מקאם (מבנה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development-2.svg
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
מקאם אל ח'אדר בכפר הנטוש אל-בסה, בגליל המערבי

מקאם (בערבית: مقام) הוא מבנה שנבנה באתר הקשור לקדוש מוסלמי או דמות מקומית, לעיתים הקבר שלו, לעיתים המבנה הוא רק נקודת ציון (מבני המקאם מכונים גם "קבר שייח"). בדרך כלל המבנה הוא בית תפילה מרובע קטן ועליו כיפה, ולידו עץ עבות או חורשה קטנה ובור מים. מבני המקאם בארץ ישראל היו מוקד דתי, תרבותי וקהילתי מארגן במרחב הכפרי של ערבי ארץ ישראל[1].

אל המקאם והחורשות הקדושות שהקיפו אותו היו הפלסטינים עולים לרגל בימי חג ומועד לתפילה, לטקסים ולפולחנים דתיים, וכן לחגיגות משפחתיות, כמו חתונות, תספורת ראשונה לבן (מנהג החלאקה) ובילוי בחיק הטבע[2]. קברי הקדושים המוסלמים הם מהאתרים הנפוצים והאופייניים ביותר לנוף ארץ ישראל. הם מצויים ממורדות החרמון בצפון ועד לסיני בדרום, וממדבר יהודה ובקעת הירדן ממזרח ועד למישור החוף במערב. רובם בנויים במקום גבוה יחסית, ונראים למרחקים ומשמשים נקודת תצפית על סביבתם[2].

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית משמעות המילה היא כפשוטו "מקום", אך בהקשר למבנה משמש לציון "מקום קודש", כגון מבנה להנצחה או קבר ממש. משמעותו יכולה להיות מוגבלת רק למבנים בנויים שניתן להיכנס אליהם. המשמעות המילולית של מקאם היא "המקום בו עומדים". שם זה לקבר קדוש משמש בעיקר בערבית פלסטינית ובערבית סורית[3].

קברי הקדושים עצמם ידועים בשמות שונים "נבי", "סידנא", "ולי", "שייח'" בנוסף ל"מקאם". בשם "נבי" (נביא) משתמשים כשמדובר בציון דמויות היסטוריות רבות השפעה, על פי רוב מתקופות קדומות; "סידנא" (אדוננו) הוא כינוי לאבות קדומים או לקדושים מוסלמים חשובים, ה"וואלי" ("החביב", או "הקדוש") מתייחס בדרך כלל למבנה הקבר עצמו. שימוש במילה "שייח'" בתוספת שם הקדוש הוא הרווח ביותר, והוא מציין את מקום קבורתו של מנהיג רוחני או אישיות רמת יחס. שהמבנה אינו תמיד מקום קבורה, אלא ציון לנקבר[3].

בכתבי הנוסעים האירופאים בארץ ישראל במאה ה-19, נעשה שימוש במילה מקאם אך גם במילים כמו "ולי" (ערבית: ويلي), מזר ((אנ')), או משהד. בשל צורת הקוביה שלהם, לעיתים נעשה שימוש גם במילה קובאה (Qubba), בדומה למילה כעבה שבמכה. במגרב קברים דומים מכונים מורבע'ת (Marabout), במדינות מוסלמיות דוברות טורקית בשם עזיז או טרוב (Türbe) ובמדינות דוברות פרסית דארגה (Dargah).

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג הפופולרי ביותר של מקאמים הוא בניין מרובע של חדר אחד ועליו כיפה עגולה לבנה, שעליה מתנוסס חצי סהר, שבמרכזה לעיתים נמצא גם אבן מצבה, אף שגופותיהם של הקודשים עצמם, אם נקברו במקום, נקברו מתחת לפני הקרקע. הכיפה ממוקמת לעיתים קרובות על ידי חרוב או עץ אלון עתיק או בור מים מעיין או סלע. מיקומם של מקאמים על או בסמוך למאפיינים טבעיים אלה נתפס כמעיד על נוהלי פולחן קדומים שהותאמו על ידי האוכלוסייה המקומית לקדושים מוסלמים או מקומיים. שורשי פולחן זה הן בדתות שמיות קדומות. דוגמת פולחן עצים קדושים של האשרה[4], או פולחן של אבנים קדושות ומצבות[5].

