מקלקל (מונח הלכתי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקלקל הוא כלל הלכתי בהלכות שבת, שהמבצע אחת מכל ל"ט מלאכות שבת דרך קלקול, אינו עובר על האיסור מהתורה.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה נלמד מהפסוק האומר כי מלאכת המשכן היו ”מלאכת מחשבת”, מלאכת הנעשית על ידי מחשבה, וקלקול אינה מלאכת מחשבת. ומכיוון שכל מלאכות שבת, הם רק מלאכות שהיו במשכן, מלאכה שאינה מלאכת מחשבת אינה בכלל האיסור. עם זאת, חכמים אסרו לבצע את המלאכות גם דרך קלקול, שמא יבואו לבצעם באופן הרגיל, האסור מהתורה.

חלוקה למלאכות בונות והורסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר לעשות תת-חלוקה בכל המלאכות: מלאכות שבונות ומלאכות שהורסות. המלאכות שנראות הורסות, לא מתחייבים עליהם עד שהם יהיו לשם בנייה, כמו שמפורש בחלק מהן, כמו 'הקורע על מנת לתפור'.

  • המלאכות הבונות: 1.הַזּוֹרֵעַ. 2. וְהַחוֹרֵשׁ. 3. וְהַקּוֹצֵר. 4. וְהַמְעַמֵּר. 5. הַדָּשׁ. 6. וְהַזּוֹרֶה. 7. הַבּוֹרֵר. 8. הַטּוֹחֵן. 9. וְהַמְרַקֵּד. 10. וְהַלָּשׁ. 11. וְהָאוֹפֶה. 12. הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר. 13. הַמְלַבְּנוֹ. 14. וְהַמְנַפְּצוֹ. 15. וְהַצּוֹבְעוֹ. 16. וְהַטּוֹוֶה. 17. וְהַמֵּסֵךְ. 18. וְהָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין. 19. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין. 20. וְהַפּוֹצֵעַ שְׁנֵי חוּטִין. 21. הַקּוֹשֵׁר. 22. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. 23. הַצָּד צְבִי. 24. הַשּׁוֹחֲטוֹ. 25. וְהַמַּפְשִׁיטוֹ. 26. הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ. 27. וְהַמּוֹחֲקוֹ. 28. וְהַמְחַתְּכוֹ. 29. הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. 30. הַבּוֹנֶה. 31. וְהַמַּבְעִיר. 32. הַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ. 34. הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת.
  • המלאכות ההורסות: 1. הַמַּתִּיר. 2. הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת. 3. וְהַמּוֹחֵק עַל מְנָת לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת. 4. וְהַסּוֹתֵר. 5. הַמְכַבֶּה.

בפוסקים מוסבר כי מלאכות אלו אסורות מהתורה רק כאשר הן נעשות לצורך. לדוגמה: קריעה נחשבת למלאכה רק אם היא נעשית על מנת לתפור. וכיבוי נחשב למלאכה רק על מנת להכשיר את הנר שיודלק לפעם הבאה, או להכין פחם.

פרטי דינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקורע בחמתו - מבואר בתלמוד שהקורע בחמתו נחשב כמתקן אצל יצרו (=משכך חמתו) אלא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה שלדעת רבי יהודה חייב, ולדעת רבי שמעון פטור.
  • הקורע על מתו - נאמר בברייתא המובאת בתלמוד הבבלי[1]: הקורע... ובאבלו ועל מתו חייב, ואף על פי שמחלל את השבת, יצא ידי קריעה.” התלמוד[2] מחלק בין הקורע על מת שיש לו חיוב לקרוע עליו, שחייב, לבין הקורע על מת שאין לו עליו חיוב קריעה, שפטור. לפי דברי רש"י[3] לדעת רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטורים עליה, גם הקורע על מתו פטור. לעומת זאת לדעת התוספות[4] במקרה זה גם לרבי שמעון יהיה חייב, וזה כיוון שמלאכה הנעשית לצורך מצווה נחשבת לעולם כמלאכה הצריכה לגופה.

מקלקל במלאכת חובל ובמלאכת מבעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדרי מקלקל אצל התנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דינו של המקלקל במלאכת חובל ומבעיר, שנויה במחלוקת. במסכת שבת[5] מבואר שלרבי שמעון חייב, ולרבי יהודה פטור. רבי שמעון לומד זאת ממה שהתירה התורה למול ביום השבת, שכרוך בה איסור חובל. משמע שלולא היתר התורה, היה אסור לחבול, א"כ חבלה אע"פ שהוא 'מקלקל', כלומר שאינו צריך לעצם הדם, חייב. וכן בהבערה לענין בת כהן שזינתה, שאסרה התורה לשורפה בשבת,[6] יש לשאול מדוע אסרה, והלא זה מקלקל, שמן התורה אין בזה איסור. אלא ודאי מיוחדים הם מלאכות חבלה והבערה שאע"פ שהוא מקלקל ואינו צריך לגוף הבעירה או הדם, חייב.

