מראה שחורה: בנדרסנאץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מראה שחורה: בנדרסנאץ'
Black Mirror: Bandersnatch
Black mirror bandersnatch poster.jpg
כרזת הסרט
בימוי דייוויד סלייד עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ראסל מקלין
תסריט צ'ארלי ברוקר עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים פין וייטהד
ויל פולטר
קרייג פרקינסון
אליס לואו
אסים צ'אודרי
מוזיקה בריאן רייצל עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום Aaron Morton עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה נטפליקס
הקרנת בכורה 28 בדצמבר 2018
משך הקרנה משתנה (90 דקות למסלול ברירת המחדל)
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סרט מדע בדיוני, סרט דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים פרס אמי לבידור בפריים טיים לסרט טלוויזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
סרט קודם Black Museum עריכת הנתון בוויקינתונים
סרט הבא Striking Vipers עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מראה שחורה: בַּנדֶרסְנאץ'אנגלית: Black Mirror: Bandersnatch) הוא סרט אינטראקטיבי מסוגת האימה והמדע בדיוני משנת 2018, מתוך סדרת המדע הבדיוני "מראה שחורה", שנכתב על ידי יוצר הסדרה צ'ארלי ברוקר ובבימויו של דייוויד סלייד. הסרט עלה לנטפליקס ב-28 בדצמבר 2018 ככותר עצמאי.

ב"בנדרסנאץ'" (דמות בדיונית מספרו של לואיס קרול "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" ומ"ציד הסנרק"), הצופים מקבלים החלטות עבור הדמות הראשית, המתכנת הצעיר סטפן באטלר (פין וייטהד) אשר מעבד ספר פנטזיה למשחק וידאו בשנת 1984. הדמויות המשניות כוללות את מואהן תאקור (אסים צ'אודהרי) ואת קולין ריטמן (וויל פולטר) שעובדים בחברת משחקי וידאו, אביו של סטפן, פיטר (קרייג פרקינסון) והפסיכיאטרית של סטפן, ד"ר היינס (אליס לאו). הסרט מבוסס על משחק וידאו מתוכנן של חברת "Imagine Software" באותו השם שלא יצא, לאחר שהחברה הגישה בקשה לפשיטת רגל ב-9 ביולי 1984, באותו היום בו מתחיל הסרט. באמצעות אלמנטים של אימה ומדע בדיוני, בנדרסנאץ' משלב מטא-פרשנות והרהור על בחירה חופשית.

בנדרסנאץ' זכה בפרס אמי בשנת 2019 בקטגוריה "סרט הטלוויזיה הטוב ביותר".

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנדרסנאץ' הוא סרט אינטרקאטיבי: מדי פעם הצופה נדרש לבצע בחירה בין שתי אפשרויות שמוצגות על המסך אשר ישפיעו על המשך העלילה. מדריך קצר בתחילת הסרט, שמותאם למכשיר שהסרט מוזרם עליו, מסביר לצופה כיצד לבצע את הבחירות. יש לצופה עשר שניות כדי לבחור, אחרת החלטת ברירת המחדל מתבצעת. לאחר סיום סיבוב, לצופה ניתנת האפשרות לחזור ולבצע בחירה אחרת. זמן הצפייה הממוצע הוא 90 דקות, אם כי המסלול המהיר ביותר מסתיים לאחר 40 דקות, ולפחות מסלול אחד מוביל לחוויית צפייה של 2.5 שעות (150 דקות). ישנם 150 דקות של חומר גלם ייחודי שמחולק ל-250 קטעים. IGN דיווח כי על פי נטפליקס, ישנם חמישה סופים "מרכזיים", עם גרסאות מעט שונות לכל סוף. המפיק ראסל מקלין אמר שיש בין 10 ל-12 סופים, שחלקם מעורפלים יותר בהשוואה לאחרים, ולברי דייוויד סלייד, יש כמה "ביצי זהב" שייקח הרבה זמן עד שהצופים יגלו איך להשיג אותן. על פי המפיקים בפועל צ'ארלי ברוקר ואנאבל ג'ונס, אף סוף אינו נחשב ל"עדיף" על כל האחרים.