בקיר הדרומי של המקאם, מול מכה, יש בדרך כלל מחראב קטן מעוטר בכתובות וקישוט פרחוני. הכניסה לחדר היא בעיקר בקיר הצפוני. בקירות המקושתים האחרים יש בדרך כלל חלונות קטנים. פנים המבנה היה מעוטר לעיתים לרוחבו בפסי צבע מקבילים (אפריז). עיטור נפוץ אחר הוא חמסה (לפי האמונה המוסלמית העממית, היד היא ידה של פאטמה, בתו של מוחמד, והיא סגולה לברכה ( במסורת הנוצרית זו ידה של מרים). מקומה, בדרך כלל, מעל למשקוף הדלת, כלפי פנים וכלפי חוץ, וכן על קירות המבנה, בעיקר סביב גומחת התפילה. עיטור כפות התמרים נפוץ אף הוא. כפות תמרים נישאות בלוויות אישים רמי יחס או אמידים, כסמל לחיי נצח. האמונה המוסלמית העממית גורסת, כי מקורו של עץ התמר בעפר שממנו נוצר אדם הראשון. עיטורים אחרים במבני הקבר כוללים ציורי נחשים המסמלים אריכות ימים וצריחי מסגדים, פרחים, כוכבים, חצי סהר, אוניות ומוטיבים גאומטריים, שנועדו לעיטור בלבד.

במקרים אחדים צמודים למבנה חדר או חדרים נוספים המשמשים כמטבח, מדאפה (אולם אירוח), ולעיתים רחוקות יותר ככיתת לימוד. באתרים מרכזיים, קבר הקדוש מוקף בשורה של חדרים, שנועדו לאכסון ולשהות עולי הרגל. הללו מבקרים במקום, בדרך כלל, רק אחת לשנה, ושוהים בו מספר ימים. במקרים רבים בניין מעין זה מתנשא לגובה שתי קומות או יותר. בקומה התחתונה מצויים מחסנים, מטבח, אורוות וכדומה, בעוד שהקומה העליונה משמשת לאירוח.

הקדושים והפולחן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברי קדושים והפעילות הפולחנית שהתפתחה סביבם, הם ביטוי לדת עממית. בניגוד לריחוק בין האל למאמיניו במסגרת הדת הממוסדת באסלאם. הטקסים והפולחן במקאם באים לענות על ציפיות המאמין הפשוט המבקש את קרבת האל בדרך בלתי אמצעית, כדי שיעתיר עליו את ברכתו ויענה על מבוקשו, בחיי היומיום. כמעט בכל כפר מוסלמי ניתן למצוא מקאם של נביא או איש קדוש, המשמש מוקד לטקסים ולעליה לרגל. מקום הפתוח לביקורים בכל עת. הטקסים הקשורים בו נועדו למשוך את תשומת ליבו של הקדוש, שיעשה כדי להיענות לתחינותיו של המבקר[6].

בנוסף לקדושים מקומיים, אישים רבים מהמקרא ומהברית החדשה גם זכו למבני מקאם, ולעיתים מספר מבנים ואתרים מיוחסים לאותה דמות. אישים אלו תופסים מקום חשוב גם במסורת המוסלמית וחלקים נרחבים בקוראן מוקדשים להם. הנוסח המקראי של הסיפורים אודתם, המובא בקוראן, מעורב עם אגדות יהודיות מאוחרות, מסורות נוצריות ומסורות מזרחיות ומקומיות. הם מתוארים בקוראן כמוסלמים לכל דבר, ומכונים בקוראן נביאים (נבי), אף שלא היו כאלה במקרא. לצד הנביאים המקראיים מציין הקוראן ארבעה נביאים ערבים, או כאלה שנשלחו במיוחד אל הערבים : ד'ו אלכפל, הוד, שועיב וצאלח[7].

