מקגאפין

מקגאפין (באנגלית: MacGuffin) הוא מונח קולנועי שטבע התסריטאי הבריטי אנגוס מכפיל, אך פורסם והפך למוכר על ידי הבמאי אלפרד היצ'קוק. המושג מתאר מכשיר עלילתי המקדם את העלילה, ומניע את פעולות הגיבורים, בעוד אין לו כל רלוונטיות נוספת לסיפור כשלעצמו. המקגאפין יכול להיות מזוודה המכילה פרט טכנולוגי מתקדם, פריט מידע מסווג, ספר נדיר הכולל סוד מסתורי, וכיוצא באלה. הגיבורים מייחסים לו חשיבות עצומה, ומבלים חלק ניכר מהסרט במרדף אחריו, בניסיון להשיגו, או לשמור עליו משהושג, אך מנקודת ראותו של הצופה אין לו כל משמעות, ולעיתים מסתיים הסרט מבלי שהפריט נחשף לצופה, וזאת מבלי שהעלילה נפגמת ומבלי שהצופה חש כי דבר מה חסר לו.

מהו מקגאפין?

האלמנט המבדיל בין המקגאפין לסוגים אחרים של כלים עלילתיים הוא שאין כל חשיבות לשאלה מהו בדיוק אותו "מקגאפין". כל דבר המשרת את מטרת קידום העלילה יכול להיות המקגאפין. מקגאפין אמיתי הוא כלי שתכולתו אינה חשובה. חשיבותו מקובלת על כל הגיבורים בעלילה, ולא ניתן לה כל הסבר. מנקודת ראותו של הצופה, בניגוד לזו של הגיבורים, המקגאפין אינו תכלית העלילה.

טכניקת ה"מקגאפין" מקובלת בסרטי קולנוע ובמיוחד במותחנים. לרוב, אם כי לא תמיד, המקגאפין הוא מוקד העלילה בתחילתה, ובהמשך העלילה מאבד מחשיבותו, כאשר מאבקי הגיבורים מסביבו ומניעיהם הפנימיים מקבלים את מרכז הזירה. לעיתים, בסוף הסרט, נשכח המקגאפין כליל.

משום שהמקגאפין, על פי הגדרתו, הוא חסר כל חשיבות לסיפור, השימוש בו יכול לבחון את נכונותו של הצופה להתעלם מפגמים מבניים בעלילה. תסריט הכולל סיפור מעניין, גיבורים בעלי מניעים פנימיים אמינים, ומשחק משובח, יכסו על ריקנותו של המקגאפין. סרט שאינו כולל אלמנטים אלו אך ידגיש את ריקנותו של המקגאפין, ויציג אותו במלוא הגיחוך שבו. לרוב ייראה המקגאפין מגוחך לאנשים הבקיאים בנושא (כגון מקגאפין המסתמך על טכנולוגיה מסוימת, או פרט היסטורי נשכח).

היסטוריה

על אף שהיסטוריונים של הקולנוע מוצאים שרידים להתייחסות למקגאפין (בשמות שונים, לרבות "יוויני") כבר בימי הראינוע, מקובל כי המושג התפרסם בידי אלפרד היצ'קוק בהרצאה באוניברסיטת קולומביה בשנת 1939.

בריאיון שערך פרנסואה טריפו עם היצ'קוק בשנת 1966, הסביר היצ'קוק את הביטוי תוך שימוש בסיפור הבא:

"המקגאפין יכול להיות שם סקוטי הנלקח מסיפור בו שני אנשים נוסעים ברכבת. האחד שואל 'מהי החבילה המונחת בתא המטען?', והשני עונה 'זהו מקגאפין.' הראשון שב ושואל 'מהו מקגאפין?' והשני משיב: 'זהו אמצעי ללכידת אריות ברמות סקוטלנד'. הראשון מקשה: 'אבל אין אריות בהרי סקוטלנד', והשני משיב: 'ובכן, זה אינו מקגאפין!'. אתה רואה, המקגאפין הוא שום דבר."

בראיונות טלוויזיוניים הסביר היצ'קוק כי המקגאפין הוא האובייקט סביבו נסובה העלילה, אך מהו בדיוק אובייקט זה "לא אכפת לצופים בכלל!".

דוגמאות

סרטי היצ'קוק

ב"הנודעת" (1946) האוראניום המוסתר בתוך בקבוקי יין הוא מקגאפין. זו הסיבה להשתלשלות העניינים המובילה את העלילה, אך ניתן היה להשתמש באותה מידה ביהלומים, זהב או כל חפץ יקר ערך אחר.

