מרדכי גולינקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונה לכבוד הצגת הבכורה של האופרה "תאיס", תל אביב 1948: גולינקין שני משמאל בשורה השנייה

מרדכי גוֹלִינְקיןרוסית: Марк Маркович Голинкин;‏ 21 במרץ 1875, פלך חרסון, רוסיה20 בנובמבר 1963, ראשון לציון) היה מוזיקאי ומנצח, מייסדו של בית האופרה הראשון שקם בארץ ישראלהאופרה הארצישראלית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי גולינקין נולד למרדכי ואלקה לבית טופז במושבה החקלאית היהודית איזלוצ'יסטאיה (Излучистая) בפלך חרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). אמו עברה לגור בבית אביה כאשר התאלמנה שלושה חודשים לפני לידתו, ויורשי בעלה נישלו אותה מביתו. מרדכי למד בחדר ומאוחר יותר עברו שניהם לעיר חרסון. כבר מילדותו התבלט בכישוריו המוזיקליים ובגיל עשר נבחר לשמש כנער מקהלה עבור החזן פנחס מינקובסקי. בגיל 12 כבר חיבר יצירה לארבעה קולות.

בשנת 1891 החל בלימודי מוזיקה בקונסרבטוריון הממלכתי בוורשה, ובמהלך לימודיו התפרנס ממתן שיעורים פרטיים במוזיקה. ביוני 1896 סיים את לימודיו ומצא משרה כמנצח המקהלה ולחשן באופרה ברוסטוב על הדון. לאחר מכן החל לעבוד כמנצח-משנה ומנצח המקהלה בעיר פרם. באותה תקופה נישא לזמרת והשחקנית חנה ניוניה (נודעה בשמה האמנותי מארקובה), בתו של הסוחר יהושע לב. גולינקין ניצח במספר ערים ברחבי רוסיה ובאחד מסיוריו הגיע לסנקט פטרבורג, שבה השתקע ב-1911 ושימש במשך 6 שנים כמנצח האופרה של "בית העם" (נארודני דום). בסנקט פטרבורג הכיר את זמר האופרה המצליח פיודור שאליאפין והלה המליץ על מינויו של גולינקין כמנצח בבית האופרה של תיאטרון מרינסקי בעיר. גולינקין לא התמנה בתחילה בגלל מוצאו היהודי.

האופרה הארצישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה תקופה קרא גולינקין עתונים יהודיים (ביניהם "ראזסוויט") והגיע למסקנה שתחיית עם ישראל בארץ ישראל לא תתאפשר ללא תחייה תרבותית שבה תיכלל גם הקמת אופרה עברית. ב-1917 שמע על הצהרת בלפור, והחליט להגשים חלום – הקמת בית אופרה עברי בארץ ישראל. הוא הקים מקהלה קאמרית יהודית בשם "זמרי" ויחד עמה יצא לקונצרטים על מנת לממן את הקמת בית האופרה. שיאן של ההופעות היה ב"שבוע ארץ ישראל" באפריל 1918, שארגנה ההסתדרות הציונית בפטרוגרד, ובמהלכו נערך קונצרט שירי-עם יידים ובשיאו שר שאליאפין את "התקווה" בעברית.

באותה שנה הציע תיאטרון מרינסקי לגולינקין לשמש כמנצח ראשי בו, אך הוא סירב להצעה ועבר לאודסה על מנת לצאת משם לארץ ישראל. לאחר שהתעכב בעיר מסיבות שונות, זכה לבסוף באשרת ביקור לארץ ישראל, יצא מאודסה במאי 1923 עם רעייתו ועלה לארץ. במהלך הנסיעה חלתה אשתו ונפטרה בתל אביב באוקטובר אותה שנה.

האופרה בניהולו נוסדה בתל אביב ב-28 ביולי 1923 בשם "אופרה ארץ-ישראלית".[1] כוונתו המקורית של גולינקין הייתה להקימה בירושלים, והסיבה לבחירה בתל אביב הייתה פרוזאית – רוב הנגנים והאמנים חיו ויצרו בעיר. התזמורת התבססה על תלמידי בית הספר למוזיקה "שולמית". הצגת הבכורה הייתה האופרה "לה טרוויאטה" מאת ג'וזפה ורדי, שהועלתה בקולנוע עדן בניצוחו של גולינקין. בשנים הראשונות הופיעה האופרה באולמות ראינוע, בהיעדר מבנה מתאים יותר. זמרי אופרה הובאו מחו"ל.