המסורת המוסלמית מצביעה על קברי קין, הבל ושת באזור חברון. דרומית מזרחית לחברון נמצא מקאם "נבי קין", שאגדות רבות נרקמו אודותיו. מסורת מאוחרת יותר מיחסת אותו לאברהם, במקום מראים סלע, שעליו כביכול התפלל אברהם, וסמוך לו סלע אחר עם סימני עקבותיו של לוט (במתחם "נבי לוט"). מוג'יר א-דין הזכיר בשנת 1495 את המקום בשם "מסג'יד אל יקיף", ואומר שפה עמד אברהם והביט על מהפכת סדום ועמורה וקרא: "הדה הוא אל חק אל יקיף" - זו היא האמת הנכונה. את קברו של שת מזהים במספר מקומות: בכפר הנטוש בשית בין גדרה לקיבוץ יבנה, בכפר נבי א-שית באזור הבקאע בלבנון ובקבר שת ליד טבריה. את קברו של הבל מזהים עם נבי הביל, שמצפון לחרמון, בשטח סוריה. בשלושה אתרים שונים בארץ ישראל וסביבתה מצביעים על קבר נח, ב"נבי נוח" בעיירה דורא, בכפר כרכ נוח בלבנון ובעיר כרכ שבירדן.

קברי בני יעקב נערצים על המוסלמים, הנוהגים לעתים להדגיש קדושתו של קבר המזוהה עם אחד מבניו של יעקב במלים: הדא מן ואלד סידנא יעקוב — זהו מילדי אדוננו יעקב. קברו של נבי רובין (ראובן), היה אחד המקומות הקדושים ביותר לערבים בארץ ישראל. מדי שנה בסוף הקיץ הייתה נערכת במקום חגיגה המונית, סביבת קבר נבי רובין נתקדשה במסורת המוסלמית, ומקומות רבים באזור נקראים בשמו. קבר זבולון מזוהה בשני מקומות בנבי סבלאן בגליל העליון וב"נבי צידה" ליד צידון. קבר דן מזוהה עם "מקאם א-נבי דאן" שהיה בכפר דאניאל ועם "נבי דניאל" שהיה בכפר בעל אותו שם ליד בית לחם. קבר גד בן יעקב, היה מזוהה עם מקאם "נבי גנדה" שהיה בכפר אל-קובייבה (היום כפר גבירול). לפי המסורת המוסלמית קברו של יהודה בן יעקב (נבי הודה אבן סידנא יעקוב) הוא בכפר יהודייה (עבאסייה), קבר אשר כ-3 ק"מ מצפון מזרח לו ב"נבי ת'ארי" (חורבת שארי) וקבר בנימין מצפון להם בנבי ימין[7].

לפי המסורת המוסלמית, היו ליעקב בנות רבות (בניגוד למסורת היהודית, המספרת על בת אחת, דינה). חוקר ארץ ישראל ויקטור גרן מתאר בסמוך לגשר בנות יעקב, את "קבר בנות יעקב", בו ביקר ב-1870, הוא כתב: "...הגעתי לקבוצה של אלות, עצי תאנה ותות. הם מצויים על קבר עגול, בנוי מאבן בזלת, שלפי מסורת מוסלמית קבורות בו בנות יעקב...בקרבתו כרויות ממגורות שהבדווים משמרים בהן את הבר כאילו בחסות הקבר הקדוש. גבעה סמוכה מכוסה קברים ערביים ובהם ניכר קבר שייח' שהונחו עליו מטליות כאותות נדרים"". קבר בנות יעקב מצוי גם בכפר הנטוש ספוריה בגליל התחתון[8], וכן סמוך לטול כרם, בכפר אירתאח, בו יש מבנה הידוע בשם "מקאם בנאת יעקוב". ליד כפר חנניה יש עץ הידוע בשם שג'רת בנאת אל יעקוב (העץ של בנות יעקב). חוקר הפולקלור ג'יימס ג'ורג' פרייזר כתב ש"רבים מחורשות העצים בגליל נחשבות כמקומות מושבן של רוחות הנקראות בשם בנות יעקב... נראה שזה שריד עבודה אלילית שהמוסלמים מנסים לעוקרו אך אי אפשר לשרש אותו מלב ההמונים"[9].

קברו של יהושע בן נון גם מזוהה על ידי המוסלמים במקומות שונים. בכפר כיפל חארת' (בכפר זה נקבר, לפי מסורת, גם נבי נון, הוא אביו של יהושע), ב"נבי ינון" שבכפר יאנון שליד שכם ונבי יושע בגליל העליון.