ברוב המקרים, כאשר הצופה מגיע לסוף, הסרט האינטראקטיבי נותן לצופה את האפשרות לבצע שוב בחירה קריטית כדי לאפשר לו לחקור את הסופים האלה, ולחלופין הצופה יכול לבחור להציג את כתוביות הסיום של הסרט. במקרים מסוימים, ניתן להגיע לאותו קטע בדרכים שונות רבות, אך הוא יציג בפני הצופה אפשרויות בחירה שונות בהתאם לאופן שבו הוא הגיע אליו. במקרים אחרים, לולאות מסוימות מכוונות את הצופים להגיע לנרטיב מסוים, ללא קשר לבחירות שהם עושים.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגליה של יולי 1984, מתכנת צעיר בשם סטפן באטלר (פין וייטהד) חולם לעבד ספר משחק בשם "בנדרסנאץ'" מאת הסופר הטרגי ג'רום פ. דייוויס (ג'ף מינטר), לתוך מה שהוא מקווה שיהיה משחק הרפתקאות מהפכני. במשחק יש לחצות מבוך גרפי של מסדרונות, תוך הימנעות מיצור בשם פקס, ולקבל מדי פעם החלטות על ידי הוראה שמופיעה על המסך. באטלר יוצר את המשחק עבור חברת משחקי הווידאו "Tuckersoft", שמנוהלת על ידי מואהן תאקור (אסים צ'אודהרי) ומעסיקה את יוצר המשחקים הדגול קולין ריטמן (וויל פולטר). לבאטלר מוענקת בחירה האם לקבל או לדחות את עזרתה של החברה בפיתוח המשחק. אם באטלר יקבל את ההצעה, ריטמן יגיד שהוא בחר את "המסלול הלא נכון", באטלר יחוה את היום שוב, ובסופו תינתן לו אותה הבחירה.

בבחירה השנייה, באטלר מתחיל לעבוד על המשחק בכוחות עצמו, לאחר שניתן לו דדליין לספטמבר, כדי שהחברה תוכל להוציא אותו לחג המולד. במאבק כנגד באגים של תוכנת המשחק, באטלר נהיה יותר ויותר לחוץ ומפתח עוינות כלפי אביו פיטר (קרייג פרקינסון). במהלך תקופה זו, באטלר מבקר אצל ד"ר ר. היינס (אליס לאו), במרפאה לטיפול בדיכאון. הצופה יכול לבחור לגרום לבאטלר להסביר לד"ר היינס על מות אימו כשהיה בן חמש; פיטר לקח את בובת הארנב הממולא שלו, כיוון שחשב שבני גילו אינם צריכים להסתובב עם בובות. סטפן מסרב לצאת בלעדי הבובה ואימו נאלצת לנסוע ברכבת מאוחרת יותר. רכבת זו יורדת מן הפסים וכמה נוסעים נהרגים, כולל אימו של סטפן. באטלר חש מאז כי הוא האחראי למותה. ד"ר היינס נותנת לבאטלר מרשם לתרופות נוגדות דיכאון, והצופה יכול לבחור אם באטלר ייקח או ידיח באסלה.

לצופה ניתנת האפשרות להחליט עבור באטלר אם לבקר בדירה של קולין, שם הוא מתגורר יחד עם חברתו קיטי וילדתם פרל. הזוג לוקח הלוצינוגנים, ולאחר מכן קולין מדבר על ציר זמן חלופי ומסלולים שונים. כדי להדגים את התאוריה על מציאות חלופית, קולין דורש מבאטלר לקבוע, באמצעות הצופה, מי מהם יקפוץ למוות מהמרפסת. אם באטלר קופץ הוא מת, והחברה מסיימת את המשחק, שמקבל ביקורת שלילית. אם קולין היה זה שקפץ, הוא נעדר מסצינות עתידיות באופן מסתורי.

