מקס ובר (אמן)
.jpg) | |
| לידה |
18 באפריל 1881 ביאליסטוק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
4 באוקטובר 1961 (בגיל 80) גרייט נק, ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| זרם באמנות |
אקספרסיוניזם, קוביזם |
| הושפע על ידי |
ארתור וסלי דאו |
  | |
מקס ובר (באנגלית: Max Weber; 18 באפריל 1881 – 4 באוקטובר 1961) היה צייר יהודי-אמריקאי ואחד הציירים הקוביסטים האמריקנים הראשונים, שבמהלך החיים המאוחרים פנה לנושאים יהודיים פיגורטיביים יותר באמנותו. הוא ידוע בעיקר בזכות "המסעדה הסינית" (1915).[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקס ובר נולד בביאליסטוק, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, היגר לארצות הברית והתיישב בברוקלין עם הוריו היהודים האורתודוקסים בגיל עשר. הוא למד אמנות במכון פראט בברוקלין אצל ארתור וסלי דאו. דאו היה בעל השפעה מוקדמת על ובר בהיותו "מורה נאור וחיוני" בתקופה של לימוד אמנות שמרני, אדם שהתעניין בגישות חדשות ליצירת אמנות. דאו פגש את פול גוגן בפונט-אוון, היה סטודנט מסור לאמנות יפנית, והגן על הציור והפיסול המודרניסטיים המתקדמים שראה בתערוכת הארמורי בניו יורק בשנת 1913.
בשנת 1905, לאחר שלימד בווירג'יניה ומינסוטה, חסך ובר מספיק כסף כדי לנסוע לאירופה, שם למד באקדמיה ז'וליאן בפריז והכיר את עבודתם של מודרניסטים כמו אנרי רוסו (שהפך לחבר טוב), אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, ונוספים. חבריו האמריקאים האחרים כללו כמה ציירים צעירים והרפתקנים לא פחות, כמו אברהם וולקוביץ', ופטריק הנרי ברוס.[2]
צרפת האוונגרדית בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה מקום פורה ומסביר פנים עבור ובר, אז בשנות העשרים המוקדמות לחייו. הוא הגיע לפריז בזמן כדי לראות תערוכה גדולה של סזאן, לשמוע את הסופרת גרטרוד שטיין ולהירשם לשיעורים באקדמיה הפרטית של מאטיס. רוסו נתן לו כמה מיצירותיו; אחרים, רכש ובר. הוא היה אחראי לתערוכה הראשונה של רוסו בארצות הברית.
אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1909 חזר לניו יורק ועזר להכניס את הקוביזם לאמריקה. באותה העת הוא נחשב לאחד הקוביסטים האמריקנים המוקדמים והמשמעותיים ביותר, אך קבלת הפנים שזכתה עבודתו בניו יורק באותה תקופה הייתה מייאשת מאוד. התגובה הביקורתית לציוריו בתערוכה משנת 1911 בגלריה 291, בהנהגת אלפרד סטיגליץ, הייתה קשה. הביקורות היו על גבול אלימות. הוא הותקף בגלל היותו אמן ברוטאלי, וולגרי ושעבודתו מיותרת. היסטוריון האמנות סם האנטר, כתב עליו "הקוביזם העגום והמהוסס של ובר סיפק לעיתונות את היעד המוצק הראשון שלהם להתקפות לפני תערוכת הארמורי."
ובר נתמך על ידי כמה בני דורו - כמו הצלמים אלווין לנגדון קובורן וקלרנס ווייט, ומנהל המוזיאון ג'ון קוטון דנה, שדאגו כי ובר יהיה נושא לתערוכת יחיד במוזיאון ניוארק בשנת 1913, התערוכה המודרניסטית הראשונה במוזיאון אמריקאי.[3]
במשך כמה שנים נהנה ובר ממערכת יחסים טובה עם סטיגליץ, והוא פרסם שני מאמרים בכתב העת Camera Work של סטיגליץ (הוא גם כתב שירים קוביסטיים ופרסם ספר, "מאמרים על אמנות" בשנת 1916).