אליהו (אליאס) תופס מקום חשוב במסורת האסלאם, לפי הקוראן (בסורת א-צאפאת) אליהו היה אחד השליחים שנשלחו אל בני עמם כדי לשדלם לחדול מלסגור לאל בעל ולעבוד את אללה. קורותיו של אליהו, הנושאים אופי דרמטי, היו נושא חביב לאגדות רבות במסורת המוסלמית ולרוב נקרא בערבית "אל ח'דר", הירוק, בן האלמוות. לאליהו אין מקום קבורה, שכן לפי המסורת הוא עלה השמימה, אך לזכרו יש בארץ ישראל מקומות שונים. על מורד הר הכרמל, מערת אליהו שהיא מקום קדוש ליהודים, מוסלמים ודרוזים. מדרום לבית לחם מצוי הכפר אל-ח'דר ובו כנסיה המוקדשת לגאורגיוס הקדוש (סנט ג'ורג') המזוהה אף הוא עם אל ח'דר. אל ח'אדר מזוהה לעתים גם עם הנביא אדריס והוא הקדוש הפופולרי ביותר בארץ ישראל. תושבי לוד המוסלמים נוהגו לשאול בלעג: "כיצד הנוצרים מצביעים על קברו בכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון בלוד, כאשר אלח'אדר הוא נצחי ולא מת מעולם". פולחנו של אל ח'אדר נפוץ בעיקר ליד מעיינות ומקורות מים, במקום שישנה צמחיה עשירה וחורשות מוריקות. עשרות מקומות בארץ ישראל, ירדן, סוריה ולבנון, מוקדשים לאל ח'אדר, מהם שמוקדשים לו בלבד ואחרים ביחד עם אליהו גאורגיוס. בין המקומות: הכפר נבי אליאס ליד קלקליה, מנזר מאר אליאס בדרום ירושלים, קתדרלת אליהו הנביא בחיפה, הכנסיה בכפר ג'יפנה, מקאם אל ח'אדר בכפר הנטוש אל-בסה, ארבעה אתרים שונים בהר הבית ושלוש כנסיות בירושלים[10].

במקומות שונים מזהים את קברו של יונה (נבי יונס). נביא שזכה להערצה במסורת הערבית. מקום הולדתו מזוהה עם הכפר משהד הסמוך לנצרת, במקום גם מזהים את קברו. גם אב הכנסיה הירונימוס ונוסעים מימי הביניים מזכירים בכפר זה את קברו של יונה[11]. בעיירה חלחול שמצפון לחברון, ישנו קבר אחר של נבי יונס. קבר יונה מזוהה גם שישה ק"מ מדרום ליפו ואף מצוין במפת מידבא. קבר בשם נבי יונס, שהיה קדוש לערביי הסביבה, מתנוסס על גבעת יונה שבסמוך לנמל באשדוד. מקום קבורתו מיוחס גם לקבר בעיר נינוה בעיראק, ולקבר בעיר צור בלבנון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם הקדום הסתייג מהסגידה לאנשים קדושים ומקומות קבורתם, ורואה בכך סוג של עבודת אלילים. אך השיעים הם שהחלו לבנות קברים מפוארים עבור מנהיגיהם שנפטרו - אימאמים ושייחים, והפכו את הקברים לאובייקטים דתיים. עד מהרה סונים הלכו בעקבותיהם. המטיילים והגאוגרפים הערבים עלי אל-חרווי, יאקות אל-חמאווי ואחרים תיארו במאמריהם מקומות קדושים רבים לנוצרים ומוסלמים בסוריה, בפלסטין ובמצרים.