כשמגיע המועד האחרון להגיש את המשחק, באטלר מגלה במשחק שגיאות מוזרות. באטלר מתחיל להרגיש שהוא נשלט על ידי כוחות חיצוניים, ותוהה עד כמה הוא סומך על אביו ועל ד"ר היינס. באטלר מוצא את חייו כדומים לאלה של ג'רום דייוויס, כשהוא רואה דימויים חוזרים של "סמל המסלול המסתעף", שהוביל לכאורה את דייוויס לערוף את ראשה של אשתו. כאשר הוא מתחיל להישבר נפשית ומנסה להאבק נגד סוכן בלתי נראה השולט במעשיו, לצופה יש מספר אפשרויות להסביר לבאטלר מי צופה בו; אחת מהן היא שהוא עושה זאת דרך נטפליקס, במאה ה-21. הצופה עשוי לגלות כספת נעולה המכילה את בובת הארנבת הישנה של באטלר, או מסמכים על אודותיו כחלק מניסוי – בהתאם לקוד שהוא בוחר להזין בה.

אפשריות סיום הפרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם סופים אפשריים רבים. מסלול אחד מוביל את באטלר להילחם בפסיכיאטרית שלו במהלך הפגישה, ולאחר מכן מתגלה שהוא נמצא בסט צילומים, שבו אביו הוא אחד השחקנים. סדרה אחת של בחירות מובילה את באטלר לעבור דרך מראה לעצמו בן ה-5 ולמות עם אימו בתאונת הרכבת, דבר שגורם לו למות בהווה באופן פתאומי. במסלולים אחרים, לצופה יש אפשרות לגרום לבאטלר להרוג את אביו, ולקבור או לבתר את הגופה שלו. קבירת הגופה מובילה את באטלר להיעצר לפני הוצאת המשחק; ביתור הגופה מוביל לשחרור מוצלח של המשחק, אבל באטלר נכנס לכלא זמן קצר לאחר מכן והמשחק נאסף מהחנויות. בחלק מהמקרים מגיעים קולין, תאקור או קיטי לביתו של באטלר, ולעיתים ניתנת האפשרות להרוג אותם.

בחלק מהסופים, לצופה מוצגת ביקורת בטלוויזיה למשחק בנדרסנאץ'. סוף אחר מראה את פרל המבוגרת שעובדת כמתכנתת בנטפליקס, ומנסה לעבד את המשחק לסרט אינטראקטיבי, דבר שמוביל אותה להתחיל לחוות את אותם דימויי "מסלול מסתעף", כפי שנראו על ידי ג'רום דייוויס ובאטלר.

ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של המונח "בנדרסנאץ'" ("Bandersnatch") מגיע מיצור דמיוני שנוצר על ידי לואיס קרול, ומופיע בשיריו "ג'ברווקי" ו-"ציד הסנרק".[1] הסרט מספק מספר אזכורים לעבודות של קרול. חלק מהמניעים של באטלר הוא למצוא את בובת הארנב הממולאת שלו, דבר שמוביל אותו לסודות עמוקים יותר – בדומה לחיפוש של אליס לארנב הלבן ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". קולין וחברתו מובילים את באטלר לחוויה פסיכדלית, שדומה למסיבת התה של הכובען המטורף מאותו סיפור, והופעתה של קיטי, חברתו של קולין, דומה לזו של הכובען. בשלב מסוים, באטלר עובד דרך מראה, דבר שכנראה מהווה אזכור ל"מבעד למראה ומה אליס מצאה שם". העיצוב של הדמות פקס דומה לציור של הדמות בנדרסנאץ' שצייר קרול.[2] בנוסף, הסרט מכיל אלמנטים מיצרותיו של פיליפ ק. דיק, שכתב לעיתים קרובות על מציאויות חלופיות, וספרו "יוביק" מאוזכר ויזואלית בסרט. צ'ארלי ברוקר השווה את הסיפור לסרט הקומדיה "לקום אתמול בבוקר", שמספר על דמות שחיה מחדש את אותו היום שוב ושוב.[3] כמה מן הנושאים של היעדר בחירה חופשית, ניטור ובקרה, וכמו גם שנת התרחשות הסרט, 1984, מובילה להשוואתו לרומן של ג'ורג' ארוול, 1984.[4]

ב"בנדרסנאץ'" יש אלמנטים של קומדיה, זוועה, פאתוס, מדע בדיוני ואלמנטים תקופתיים של שנות ה-80.[5][6] דייוויד גריפין מ-IGN השווה את הסרט למשחק ההרפתקאות "המתים המהלכים", ולמשחק ההרפתקאות "Detroit: Become Human".[7]

