מקס פכשטיין

מקס פכשטיין
Max Pechstein
לידה	31 בדצמבר 1881; צוויקאו, הקיסרות הגרמנית
פטירה	29 ביוני 1955 (בגיל 73); ברלין, גרמניה המזרחית
מקום קבורה	Friedhof Schmargendorf
זרם באמנות	אקספרסיוניזם
פרסים והוקרה	פרס האמנות של ברלין (1954); צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ;
בן או בת זוג	לוטה פכשטיין (1911–1921)

הרמן מקס פֶּכְשְׁטַיין (בגרמנית: Hermann Max Pechstein נולד ב-31 בדצמבר 1881 בצוויקאו, נפטר ב-29 ביוני 1955 במערב ברלין) היה צייר וגרפיקאי גרמני חשוב, וחבר זמני בהתאחדות האמנים "הגשר". נמנה עם זרם האקספרסיוניזם הגרמני. עיקר יצירתו התמקדה בציורי דמויות, חלקם בעלי מוטיבים אקזוטיים מאיי פלאו, בציורי טבע דומם ונופים — בין היתר מאזור אגם לבה בפומרניה, שם השפיע רבות על מושבת האמנים נידה (אנ') במהלך תקופות שהותו הארוכות בין השנים 1909 ל-1939.

ביוגרפיה

תיק העבודות השנתי של "הגשר" משנת 1912, שתוכנן על ידי אוטו מולר, מעולם לא פורסם בגלל הרחקתו של פכשטיין מקבוצת "הגשר".

מקס פשטיין נולד למשפחת פועלים. כבר בגיל צעיר היה נחוש בדעתו להפוך לצייר,^[1] ובעקבות כך שלח אותו אביו להתלמד אצל צייר דקורטיבי בצוויקאו (1896–1900). לאחר מכן למד פכשטיין בבית הספר הממלכתי למלאכה, ובין השנים 1903 עד 1906 היה תלמידו של אוטו גוסמן באקדמיה לאמנות בדרזדן. כבר בתקופה זו יצר ציורי זכוכית וקיר, וכן פסיפסים, עבור אדריכלים שונים. לאחר שפגש את ארנסט לודוויג קירכנר ואת אריך הקל, הצטרף בשנת 1906 להתאחדות האמנים "הגשר" – כצייר היחיד שקיבל הכשרה אקדמית. לאחר זכייתו בפרס המדינה הסקסוני בשנת 1907, יצא למסע באיטליה (בעיקר למונטרוסו, אחד מ"חמשת הכפרים" בליגוריה) ובשנים 1907/08 נסע לפריז.

משנת 1908 התגורר בברלין. בחורף של 1908/09 הכיר את לוטה (שמה המלא: שארלוטה) קפרולט (1893–1965), ששימשה כמודל לפסל גאורג קולבה (1877–1947) בסטודיו שלו בברלין. בין השנים 1909 ל-1920 הייתה קפרולט המודל האהוב ביותר על פכשטיין. ביצירותיו ניתן לזהות אותה, בין השאר, על פי כך שפכשטיין הציג אותה כבעלת מראה מעט מלא, שפתיים בולטות וכיסי דמעות מודגשים.

לוטה נעדרת מרבים מהשרטוטים שיצר פכשטיין בשנים 1909–1910, וגם כאשר היא מופיעה, כמו בדיוקן הכפול, דמותה משתקפת דרך מבטו – כאשתו, כמי שממוקמת במסגרת זהותו שלו. כשהוא מצייר את עצמו ואת לוטה בלבוש בורגני, מביע פכשטיין – באופן מובן גם אז וגם היום – את הקשר העמוק שלו עם לוטה, רק באמצעות הכובעים הדומים שלבשו. מבטו של פכשטיין והצבעים הבהירים של התמונה משדרים לצופה תחושת איזון עליז והרמוניה נפשית של זוג אוהבים. את תחושת השייכות המוצגת בציור חתמו לוטה ופכשטיין באביב 1911 בדויטש-וילמרסדורף, כאשר נישאו. מנישואין אלה נולד בשנת 1913 בנם פרנק.