לאחר התקופה הצלבנית חלה בארץ התעוררות דתית בקרב המוסלמים, שהקימו ושיקמו מבני דת רבים. החשש מפלישה מחודשת של הצלבנים הניע את השליטים לרכז כוחות גדולים בתקופות החגים בכל השנה, ולהבטיח את הימצאותם בישובים ובמקומות מרכזיים. מטרה זו הושגה בחלקה על ידי ייסוד מבני דת מוסלמיים שבמרכזם היו קברי קדושים נודעים, שאליהם עלו לרגל במועדים קבועים. שאלת האותנטיות של ה"מקומות הקדושים" החדשים לא הטרידה במיוחד את השליטים. ההמונים נקראו להביע את הערצתם לקברי הקדושים ולקחת חלק בחגיגות ובארועים שהוקדשו להם. במשך השנים הן הפכו לחגיגות עממיות לכל דבר, והשתתפו בהן גם נשים וילדים. הקברים הקדושים הוקמו, בדרך כלל, במקומות אסטרטגיים חשובים. לא כולם הוקמו מן היסוד, אך קברים או אתרים רבים, שהיו חסרי חשיבות וזנוחים, זכו עתה לתחיה מחודשת. כך "נבנו" קבר נבי מוסא במדבר יהודה וברמלה, קבר נבי צאלח (שקברו זוהה במקומות נוספים). מאחר שתקופת השנה המתוחה ביותר היתה בחג הפסחא הנוצרי, כאשר רבבות צליינים נוצרים נהרו לירושלים, נקבע מועד העליה לרגל של המוסלמים שבוע קודם . כך נקבצו סביב ירושלים המוני מוסלמים, שעלו במספרם על הנוצרים[3].

בהתקופה הממלוכית בארץ ישראל נבנו קברים מונומנטליים לקודשים מוסלמים, מדענים ותאולוגים, חלק מהקברים הללו שרדו מאז. חלקם נמצא במצרים, וחלקם נמצאים גם בסוריה ובפלסטין. בתקופת האימפריה העות'מאנית נבנו מקאמים בכל מקום, ומבנים ישנים שוקמו. מבנים חדשים לא היו מונומנטליים ומפוארים כמו בעבר. המקאמים היו בעלי מבנה פשוט וכמעט ללא עיצוב אדריכלי[3].

מסגדים היו נדירים בכפרים הפלסטיניים עד סוף המאה ה-19, אך כמעט בכל כפר היה לפחות מקאם אחד ששימש כאתרי פולחן עממי פלסטיני שהיה פופולרי באזור הכפרי במשך מאות שנים. נוצרים ויהודים גם ראו בחלק מהמקמים כקדושים, דוגמת נבי סמואל. בתקופת השלטון העות'מאני, ברוב האתרים הללו ביקרו באופן קולקטיבי בני שלוש הדתות שלעיתים קרובות נסעו יחד עם אספקה למסע רב-ימים; בתקופת המנדט, פוליטיזציה הובילה להפרדה. מקאמים מסוימים, כמו נבי רובין ונבי מוסא, היו גם המוקד לפסטיבלים עונתיים (מווסים) אליהם יש אלפים להגיע מדי שנה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השתלטות ישראל על אתרי מורשת ודת פלסטיניים בגדה המערבית,
  2. ^ 1 2 אלי שילר , דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמוד: 5
  3. ^ 1 2 3 4 תאופיק כנעאן, קברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל, בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל", עורך: אלי שילר ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמודים 23–35
  4. ^ כרמית מזרחי, אשרה: האלה האם של ארץ כנען, באתר "כישופים: הקדרה המבעבעת", 14 באוגוסט 2004
  5. ^ רן שפירא, במדבר, עבודת האל קדמה לעבודת האדמה והמרעה, באתר הארץ, 5 באפריל 2015
    רועי גלילי, שתיקת האבנים, ספטמבר 2016
  6. ^ משה שרון, סוגיות בתולדות ארץ ישראל תחת שלטון האסלאם, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, , 1976, עמוד: 12
  7. ^ 1 2 אלי שילר, קברי הנביאים באסלאם בתוך: "דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל", ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמודים 59—69
  8. ^ נחמן אביגד, 'קבר בנות יעקב שליד ציפורי', ארץ־ישראל, יא, [ספר דונייבסקי], 1973, עמ' 41‑44
  9. ^ אמוץ דפני, עצים מקודשים בישראל, רעננה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמוד: 61
  10. ^ אלי שילר, אלח'אדר — הקדוש הנצחי ופולחנו בארץ ישראל, בתוך: דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת ספרים אריאל, 1996, עמודים 76-78
  11. ^ צביקה צוק, צפורי וסביבתה, (אריאל 109), ירושלים, 1995, עמוד 85