אולם ר' יהודה סובר שהואיל ושריפת בת כהן וברית מילה הם קיום מצוות ה', מעשים אלו נחשבים לתיקון, ועל כן הוצרכה התורה לומר, שאע"פ שהם נחשבים כתיקון, מותר למול בשבת. וכן לענין שריפת בת כהן, הנחשבת ל'תיקון', חידשה התורה, שאין לומר שהואיל ויש ערך לעונשה להתריע את החוטאים, יהיה מותר לשורפה בשבת, ולכן אסרה בפירוש לשורפה בשבת. אבל פעולות של מקלקל – פטור, כפי הכלל הפשוט ש"כל המקלקלים פטורים".

אם כן, המושג 'מקלקל' שנוי במחלוקת: לרבי שמעון, מקלקל הוא כל שאין תועלת חיובית מתוצאת פעולתו (חובל באדם ואין לו צורך בדם), ומוכח שהתורה חייבה בזה, ורק התירה למול בשבת. לרבי יהודה, 'מקלקל' הוא רק דבר שאין לו שום תועלת כלל, אבל כל שיש לו תועלת מכלל המעשה, אף שאין לו תועלת מהתוצאה עצמה, נחשב 'מתקן' (לדוגמא: יש תועלת בקיום מצוות מילה, שהוא כלל המעשה של חבלה, אבל אין לו תועלת מהתוצאה המעשית – הדם). נמצא שלר' יהודה התורה חידשה חידוש ב'מתקן' וממילא 'מקלקל' פטור אף בחבורה והבערה. ואילו לר"ש התורה חידשה ב'מקלקל' וא"כ כשמקלקל בהבערה וחבורה – חייב.

שיטת הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כן הרמב"ם שפסק כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, פסק שבמבעיר וחובל שאם אינו צריך לדם או לאפר, פטור. ושאר הפוסקים שפסקו כרבי שמעון, היו צריכים לומר שחייב בכגון זה, וכן דעת רש"י.[7] אולם לא מצינו רבים שכתבו כן בפירוש, לרבות הטור והשלחן ערוך.

שיטת התוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוספות[8] חידשו שדין זה תלוי במחלוקת האמוראים שם בדעת רבי שמעון:

"תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם ת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו".

לדעת רבי אבהו אכן חייב בכל מקרה. ולר' יוחנן, עדיין צריך צורך קצת, ובדומה לברית מילה ובת כהן שאע"פ שאינה צריכה לגופה, מ"מ יש בה קצת תיקון (וכן הוכיחו מגמרות נוספות).[9] ולמסקנתם, גם לרבי שמעון, כדי להתחייב בקלקול במלאכת חובל, צריך שהמלאכה תהיה צריכה לגופה. וכגון דם הנאסר בהנאה, שסבור היה שמותר בהנאה, ונתן לכלבו, חייב, הואיל והיא צריכה לגופה (שצריך לדם) אע"פ שהוא גם מקלקל, כיוון שאי אפשר להשתמש בדם מצד ההלכה, ובזה חידשה התורה שחייב.

נמצא שלדעת הרמב"ם והתוספות, בחובל ואין צריך לדם, ומבעיר ואין צריך לאפר – פטור. לרמב"ם טעם הפטור משום מקלקל. ולתוספות, טעם הפטור משום שהיא אינה צריכה לגופה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך "מקלקל", באתר ויקישיבה מתוך ספרו של הרב יהודה חיון, "ספרי אנציקלופדיה תורנית מרוכזת"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסכת שבת דף קה עמוד ב.
  2. ^ שבת דף קה עמוד ב.
  3. ^ מסכת שבת דף קה עמוד ב דיבור המתחיל הא ר' יהודה.
  4. ^ דף קה עמוד ב דיבור המתחיל הא ר' יהודה.
  5. ^ מסכת שבת קו, א.
  6. ^ יבמות ו, ב.
  7. ^ ראו ערוך השלחן או"ח שטז, כט.
  8. ^ תוס' שבת קו, א ד"ה 'חוץ'.
  9. ^ סנהדרין פד, ב; כריתות כ, ב.