בשנת 1908 הפך פכשטיין לחבר בזצסיון הברלינאי, ובשנת 1910 היה ממקימיו ונשיאיו של ה"זצסיון החדש". בחירתו מחדש נכשלה בסוף 1911. אמני קבוצת "הגשר" שהיו מעורבים עזבו את ה"זצסיון החדש" והחליטו להשתתף בתערוכות אך ורק כקבוצה. בשל השתתפותו של פכשטיין בתערוכה של ה"זצסיון הברלינאי", הוא הודח בשנת 1912 מקבוצת "הגשר".

בשנת 1909 הגיע פכשטיין לראשונה בקיץ לרצועת החוף הקורונית, אל כפר הדייגים נידן (בפרוסיה המזרחית), על מנת לצייר שם. הוא הפך לחלק ממושבת האמנים של נידן, ונפגש עם אמנים נוספים, ביניהם ארנסט בישוף-קולם וארנסט מולנהאואר, בפונדק בלודה. שם צייר בעיקר את חיי היומיום של תושבי הרצועה הפשוטים. הקשר שלו עימם לא הסתכם רק בציור – הוא אף יצא עמם לדוג באגם הקורוני ובים הבלטי.

מסעו הדרום-פסיפי של פכשטיין (1913/14), שעובד בחלקו רק מאוחר יותר בציורי פלאו משנת 1917, וכן השתתפותו במלחמת העולם הראשונה, באו לידי ביטוי בציורי מסע, בליתוגרפיות של מסעות וברישומים בתחריט (בין השאר, "קרב הסום", 1916/17). הוא היה ממייסדי "קבוצת נובמבר" וכן חבר במועצת העבודה לאמנות.

בשנת 1921 התגרש פכשטיין מלוטה, ובשנת 1923 נישא בשנית, בלֶבָּה, למרתה מילר. באותה שנה מינתה אותו האקדמיה הפרוסית לאמנויות לחבר בשורותיה. במקביל הוענקה לו פרופסורה.

עידן שלטון הנאצים

בשנת 1933 הודח פכשטיין מתפקיד ההוראה שלו. לאחר עליית הנאצים לשלטון, הציגו פעילים מקומיים גם מיצירותיו בתערוכות של "אמנות מנוונת" במוזיאונים. לא ידועה תגובתו הישירה של פכשטיין לתערוכות אלו, אך הוא עקב אחר התפתחויות האקלים התרבותי במשטר הנאצי המתהווה.

כאשר האקדמיה הפרוסית לאמנויות הדיחה את היינריך מאן ואת קתה קולביץ, לא הביע פכשטיין כל עמדה, וגם אף אחד מהחברים האחרים לא פעל להגנתם באספה הכללית שבאה לאחר מכן. בעוד שחלק מהחברים פרשו, פכשטיין בחר להישאר – החלטה שנבעה מהגישה הכללית הזהירה והנייטרלית שלו.

מצבו הפך מורכב עוד יותר במסגרת פעילותו בזצסיון הברלינאי, שחבר הנהלה בו היה מאז פברואר 1933. הוא ביקש לשמור על הזצסיון כפורום תצוגה פעיל. בזמן שחברים עזבו בעקבות שינוי הכיוון שהתאים את עצמו לשלטון, פכשטיין הקריא ב־25 באפריל 1933 הודעה רשמית של הנהלת הזצסיון, שבה הובעה נכונות לשתף פעולה עם הקמת "גרמניה החדשה". התקיימה הצבעה חשאית, והצבעתו של פכשטיין אינה ידועה, אך יש להניח שתמך בקו הזה, שכן ראה בקיום פשרות אמצעי הכרחי לשמירת קיומו של הארגון, שהייתה שקועה בחובות ותלויה בסיוע מהמדינה.

במהלך התבססות שלטון המפלגה הנאצית, ניסה פכשטיין שלא להתבלט. כבר במרץ 1933 הופצה טענה שהוא יהודי – האשמה שהועלתה על ידי הצייר אמיל נולדה בפני פקיד ממשלתי. פכשטיין ניסה להפריך זאת באמצעות הצגת מסמכים המוכיחים את מוצאו הארי. הרשויות אכן קיבלו את ההוכחות, אך נולדה סירב להתנצל על ההאשמה השקרית.

