מקס ברוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקס ברוד
Max Brod
מקס ברוד 1965
מקס ברוד 1965
לידה 27 במאי 1884
פראג, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 בדצמבר 1968 (בגיל 84)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בלשן, מלחין, פסנתרן, מחבר רומנים, מתרגם, עיתונאי, ליריקן, משפטן-משורר, סופר, ביוגרף, פובליציסט עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Elsa Brod עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הפקולה למשפטים, אוניברסיטת קארל בפראג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צ'כית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי Expressionism עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
חתימה Max Brod signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
לוחית זיכרון על ביתו של מקס ברוד ברח' הירדן 16 בתל אביב
מקס ברוד (ימין) עם במאי הבימה: ברוך צ'מרינסקי (מרכז) וצבי פרידלנד (שמאל), 2 באפריל 1942
שלט ארד המנציח את מקס ברוד בפראג
מקס ברוד עם פאול בן-חיים ואשתו הלה

ד"ר מקס בְּרוֹדגרמנית: Max Brod;‏ 27 במאי 188420 בדצמבר 1968) היה סופר, פובליציסט ומלחין יהודי יליד פראג, בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת קארל בפראג, שיצר בשפה הגרמנית. היה ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, ופרסם את כתביו של קפקא לאחר מותו. בשלושת העשורים האחרונים לחייו חי בישראל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס ברוד נולד בפראג בשנת 1884. למד משפטים באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1902 פגש את הסופר פרנץ קפקא, וקשר עמו קשרי ידידות. ברוד עבד כפקיד ממשלה זוטר, והיה למבקר תיאטרון. היה פעיל בתנועה הציונית מאז שנת 1912. זמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה, במרץ 1939 הצליח להימלט מאימת הנאצים, עם פליקס ולטש ומשפחתו ברכבת האחרונה, ועלה לארץ ישראל.

בארץ התגורר ברוד עד מותו בתל אביב והיה ליועץ דרמטי בתיאטרון "הבימה". עיבודו למחזה של ספרו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", בתרגומו של אביגדור המאירי, הועלה על ידי תיאטרון "האהל" בשנת 1936, היה לאחת ההצלחות הגדולות של תיאטרון זה והוצג כאלף חמש מאות פעמים במשך עשרות שנים.

הרומנים ההיסטוריים הנודעים של ברוד "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים" ו"גליליי הכבול", המהווים יחדיו טרילוגיה היסטורית גדולה, שאותה כינה ברוד "המאבק על האמת", הופיעו בתרגום עברי.

מקס ברוד ופרנץ קפקא היו ידידים קרובים במשך 22 שנים, עד מותו של קפקא בשנת 1924. קפקא, שהיה חולה שחפת וצפה את מותו, לא הותיר צוואה, אולם במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד שני פתקים בכתב ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות. בפתקים הורה קפקא לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם. ברוד, שהתמנה למנהל עיזבונו של קפקא, היה מודע לגדולתו של קפקא, ולכן נטל לעצמו את החירות והוציא לאור את כתבי קפקא לאחר מותו. הוא נימק את החלטתו בכך שכבר בעת שהביע קפקא בפניו בעל-פה את משאלתו האמורה הודיע לו ברוד כי אין בכוונתו לקיימה, וכן העובדה שקפקא עצמו פרסם מספר יצירות לאחר אותה הוראה שנתן בעל-פה לברוד, ומכך הסיק ברוד שקפקא לא התכוון כי יצירותיו יושמדו. בין היצירות היו שלושת הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" שזכו לתהילת עולם. כן פרסם ברוד את יומניו של קפקא וכתב ביוגרפיה על אודותיו.

בשנת 1948 זכה ברוד בפרס ביאליק לספרות יפה, בגין הערכים הגלומים בספרו "גליליי הכבול", החלק האחרון של הטרילוגיה שלו, שפורסם אותה שנה בתרגומו של דב שטוק; הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לסופר שאינו כותב בעברית. בטקס קבלת הפרס סיכם ברוד את זהותו במילות השונמית: "בתוך עמי אנכי יושבת". בשנת 1954 זכה בפרס אנגל לשם כבוד[1].

מקס ברוד נפטר בתל אביב בשנת 1968.[2] הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חרף עשרות שנותיו בישראל, המשיך לכתוב את כל יצירותיו, רשימותיו, ספריו ומכתביו - בלשון הגרמנית. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

עיזבונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס ברוד הוריש את עיזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אליזה הופה[3]. בצוואתו, הוא הפריד בין הזכויות החומריות (כגון תמלוגים), לבין המסמכים עצמם, והורה כי כתבי-היד, המכתבים, וכל המסמכים והתעודות שבעזבונו ימסרו לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים, או לספריה העירונית בתל אביב, או לארכיון ציבורי אחר בארץ או בחו"ל. העזבון כלל חומרים הקשורים לקפקא, כולל כתב היד המקורי של "המשפט". גב' הופה לא מילאה אחר הצוואה, ומכרה את כתב היד של קפקא ומסמכים נוספים בחו"ל[4]. לאחר מותה של גב' הופה בשנת 2007, נודע באופן מקרי למאיר הלר, עורך הדין של הספרייה הלאומית כי בנותיה של הופה מבקשות לאשר את צוואתה, שבה קבעה כי עזבונו הספרותי של ברוד יעבור לבנותיה, בניגוד לצוואת מקס ברוד, וכי בית המשפט עומד לדון בכך. לדיון התפרץ עורך הדין ודרש לעצור את אישור הצוואה של גב' הופה ותבע את ההוצאה לפועל של הסדר יורש אחר יורש, בהתאם לצוואת מקס ברוד שלפיו הספרייה הלאומית הנה יורשת העזבון[5][6]. באוקטובר 2012, קיבל בית המשפט את התביעה, קבע כי הספרייה הלאומית היא יורשת עזבונו הספרותי של מקס ברוד. כמו כן דחה בית המשפט את טענת בנותיה של גב' הופה, לפיהן מקס ברוד בחייו נתן במתנה את כתבי קפקא לגב' הופה, וקבע כי גם כתבי קפקא שהיו בבעלות ברוד הם חלק מעזבונו. בית המשפט הורה[7] למנהל עזבון ברוד לרשום את העזבון הספרותי כהקדש, וכי בהתאם לצוואת המנוח, מנהל העזבון ימנה את הספרייה הלאומית כנאמן ההקדש וכי העזבון הספרותי של מקס ברוד כולל כתבי קפקא שהיו בבעלותו, יעבור לידיה. ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון[8].

ספריו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי קפקא שערך בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יומנים, מאת פרנץ קאפקא, בעריכת מאכס ברוד, שוקן, 1979.
  • הטירה, פראנץ קאפקא, מומחז על ידי מאכס ברוד, תרגם א"ד שפיר, שוקן, 1955.
  • פראנץ קאפקא, ביוגרפיה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד, עם עובד, 1972.

מחזות שכתב, עיבד ותרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hugo Gold (Hrsg.), Max Brod: ein Gedenkbuch, 1884-1968, Tel-Aviv: Olamenu, 1969.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקס ברוד בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
אורי צבי גרינברג
פרס ביאליק
1948
הבא:
דוד שמעוני