על התמודדותו עם האיחורים הכרוניים של הצופים סיפר גולינקין:

"לא נמלטנו גם מאי-הבנה עם הקהל: אנשי תל אביב, שלא הורגלו לבוא אל התיאטרון לשעה הקבועה, אחרו מן המועד, ונאלצו לעמוד במשך כל המערכה הראשונה בהצגת הבכורה במסדרון, מאחורי הדלתות."[2]

גולינקין עמד בראש האופרה במשך ארבע שנים, ובמהלכן העלה לא פחות מ-17 הפקות, כשהבולטות בהן "פאוסט", "שמשון ודלילה", "אאידה" וההוגנוטים", וזאת על רקע קשיי תקציב שהלכו והעמיקו. כל האופרות הועלו בעברית ואת רובן תרגם מאיר פריידמן, שגם ניגן בתזמורת. כדי להקל על מימון פעילותה של האופרה הוקם "ועד למען בנין האופרה " שבו היו חברים בין השאר חיים נחמן ביאליק ומאיר דיזנגוף. הוועד סייע לגולינקין גם בהפקת החוברת "היכל האמנות", שבה פרס את חזונו.

בעקבות המשבר הכלכלי שהחל בשנת 1926 כתב גלינקין לעיריית תל אביב בזו הלשון:

"בתנאי העבודה הארץ ישראליים לא יכלו חברי המקהלה והתזמורת של האופֵּירה להרוויח מעבודתם באופירה כפי צורכי הקיום המינימליים הנחוצים להם... השתא [=השנה] נעשה מצבם הכלכלי של אלה קשה ביותר בקשר עם המצב הכללי השורר... מחוץ לאופירה לא מצאו להם חברי המקהלה והתזמורת כל עבודה ורווחי האופירה גם הם הופחתו ועמדו על החצי של אותם דאשתקד... ואלמלא התקווה למצוא עבודה בבניין התיאטרון... כי האנשים האלה לא היו מחזיקים מעמד עד סוף העונה והיו מתפזרים לכל עבר לחפש עבודה..."

ב-1927 אזלו מקורותיה הכספיים של האופרה, וגולינקין יצא למסע גיוס כספים בארצות הברית; אך משחזר ארצה ב-1929, לא חידשה האופרה שלו את ימיה כקדם. בשנות השלושים קיימה האופרה פעילות דלילה, על רקע עזיבתם של רוב הזמרים לארצותיהם בעקבות מאורעות תרפ"ט. שירת הברבור של האופרה הארץ ישראלית הייתה האופרה "היהודיה" מאת הלוי, שהועלתה ב-1940 באולם קולנוע מוגרבי.

באופרה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזכות כישוריו וניסיונו בחרה אדיס דה פיליפ בגולינקין כיועץ מוזיקלי להקמת אופרה חדשה. כיוון שהמשא ומתן בין דה פיליפ לתזמורת הפילהרמונית נכשל, נרתם גולינקין למשימת הכנת "התזמורת הסימפונית העממית" של מועצת פועלי תל אביב, שהוקמה זמן קצר לפני כן, ובניצוחו החלו החזרות. בנובמבר 1947 הוקמה האופרה הארצישראלית מחדש וגולינקין שימש יחד עם דה פיליפ בהנהלתה האמנותית, וכן כיהן בה כמנצח. במהלךמלחמת העצמאות, ב-15 באפריל 1948, זכה גולינקין בכבוד לנצח על הצגת הבכורה של האופרה, "תאיס" מאת ז'יל מאסנה, והוא בן 73. לאחר הקמת המדינה במאי 1948 שונה שמה לאופרה הישראלית. גולינקין עזב את משרתו יצא לגמלאות בשנת 1953.

לגולינקין היה חזון להקים את "היכל האמנות"–- היכל שיהיה אכסניה לאמנויות הבמה. הוא אף חיבר ספר בשם זה, ובו פירט את חזונו. ספר נוסף שכתב גולינקין היה "ההיסטוריה באופרה".

בשנת 1953 זכה מרדכי גולינקין בפרס אנגל לשם כבוד.

גולינקין נפטר בשנת 1963 ונטמן בבית העלמין בראשון לציון. בעיר נקרא על שמו רחוב.

ארכיונו, הכולל מכתבים, תוכניות, פוסטרים, קטעי עיתונות ותמונות (בעברית, יידיש, רוסית ואנגלית), שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולינקין היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה, חנה ניוניה, נולדו לו שתי בנות: אולגה ושרה. שרה הייתה אשתו של המלחין אברהם מינדלין. אשתו השנייה הייתה הזמרת מרים ראפ-יאנובסקה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היכל האמנות, תל אביב: הוצאת הוועד למען האופירה, 1927.
  • מהיכלי יפת לאהלי שם: זכרונות (מרוסית - יעקב עדיני; עריכה: י' הר אבן), תל אביב: הוועד להוצאת ספר זכרונות של מ' גולנקין, תש"ח. ‬(מהדורה ב: תשי"ז.)
  • ההיסטוריה באופירה: יסודות, יוצרים ומבצעים יהודים (עריכה: א' קוצר), שיקגו: מקדה, תשכ"ב 1961.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]