בסוף 1933, חש פכשטיין חוסר תקווה לנוכח ההתפתחויות בתחום מדיניות האמנות, ותחושת בדידות גוברת בשל מספרם הרב של מהגרים בסביבתו הקרובה. בנו הבכור פרנק היה מועמד להצטרף ל־SA בסתיו 1933 – מה שפכשטיין לא ביקר במכתביו. לעומת זאת, על בנו הצעיר מאקי אסר להצטרף לנוער ההיטלראי .

אף על פי שעבודותיו – כמו גם יצירות של אמנים נוספים שהוגדרו כ"אמנים מנוונים" – הוסיפו להיות מוצגות גם לאחר עליית הנאצים, התלונן אלפרד רוזנברג בשנת 1934 על כך שעדיין ניתן לראות רבות מהן. עם זאת, פכשטיין סבל יותר ויותר מהפגיעה במעמדו. משפחתו נאלצה להתבסס על חסכונות בשל המצב הכלכלי הקשה. אף כי הצליח למכור כמה אקוורלים בתערוכה בכמניץ, הכנסותיו ירדו בצורה חדה. בנסיבות אלה החליט להצטרף ל"סעד העממי הנאצי" (NSV) ול"חיל האוויר העממי הנאצי" (NSFK).

בשנת 1937 פכשטיין סולק מהאקדמיה. ביולי אותה שנה, הושמצו 16 מיצירותיו במסגרת תערוכת "אמנות מנוונת" של המשטר הנאצי, ו־326 מיצירותיו הוחרמו. בשנת 1944, חלק ניכר מיצירותיו נהרס כתוצאה מנזקי המלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

בשנת 1921 גילה פכשטיין את האזור סביב אגם לֶבָּה בפומרניה, כולל דיונת לונצקה, ובשנים 1922/23 את אגם גרדה, השוכן ממערב לו. הוא הפך את הנופים הללו ואת האנשים העובדים בהם לנושאים מרכזיים בציוריו. בשנת 1945, בזמן שהותו בפומרניה, חווה את כיבוש האזור על ידי הצבא האדום ונאלץ לתקופה מסוימת לעבוד בשירות שלטון הכיבוש, אך עוד באותה שנה הצליח לעבור לברלין.

בשנת 1945 מונה פכשטיין לפרופסור באוניברסיטה לאמנויות בברלין. לאחר שחלה בשחפת ריאות, נפטר בשנת 1955 בביתו שבשמרגדורף מסרטן במערכת העיכול. קברו נמצא בבית העלמין שמרגדורף, ומאז 1980 מוקדש כקבר כבוד של עיריית ברלין.

בשנת 1947 הוענק לפכשטיין תואר אזרחות כבוד מטעם עיר הולדתו צוויקאו. העיר צוויקאו מחלקת אחת לשנתיים את פרס מקס פכשטיין. בכמה ערים בגרמניה קיימות רחובות מקס פכשטיין הקרויים על שמו. בנוסף, נקראו על שמו האסטרואיד (43724) Pechstein, וכן אוספי האמנות של צוויקאו במוזיאון העירוני שברחוב לסינג, אשר נקרא כיום מוזיאון מקס פכשטיין.

נכדו, אלכסנדר פכשטיין, היה שותף מרכזי בהקמה ובשימור של המוזיאון עד לפטירתו במאי 2022.

זיופים

באוקטובר 2011 הסתיים משפט זייפני אמנות בהרשעת הנאשמים. בין יצירותיהם של אמנים ידועים נוספים, כמו מקס ארנסט והיינריך קמפנדונק, נחשפו במכירות פומביות של מה שנחשב ל"אוסף ורנר יגר" גם שני ציורים שיוחסו למקס פכשטיין – שהתבררו כזיופים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס פכשטיין בוויקישיתוף

מקס פכשטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ Jürgen Schilling: „Es wird behauptet, daß der Expressionismus tot sei …“ Anmerkungen zu Leben und Werk Max Pechsteins. In: ders.: Max Pechstein. Eine Ausstellung des Kreises Unna. Schloss Cappenberg. Kreisverwaltung Unna, Unna 1989, S. 10–23, hier S. 10.

[1] Jürgen Schilling: „Es wird behauptet, daß der Expressionismus tot sei …“ Anmerkungen zu Leben und Werk Max Pechsteins. In: ders.: Max Pechstein. Eine Ausstellung des Kreises Unna. Schloss Cappenberg. Kreisverwaltung Unna, Unna 1989, S. 10–23, hier S. 10.

[1]