ובר היה במצב כלכלי קשה בשנים האלה באותה העת, הכיר מקרוב את וילהלמינה ובר פורלונג ותומאס פורלונג, אותם פגש בליגת הסטודנטים לאמנות, מקום בו לימד בין השנים 1919 עד 1921 ובשנת 1926 עד 1927.
הוא היה נושא לתערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון היהודי בשנת 1982.
ובר היה כנראה בעל אישיות קשה אפילו עם בני בריתו. היו לו סכסוכים גם עם סטגליץ. ובר לא היה מיוצג בתערוכת הארמורי המפורסמת מכיוון שחברו, ארתור דייוויס, אחד ממארגני התערוכה, הקצה לו מקום רק לשני ציורים. בהתקף של כעס הוא פרש מלהציג בתערוכה. אמנים אחרים במעגל של שטיגליץ שמרו על מרחק, במיוחד לאחר שובר אמר לאנשים שישנם רק שלושה ציירים מודרניים גדולים שלא ניתן לערער עליהם: סזאן, רוסו, והוא עצמו. "כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מצאו אותו מגעיל: דעתן, גס רוח, לא סובלני."
מקס ובר נפטר בניו יורק בשנת 1961.
הצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הזמן, עבודותיו של ובר מצאו חסידים נוספים, ביניהם אלפרד ה. באר, ג'וניור, המנהל הראשון של המוזיאון לאמנות מודרנית. בשנת 1930 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית רטרוספקטיבה של עבודתו, תערוכת היחיד הראשונה במוזיאון של אמן אמריקני.
הוא זכה לשבחים כ"חלוץ האמנות המודרנית באמריקה במאמר משנת 1945. בשנת 1948 דיווח מגזין Look על סקר שנערך בקרב מומחי אמנות לקביעת האמנים האמריקאים החיים הגדולים ביותר; מקס ובר דורג במקום השני, אחרי ג'ון מארין.[4] הוא היה נושא לרטרוספקטיבה נודדת מרכזית בשנת 1949.
הוא הפך לפופולרי יותר בשנות הארבעים והחמישים בזכות עבודתו הפיגורטיבית, לעיתים קרובות עיבודים אקספרסיוניסטיים של משפחות יהודיות, רבנים ומלומדי תלמוד, מאשר בעבודה המודרנית המוקדמת שנטש בערך 1920 ועליו מבוסס המוניטין הנוכחי שלו.[5]
לא כולם מאמינים כי ובר מימש את הפוטנציאל המוקדם שלו כשהפך לצייר ייצוגי ואקספרסיוניסטי לאחר מלחמת העולם הראשונה. המבקרת הילטון קרמר כתבה עליו כי לאור ההתחלה המדהימה בקריירה שלו, "ובר הוכיח במקום זאת שהפך לאחת האכזבות הגדולות של האמנות האמריקאית של המאה העשרים." עם זאת, מבקרים אחרים מעריכים אותו בגלל העשור הקוביסטי הנועז שלו. מתייחסים אליו באותה מידה של הערכה כמו לציירים מודרניסטים אחרים כמו ג'ון מרין, ארתור דייב, מרסדן הרטלי וצ'ארלס דמוט.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מקס ובר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מקס ובר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ http://whitney.org/Collection/MaxWeber/31382 (ארכיון)
- ^ Max Weber - Artist - Hollis Taggart, archive.is, 2013-06-29
- ^ Museum of Modern Art (New York N.Y.), Max Weber: retrospective exhibition, 1907-1930, Plandome Press, 1930. (באנגלית)
- ^ Jacobson, Aileen (2012-05-04). "Pioneer's Landscapes in the Limelight". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-06-29.
- ^ North, Percy (1945- ). Krane, Susan (1953- ). Przedm., Max Weber : the cubist decade, 1910-1920, High Museum of Art, 1991, ISBN 0-939802-69-4