מרדכי אנסבכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציפורה ומרדכי אנסבכר

מרדכי (מקס) אנסבכר (נולד בשנת 1927 בווירצבורג, גרמניה) היה המנהל הראשון של מוזיאון יד ושם. היסטוריון והעורך המדעי של אנציקלופדיה יודאיקה, קצין ולוחם בהגנה ובצה"ל ומרצה לתולדות ישראל באוניברסיטת היידלברג בגרמניה. הוא סייע בהקמת מוזיאון יהודי גרמניה, שימש כעד במשפט אייכמן והיה ממייסדי עמותת ניצולי השואה "עמך".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי (מקס) אנסבכר נולד בווירצבורג שבצפון בוואריה, לר' שמחה (סימון) ומיכל (מינה) אנסבכר. הוריו נמנו על קהילתו של הרב יצחק דב במברגר, רב העיר. בילדותו התחנך בבית הספר היהודי בווירצבורג והיה חבר תנועת הנוער עזרא בעיר.

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה החל מצבם של היהודים להידרדר ובשנת 1936 הושלכה משפחת אנסבכר מביתה אשר הפך בן לילה לרכוש המפלגה הנאצית. המשפחה נאלצה לעבור לבית אחר. במהלך אירועי פוגרום ליל הבדולח, בשנת 1938, פרצו מהומות אלימות ומתוזמנות בעיר שכללו את שריפת בית הכנסת, השחתה של חנויות ושל רכוש יהודי רב וכן פגיעות בנפש. בעקבות האירועים הללו נשלח מרדכי הצעיר לקרובי משפחתו, הרב יהודה והרבנית בטי אנסבכר, שחיו בבריסל, בבלגיה. בשנת 1942 חזר מרדכי לגרמניה בשל הרעב ששרר בבלגיה, עם הגעתו לגרמניה נשלח לעבודות כפייה בגרמניה אך הצטרף למשפחתו בשל בריאותו הלקויה של אביו וזכה לראותו בפעם האחרונה ליד מיטת חוליו. מאוחר יותר נשלח יחד עם אימו למחנה טרזינשטט, שם לראשונה חווה את זוועות הרעב והחולי שעתידות להיות מנת חלקו ולעצב את תפיסת עולמו בשנים הבאות. ב-1944 נשלח בטרנספורט אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בעקבות מידע שקרי שהפיצו הגרמנים שלח לאימו פתק שתבוא אחריו. האם אכן הגיעה לאושוויץ מאוחר יותר ושם נספתה מיד, יחד עם אחיו נפתלי.

מאוושווייץ הועבר אנסבכר למחנה קאופרינג, אחד ממחנות הלווין של דכאו. לאחר מכן הועבר למחנה הריכוז אלך. אנסבכר שוחרר מן המחנה ב-30 באפריל 1945 על ידי יחידות של הדיוויזיה 42. בעת שחרורו היה אנסבכר במצב של תת-תזונה ושקל כ-37 ק"ג.

עלייתו ארצה ושירותו הצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורו עלה אנסבכר ארצה. הוא גויס להגנה, לגדוד מוריה (גדוד 61) בחטיבת עציוני, ולחם בקרבות בכפר עברי (נווה יעקב), עטרות, גוש עציון ועוד. עם הקמת המדינה גויס לצה"ל והשתתף בקרבות בירושלים ובסביבתה. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות שימש אנסבכר כמפקד סוללות מרגמות כבדות בחיל התותחנים והגיע לדרגת רב-סרן. אנסבכר השתתף בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים ולאחר מכן המשיך עם יחידתו לבית לחם, גוש עציון וחברון, שם זכה לקבל מהשייח המקומי את המפתח לדלת התחתונה של מערת המכפלה.

השכלה תורנית וכללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1945–1950 למד בישיבת קול תורה בירושלים, בה היה מתלמידיו של הרב שלמה זלמן אוירבך. אנסבכר למד באוניברסיטה העברית תולדות עם ישראל ויחסים בינלאומיים. עם תום לימודיו היה בין מייסדי יד ושם ושימש כמנהלו.

מנהל המוזיאון ביד ושם, איש עדות והיסטוריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנסבכר ניהל את המוזיאון של יד ושם מיום היווסדו ועמל על השגת תקציבים ותרומות, פתיחת שערי יד ושם למבקרים ולמשלחות דיפלומטיות רמות דרג (כמו ביקורו של נשיא גרמניה אדנאואר), הצגת תערוכות רבות בנושאים מגוונים ושיתופי פעולה פוריים עם מוזיאונים ובתי אוסף ברחבי העולם.

בשנת 1961 שימש אנסבכר כעד ראשי במשפט אייכמן. מלבד עדותו האישית סיפק לתביעה חומרים שונים, בהם תמונות ורישומים של ציירים יהודים שצויירו בטרזינשטט בתקופת השואה.[1]

בשנים 1968–1972 בעקבות הידע הנרחב שרכש בנושא של אמנות יהודית בכלל ובתקופת השואה בפרט שימש כעורך מדעי באנציקלופדיה יודאיקה ופרסם למעלה ממאה מאמרים היסטוריים בשם: B. M. Ansbacher. בשנים 19811985 שימש כמרצה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת היידלברג וסייע בהקמת המוזיאון היהודי בברלין. אנסבכר היה בין מייסדי עמותת ניצולי השואה עמך והרצה בפורומים שונים רבים בישראל וברחבי העולם על מאורעות השואה.

מרדכי אנסבכר בזמן עדותו במשפט אייכמן


יקיר ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 הוענק לאנסבכר תואר "יקיר ירושלים".[2] בנימוקי הפרס נכתב: "התואר מוענק למר מרדכי אנסבכר על הגנת העיר ירושלים במלחמותיה כלוחם ומפקד ועל פעילות ציבורית ענפה להנחלת תודעת השואה חיזוק השורשים היהודיים ואהבת ישראל".

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 נישא מרדכי אנסבכר לציפורה, בת למשפחות הירושלמיות בוקסבוים ואמדורסקי, אחות ומורה באולפן לעברית, לזוג נולדו שלושה בנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]