ב"מזימות בינלאומיות" (1959) המקגאפין הוא המידע הסודי הידוע לג'ורג' קפלן, הדמות שהאנטגוניסטים בסרט סבורים שגיבור הסרט, רוג'ר ת'ורנהיל (קרי גרנט) מתחזה לה. ת'ורנהיל מבלה את הסרט בניסיון לאתר את קפלן האמיתי, אך לבסוף מסתבר כי דמות זו, והמידע אותו היא כביכול יודעת, אינם קיימים, וכי הן גיבור הסרט, והן הרשעים הרודפים אחריו, אינם רודפים אחר דבר ממשי, אלא אחר "מקגאפין". על כך אמר היצ'קוק לטריפו:

"המקגאפין הטוב ביותר שלי – וכשאני אומר הטוב ביותר, אני מתכוון לריק ביותר, לבלתי קיים ביותר, למגוחך ביותר – הוא המקגאפין במזימות בינלאומיות. זהו סרט ריגול והשאלה היחידה שמעלה התסריט היא: 'מה מחפשים המרגלים?' ואולם, במהלך הסצינה בשדה התעופה בשיקגו, האדם מהסי-אי-איי מסביר הכל לקרי גראנט, וזה שואל אותו לגבי הדמות של ג'יימס מייסון: 'מה הוא עושה?' הוא עונה: 'בוא נאמר שהוא טיפוס שעוסק ביבוא-יצוא'. 'אבל מה הוא מוכר?', 'אה, סתם סודות מדינה!'. אתה רואה שכאן צמצמנו את המקגאפין לצורתו הטהורה ביותר: שום כלום".

ב"פסיכו" (1960) משמש הכסף שגנבה מריון קריין (ג'נט לי) ממעבידה כמקגאפין. לאחר היעלמותה, סבורה אחותה כי היא נרצחה בשל כספה, אך מסתבר כי נורמן בייטס (אנתוני פרקינס) לא ידע כלל כי הכסף קיים. הכסף היה רק אמצעי עלילתי להביא את הדמויות למלונו של בייטס.

בסרטים אחרים

• המניע לעלילה בסרט "האזרח קיין" הוא הרצון להבין מהי "רוזבאד", המילה האחרונה שאמר קיין בטרם מת. הניסיון להבין את המילה מביא את העיתונאי להיפגש עם כל מכריו וידידיו של קיין, ומניע שורה של פלאשבקים המהווים למעשה את הסרט, וסוקרים את חיי קיין מילדות ועד למותו. רק בסוף הסרט אנו מגלים כי "רוזבאד" היא המגלשה שהייתה לקיין בילדותו. המגלשה נשרפת מבלי שאיש ידע על כך שזוהי "רוזבאד", ולאחר שמילאה את תפקידה כמניע העלילה. על אף שזו אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר למקגאפין, ניתן לטעון שזהו לא מקגאפין "טהור", מפני שמעבר להנעת העלילה המגלשה מסמלת את כמיהתו לילדותו ולהוריו ברגעיו האחרונים, וצובעת אותו בגוון אנושי יותר מכפי שהוא מוצג לאורך הסרט.
• בסרטו של דייוויד מאמט "העוקץ הספרדי", החבילה שהגיבור מתבקש להעביר משמשת כמקגאפין.
• בסרטו של ג'ון פרנקנהיימר "רונין", מנסה קבוצת סוכנים חשאיים לגנוב מזוודה מסתורית. תוכנה של המזוודה אינו מתגלה לצופה, והעלילה אינה נסבה כלל על תוכן המזוודה, אלא רק על המאמצים להשיגה.
• בסרט "הנץ ממלטה" משמש פסלון הנץ כמקגאפין. ההתייחסות לפסלון כ"חומר ממנו עשויים החלומות" אינה מפצה על כך שלא ניתן הסבר של ממש מדוע מבלות הדמויות את הסרט במעשי רצח שנועדו להשיג פסלון של ציפור.
• מבקר הקולנוע רוג'ר איברט רואה באישורי המעבר אותם מנסים כל הגיבורים להשיג בסרט "קזבלנקה" כמקגאפין.
• המזוודה אותה מנסים הרוצחים השכירים להשיג בסרט "ספרות זולה" היא מקגאפין. פרט לכך שהמזוודה בוהקת באור צהבהב כשהיא נפתחת, אין לצופים כל מידע על תוכנה.

בטלוויזיה

• בסדרה "טווין פיקס" מונעת העלילה על ידי חקירת מותה של לורה פאלמר. החקירה עצמה היא מקגאפין, כאשר הסדרה מאבדת את העניין בשאלה מי רצח את לורה פאלמר, ומתמקדת במוזרויות של אנשי העיירה הקטנה הנחשפות בחקירה.