הסרט מכיל מטא-פרשנות[5]: סטיוארט מורטינג מ"הגרדיאן" כתב כי "ברוקר פרסם צורה חדשה של סיפור סיפורים, אחר כך זיהה את המבוכות שבה ופירק אותן בזו אחר זו".[8]

פרטים חבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמל מהפרק "דב לבן" של מראה שחורה, שמופיע שוב כסמל "הנתיב המסתעף" ב"בנדרסנאץ'"
מודעת "דרושים" בדיונית לחברת Tuckersoft, מתוך אתר החברה הבדיוני שמוחבא כאיסטר אג בסרט

כמו בפרקים הקודמים, "בנדרסנאץ'" מעניק מספר רב של אזכורים לפרקים קודמים של "מראה שחורה". סמל "המסלול המסתעף", שג'רום דייוויס ולאחר מכן באטלר חווים, הוא הגרסה הדיגיטלית לסמל שבשימוש בפרק "דב לבן". אחד המשחקים המצליחים של חברת "Tuckersoft" הוא "Metal Hedd", רפרנס ל"מטאלהד", פרק של מראה שחורה שבויים גם הוא על ידי דייוויד סלייד. בנוסף, קולין עובד על משחק בשם "Nohzdyve", רפרנס לפרק "Nosedive" ("תגובת שרשרת"). באטלר נפגש עם הפסיכיאטרית שלו במרפאת סיינט ג'וניפר, על שם "סאן ג'וניפרו", בעוד ש-"Tuckersoft " מתייחס ל-"TCKR מערכות" שהוצג לראשונה ב"סאן ג'וניפרו", ואוזכר שוב בפרקים נוספים מאוחר יותר. אזכורים לפרקים אחרים של "מראה שחורה" ניתן לראות בכתבות חדשותיות המוצגות בתצלומים קצרים של דפי העיתון "סאן" ובסיקורים חדשותיים בטלוויזיה; פרקים כאלו כוללים את "ההמנון הלאומי", "15 מיליון נקודות", "מיד אשוב", "הרגע של וולדו", "השנואים במדינה", "החללית קאליסטר", "קרוקודיל" ו-"Hang the DJ".

באחד הסופים, נשמע צליל של הקלטת נתונים על קלטת; טעינת הצליל לתוך ספקטרום סינקלייר תיתן קוד QR עם סמל "דב לבן" באמצע, שמוביל לאתר בדיוני של "Tuckersoft".[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'Black Mirror': So What Is a Bandersnatch, Anyway?, TheWrap, ‏2018-12-27 (באנגלית)
  2. ^ Tilly Pearce, Black Mirror's Bandersnatch's massive throwbacks to Alice in Wonderland origins, Metro, ‏2018-12-28 (באנגלית)
  3. ^ Black Mirror: Bandersnatch is an experiment on us – Netflix explain why the interactive episode is the grimmest yet, The Independent, ‏2018-12-28 (באנגלית)
  4. ^ Alissa Wilkinson, 3 non-spoilery things to know before you watch Black Mirror: Bandersnatch, Vox, ‏2018-12-28
  5. ^ 1 2 Liz Shannon Miller, Liz Shannon Miller, ‘Black Mirror: Bandersnatch’ Review: Groundbreaking Choose-Your-Own Adventure Storytelling, IndieWire, ‏2018-12-28 (באנגלית)
  6. ^ Rubin, Peter (28 בדצמבר 2018). "How the Surprise New Interactive 'Black Mirror' Came Together". Wired. ISSN 1059-1028. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2018. 
  7. ^ David Griffin, Netflix's Black Mirror: Bandersnatch Review, IGN, ‏28 בדצמבר 2018
  8. ^ Heritage, Stuart (28 בדצמבר 2018). "Black Mirror's Bandersnatch: Charlie Brooker's meta masterpiece". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-31 בדצמבר 2018. 
  9. ^ Julia Alexander, One of Black Mirror: Bandersnatch’s games is available to play right now, The Verge, ‏2018-12-28