מרגריט דיראס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרגריט דיראס
Marguerite Duras
Marguerite Duras 1993.jpg
לידה 4 באפריל 1914
דרום וייטנאם עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 במרץ 1996 (בגיל 81)
הרובע השישי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה Marguerite Duras עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Marguerite Germaine Marie Donnadieu עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת רומן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 3 במרץ 1996 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • סורבון
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג דיוניס מסקולו (19471956)
רובר אנטלם (23 בספטמבר 193924 באפריל 1947) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים ז'אן מסקולו עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
חתימה Signature of Marguerite Duras.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרגריט דונאדיו (צרפתית: Marguerite Donnadieu הידועה כמרגריט דיראס Marguerite Duras;‏ 4 באפריל 1914 - 3 במרץ 1996) הייתה סופרת, תסריטאית ובמאית סרטים צרפתייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגריט דיראס נולדה בגיה דהן שבהודו-סין הצרפתית (כיום וייטנאם) בשם מרגריט דונדייה (את שם העט 'דיראס' אימצה לעצמה בהשראת כפר בצרפת שבסמוך אליו רכש אביה פיסת אדמה שקיווה להתגורר בה בשארית חייו), לאחר שהוריה נענו להצעה של הממשלה הצרפתית שעודדה אנשים לעבוד בקולוניות[1].

אביה של דיראס נפל למשכב זמן מועט אחרי בואם ושב לצרפת, שם הוא הלך לעולמו. לאחר מותו נותרה אימה שהייתה מורה בהודו-סין ביחד עם שלושת ילדיה. המשפחה חיה בדלות יחסית לאחר השקעת נפל באחוזה מבודדת באזור האגררי של קמבודיה. החיים הקשים בהם התנסתה משפחתה במהלך תקופה זו הותירו את חותמם על פועלה האומנותי המאוחר של דיראס. דיראס הצעירה סבלה מהתעללות מילולית ופיזית מצד אמה ואחיה הגדול וגדלה בבית שבו, לדבריה, איש לא חייך[1].

בהיותה בת 17 חזרה דיראס לצרפת, ארץ הולדתם של הוריה, שם היא החלה את חוק לימודיה לתואר ראשון במתמטיקה. במהרה היא נטשה את המתמטיקה לטובת לימודי מדע המדינה ואחרי כן משפטים. לאחר שהיא השלימה את לימודיה ב-1935, היא נהפכה לפעילה ב־PCF (המפלגה הקומוניסטית הצרפתית) והייתה פעילה במחתרת[1].

מרגריט דיראס היא מחברתם של ספרים, מחזות, סרטים וספורים קצרים רבים, בכללם רב המכר ככל הנראה אוטוביוגרפי L'Amant משנת 1984, שתורגם לאנגלית כ-The Lover ולעברית כ"המאהב". הטקסט זכה בפרס גונקור לשנת 1984. ספור התבגרותה מופיעה גם בשלוש ורסיות אחרות: The Sea Wall. Eden Cinema ו-The North China Lover. גרסת הסרט של המאהב יצאה לאקרנים בשנת 1992 והופקה בידי קלוד ברי[2], דיראס הודרה מתהליך היצירה[3].

עבודות חשובות אחרות שלה כוללות את: "מודראטו קנטבילה", שאף נהפך לסרט הנושא אותו שם, Le Revissement de Lol V. Stein וסרטה India Song. דיראס גם הייתה התסריטאית של הסרט הצרפתי מ־1959 הירושימה אהובתי, אותו ביים אלן רנה.

הרומנים המוקדמים של דיראס הם קונבנציונליים למדי בצורתם (עמיתה ריימונד קינו ביקר את ה"רומנטיות" שלהם). על כל פנים היא נעשתה נועזת יותר בניסוייה ב"מודראטו קנטבילה" ודלדלה את הטקסט על מנת להטות את כובד המשקל למה שלא נאמר. היא קושרה לתנועת הספרות הצרפתית של "הרומן החדש", למרות שהיא עצמה לא השתייכה לקבוצה ספרותית כלשהי. סרטיה היו ניסויים באופיים, נמנעו ברובם משימוש סינכרוני בקול, השתמשו בקול על מנת לרמוז יותר מאשר לספר. הסיפור המתואר נחווה באמצעות דימויים שהקשר שלהם למה שנאמר הוא ספק נוגע ספק אינו נוגע.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 היא נישאה לסופר רובר אנטלם ובשנת 1942 נולד להם בן שמת בלידתו. בשנת 1944 נאסר אנטלם ונשלח לבוכנוואלד. בסוף מלחמת העולם השנייה הוא נמצא במחנה דכאו במצב ירוד, כשהוא על סף מוות. דיראס טיפלה בו עד שהשתקם אולם אחר כך הם התגרשו והיא נישאה לסופר דיוניס מסקולו. בשנת 1947 נולד להם בן, ז'אן מסקולו, העוסק בבימוי סרטים ובעריכת ספרים. הזוג התגרש ב-1956. את פרשת טיפולה באנטלם היא כתבה בסיפרה "הכאב".

