לשברים זעירים; מספר שברי העצמות שנמצא הוא כ־20,000 ומשקלן הכולל קצת יותר מ־30 ק"ג.[17] רוב העצמות נמצאו בשטח הטרשים ממזרח למקדש, אף שהוא כ־10% משטח החפירה.[17] 94% מהעצמות הן עצמות צאן, והשאר בקר.[17] באזור המקדש נמצאו אף גולגולות של חיות מסוגים אלה.[17] עצמות בודדות בלבד של חזיר ואווז נמצאו בסביבת הבמה הצפון־מערבית.[17]
ממצאים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממצאים נוספים מהאתר, שאינם בהרכח קשורים לפולחן, כוללים סיכות רכיסה ממתכת, תכשיטים, ראשי חץ מטיפוס "איראנו־סקיתי", ומשקולת דמוית כיפה שמשקלה תואם את השקל בממלכת יהודה בתקופת הברזל, וייתכן שמקורה פיניקי.[18] עוד נמצאו באתר ארבעה מטבעות, שניים מהם עוזרים בתארוך האתר והבנייה בו: אחד צורי מסוף התקופה הפרסית שנמצא במילוי ששימש לשיפוץ הבמה הצפון־מערבית, והשני הוא מטבע צורי מימי אנטיוכוס הרביעי או החמישי (המאה ה-2 לפנה"ס) בסמיכות לכלי הברונזה מהסקירה הראשונית באתר.[18] שני המטבעות הנוספים הם מטבע צורי ומטבע של אנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בשנים 491–518.[18]
באתר נמצאו גם מעט חרסים מתקופת הברזל II, אך אופי היישוב מאותה תקופה לא הוברר.[3][6]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 46–53
- רפאל פרנקל, הר מצפה ימים – 1988–1989, חדשות ארכיאולוגיות צ"ה, 1990, עמ' 13–15
- Andrea M. Berlin, Rafael Frankel, The Sanctuary at Mizpe Yammim: Phoenician Cult and Territory in the Upper Galilee during the Persian Period, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 366, 2012, עמ' 25–78, JSTOR 1357423
- Rafael Frankel, Raphael Ventura, The Miṣpe Yamim Bronzes, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1998, עמ' 39–55 doi: 10.2307/1357423
- Samuel R. Wolff, Archaeology in Israel, American Journal of Archaeology 97, 1993, עמ' 135–163 doi: 10.2307/505843
- Jens Kamlah, Zwei nordpalästinische „Heiligtümer” der persischen Zeit und ihre epigraphischen Funde, Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins 115, 1999, עמ' 163–190
- Manfred Weippert, Eine phönizische Inschrift aus Galiläa, Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins 115, 1999, עמ' 191–200
- Julien Aliquot, Aegyptiaca et Isiaca de la Phénicie et du Liban aux époques hellénistique et romaine, Syria 81, 2004, עמ' 201–228, JSTOR 4199475
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 46
- ^ מצד ישראלי במצפה ימים, חדשות ארכיאולוגיות י"ד, 1965, עמ' 3
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 53
- ^ 1 2 3 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 47
- ^ 1 2 3 4 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 48
- ^ 1 2 רפאל פרנקל, הר מצפה ימים – 1988–1989, חדשות ארכיאולוגיות צ"ה, 1990, עמ' 13
- ^ רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 52–53
- ^ Elizabeth Bloch-Smith, "Archaeological and Inscriptional Evidence for Phoenician Astarte", in: D. Sugimoto (ed.), Transformation of a Goddess, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014, p. 178
- ^ Elizabeth Bloch-Smith, "Archaeological and Inscriptional Evidence for Phoenician Astarte", in: D. Sugimoto (ed.), Transformation of a Goddess, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014, p. 179
- ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 213
- ^ רפאל פרנקל, הר מצפה ימים – 1988–1989, חדשות ארכיאולוגיות צ"ה, 1990, עמ' 14
- ^ 1 2 3 4 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 49
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 50
- ^ Rafael Frankel, Raphael Ventura, The Miṣpe Yamim Bronzes, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1998, עמ' 46 doi: 10.2307/1357423
- ^ Rafael Frankel, Raphael Ventura, The Miṣpe Yamim Bronzes, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1998, עמ' 44–45 doi: 10.2307/1357423
- ^ Rafael Frankel, Raphael Ventura, The Miṣpe Yamim Bronzes, Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 1998, עמ' 51 doi: 10.2307/1357423
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 51
- ^ 1 2 3 4 5 6 רפאל פרנקל, המקדש מן התקופה הפרסית בהר מצפה־ימים, קדמוניות ל', 1997, עמ' 52
