מרגרטה ואלמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרגרטה ואלמן
Margarete Wallmann
Margherita Wallmann in Berlin.jpg
לידה 22 ביוני 1904
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 במאי 1992 (בגיל 87)
מונטה קרלו, מונקו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, אוסטריה, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 2 במאי 1992 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרגרֶטֶה וַאלְמַן (לעיתים גם מרגריטה וולמן; 22 ביוני או ביולי 1901 או 19042 במאי 1992)[1] הייתה רקדנית, כוריאוגרפית, מעצבת במה ובמאית אופרה.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואלמן נולדה כנראה בברלין, למשפחה היהודית של פאול ואלמן, סוחר עורות, וסלמה דניאל, ולמדה שם מחול קלאסי אצל יבגניה אדוארדובה (1882–1960), ולאחר מכן אצל היינריך קרלר (1880–1930) ואנה אורנלי במינכן. משנת 1923 למדה בבית הספר לבלט של מרי ויגמן בדרזדן ובמשך תקופה השתייכה ללהקת המחול של ויגמן, שחבריה כללו כוכבי מחול עתידיים כמו האניה הולם וגרט פאלוקה. ב־1928 נסעה ואלמן לניו יורק וקיימה שם הרצאות על המחול האקספרסיוניסטי של ויגמן. בשנת 1929 הפכה לראש בית הספר של ויגמן בברלין.

בשנת 1930 הקימה ואלמן להקת מחול משלה, ושמה "Tänzer-Kollektiv" (בגרמנית: קולקטיב הרקדנים), שעד 1931 כבר גדלה ל־37 חברים. ההפקה הראשונה שלהם הייתה "דרמת תנועה" בשם "אורפיאוס דיוניסוס" מאת פליקס אמל, בכיכּוב ואלמן כאורידיקה וטד שון כאורפאוס. שון הזמין את ואלמן ללמד בדנישון, בית הספר למחול שפתח בלוס אנג'לס עם רות סנט דניס. בשנת 1931 העלתה הלהקה את "יום הדין" של אמל בפסטיבל זלצבורג, ושבה והופיעה שם בשנה שלאחר מכן. זמן קצר לאחר מכן אירעה לוואלמן תאונה, והיא נאלצה להפסיק לרקוד.

ב־1933 עקרה לווינה, וב־1934 הייתה למנהלת הבלט באופרה הממלכתית של וינה ולראש בית הספר לבלט שלה. בשנת 1938, לאחר האנשלוס של אוסטריה לגרמניה הנאצית, פוטרה ואלמן ממשרתה בשל מוצאה ה"לא-ארי", וכך גם בעלה, הוגו בורגהאוזר, זמן קצר לפני שהתגרשו. בורגהאוזר ברח דרך הונגריה, יוגוסלביה ואיטליה לקנדה ולבסוף לארצות הברית במסע שהחל ב־12 בספטמבר 1938,[3] ואילו ואלמן מצאה עבודה כמנהלת בלט בבית האופרה תיאטרו קולון בבואנוס איירס והפכה לדמות מובילה בתחום המחול בארגנטינה.

ב־1949 שבה לאירופה והייתה למנהלת הבלט של לה סקאלה במילאנו. אחד הבלטים החדשים שיצרה שם היה לאופרה "Vita dell'uomo" מאת אלברטו סאביניו (1958). מאז 1952 התמסרה ואלמן בעיקר לבימוי אופרות. ואלמן הפכה לבמאית מועדפת להופעות בכורה, החל מ"דוד" של דריוס מיו ועד להפקת 1958 של טורנדוט בלה סקאלה, עם בירגיט נילסון. בלה סקאלה אף ביימה ואלמן את מריה קאלאס ב"מדיאה" (בניצוחו של לנרד ברנשטיין, 1953), את "אלקסטיס" (בניצוחו של קרלו מריה ג'וליני, 1954), את נורמה (1955, שהשניות האחרונות שלה צולמו), ואת "נשף המסכות" (1957).

בשנות ה-50 עבדה ואלמן בשיתוף פעולה הדוק עם פולֶנק במהלך ההלחנה ובפיתוח המבנה של האופרה שלו "הדיאלוגים הכרמליטיים", כשהמלחין "הפך לי כמו אח בכור" לדבריה. לאחר בימוי הבכורה שבה ועבדה איתו כשהעלתה מחדש את ההפקה בתיאטראות אחרים.[4] בעלה בתקופה זו היה נשיא חברת מו"לות התווים Ricordi.[4]

בשנת 1957 חזרה ואלמן לאופרה הממלכתית של וינה כדי לביים את טוסקה (בניצוחו של הרברט פון קאראיאן, ובכיכּוב רנטה טבאלדי), ובעונות שלאחר מכן ביימה הפקות חדשות של "הדיאלוגים הכרמליטיים" (1959; בניצוחו של היינריך הולרייזר; בכיכּוב אירמגרד זיפריד, ואיבו ז'ידק), "Assassinio nella cattedrale" (1960, העלאה מחודשת של הפקת לה סקאלה, שביימה ואלמן ב־1958; בניצוחו של פון קאראיאן, בכיכּוב של הנס הוטר, וולטר ברי, כריסטה לודוויג, ואחרים), כוחו של גורל (1960; בניצוחו של דימיטרי מיטרופולוס ; בכיכּוב של אנטונייטה סטלה, ג'וזפה די סטפנו), טורנדוט (1961; בניצוחו של פרנצ'סקו מולינארי־פרדלי, בכיכּוב בירגיט נילסון, ג'וזפה די סטפנו, לאונטין פרייס), ודון קרלו (1962; בניצוחו של אוליביירו דה פבריטייס, בכיכּוב פלאביאנו לאבו, בוריס כריסטוף, הנס הוטר, סנה יורינאץ, אברהארד וכטר).[5]

בשנת 1965 ביימה את "טורנדוט" בדויטשה אופר ברלין, וב־1970 את "כוחו של גורל".

בערוב ימיה ביימה את אביר הוורד עבור האופרה של מונטה קרלו (1987), וההפקה האחרונה שלה הייתה "Il campanello dello speziale" של דוניצטי, אף היא במונטה קרלו, בבכורה ב־19 בנובמבר 1990.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרגרטה ואלמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Österreichisches Musiklexikon
  2. ^ The date and place of Wallmann's birth are uncertain, and nothing is known about her family. The memoir Les balcons du ciel, published in 1976 under the name Margarita Wallmann, is of no help since it deals mainly with her career after 1933.
  3. ^ Alexander Mejstrik & al., Berufsschädigungen in der nationalsozialistischen Neuordnung der Arbeit, Oldenbourg Wissenschaftsverlag, 2004, Seite 528
  4. ^ 1 2 Milnes R. Dialogues des Carmelites. 3 [Radio 3 magazine], April 1983, p21-23.
  5. ^ Hans Christian, Harald Hoyer (ed.): Wiener Staatsoper 1945-1980.