חייה הבוגרים של דיראס לא היו קלים. על אף הצלחתה כסופרת, היא סבלה במשך תקופות ארוכות מאלכוהוליזם. היא נפטרה בדיז'ון בגיל 81 מסרטן גרון ונקברה בבית הקברות מונפרנאס. על קברה מופיעות האותיות MD בלבד.

ספריה שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ימים תמימים בצמרות העצים: תסכית ; עיבוד: מרים די-נור.
  • מודראטו קנטבילה; מצרפתית: ק.א. ברתיני . תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978
  • המאהב; מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב : ספרית מעריב, 1986
  • הכאב; מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: ספרית מעריב, 1987[4]. מהדורה מחודשת 2012[5].
  • הירושימה אהבתי : תסריט ודיאלוגים; סרט בבימויו של אלן רנה / מארגריט דיראס ; מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב: ספרית מעריב, 1988[6]. מהדורה מחודשת - מצרפתית: גיא אלחנן, הוצאת כרמל, 2014[7]
  • סכר נגד האוקיינוס השקט; מצרפתית: מרים טבעון. תל אביב : ספרית מעריב, 1988
  • עיניים כחולות שיער שחור; מצרפתית: אביטל ענבר. תל אביב : ספרית מעריב, הקיבוץ המאוחד, 1988
  • הגן הציבורי; עיבוד של מחזה שעלה בתיאטרון הסימטה, בתרגום ובימוי של ניקול קסל, 1989[8]
  • גשם קיץ; מצרפתית: עידו בסוק. תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996
  • לכתוב / מותו של הטייס האנגלי / שבי הקסם של לול. ו. שטיין / סגן הקונסול, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר נורית פלד-אלחנן, הוצאת כרמל, 2004[9]
  • מחברות המלחמה, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה. הוצאת כתר, 2010[10]
  • המאהב (תרגום חדש)/ מרגריט דיראס; מצרפתית: רמה איילון. תל אביב: מחברות לספרות, 2013[11]
  • אורליה שטיינר / מצרפתית: מאיה מיכאלי, הוצאת רסלינג, 2014[12]
  • שיעור הפסנתר, מודראטו קנטבילה (תרגום חדש) / מרגריט דיראס; מצרפתית: רמה איילון. תל אביב: מחברות לספרות, 2015

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיה כבמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Leslie Hill Marguerite Duras: Apocalyptic Desires (Routledge, 1993)
  • Martin Crowley Duras, Writing, and the Ethical (Oxford University Press, 2000)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 אלי אליהו, יומניה של הסופרת מרגריט דיראס מגלים נעורים בצל התעללות וניצול, באתר הארץ, 25 ביוני 2010
  2. ^ אושרה שוורץ, סרט / חמש בסולם פורנו, חדשות, 28 ביוני 1992
  3. ^ רון גואטה, חורך את המסך, חדשות, 19 ביוני 1992
  4. ^ כרמית גיא, והארץ שקטה - "הכאב" - מאת מארגריט דיראס, כותרת ראשית, 20 בינואר 1988
  5. ^ אתר למנויים בלבד עילי ראונר, הכאב של מרגריט דיראס, באתר הארץ, 10 במאי 2013
  6. ^ מאיר שניצר, "זייפנים" - הירושימה אהבתי, מאת מרגריט דיראס, מצרפתית: אביטל ענבר, כותרת ראשית, 13 באפריל 1988
  7. ^ אתר למנויים בלבד עדו סתר, הירושימה אהובתי: התסריט שופך אור חדש על הסרט, באתר הארץ, 06 באוקטובר 2014
  8. ^ עידית שחורי, מיפגשים בגן ציבורי, מעריב, 20 בפברואר 1989
  9. ^ ביקורות:
    לנה שילוני, ללכת לאיבוד, באתר הארץ, 16 ביוני 2004
    חנה הרציג, ספרים חופשיים, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2004
  10. ^ ביקורות:
    אמוץ גלעדי, אני יודעת כל מה שאפשר לדעת כשאין יודעים דבר, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2010
    מאיה מיכאלי, "מחברות המלחמה" מאת מרגריט דיראס, עדות ממקור ראשון, באתר הארץ, 21 ביולי 2010
    דן לחמן, מחברות המלחמה / מרגריט דיראס, באתר e-mago,‏ 12 באוגוסט 2010
  11. ^ אתר למנויים בלבד שלומית כהן-אסיף, "מוקדם מאוד בחיי כבר היה מאוחר מדי", באתר הארץ, 12 ביוני 2013
  12. ^ ביקורות:
    אתר למנויים בלבד שירה סתיו, האקספרימנט הספרותי של מרגריט דיראס, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2014
    אתר למנויים בלבד רות אלמוג, "אורליה שטיינר": ההצהרה של מרגריט דיראס, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2014
    עמיחי שלו, "אורלייה שטיינר": לכתוב מחוץ לצורה, באתר ynet, 12 באוגוסט 2014