מרדכי גזית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרדכי גזית
מרדכי גזית - דיפלומט בכיר
לידה 5 בספטמבר 1922
טורקיהטורקיה איסטנבול, טורקיה
פטירה 29 במאי 2016 (בגיל 93)
עלה לישראל 1932
כינוי מוטקה
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
תפקידים אזרחיים
ציר ישראל בוושינגטון
מנכ"ל משרד החוץ
מנכ"ל משרד ראש הממשלה
שגריר ישראל בצרפת

מרדכי (מוטקה) גזית (5 בספטמבר 1922 - 29 במאי 2016), היה שגריר ישראל בצרפת, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ, ממפקדי הכוחות הלוחמים בירושלים בזמן מלחמת השחרור במסגרת "ההגנה". מהבולטים באנשי שירות החוץ בתקופת השיא של הדיפלומטיה הישראלית, ברבע המאה הראשון לקיום המדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי גזית נולד בשנת 1922 באיסטנבול, כמרדכי ויינשטיין, הוא אחיו הבכור של שלמה גזית. בשנת 1932 עלה לארץ ישראל עם משפחתו, בהיותו בן 10.

בגיל 14 הצטרף ל"הגנה" וסיים את קורס ההכשרה לקצינים בשנת 1943. ב-1946 נבחר להשתתף במחזור הראשון של בית הספר לדיפלומטים שהקימה הסוכנות היהודית.

במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין ומפקד פלוגה בחטיבת עציוני (חטיבת חי"ש של "ההגנה") והיה ממפקדי הקרב על הקסטל, שאיפשר לפתוח באופן זמני את הדרך לירושלים. לאחר כיבושו של הקסטל ב-3 באפריל 1948, החזיקה בכפר פלוגה מגדוד "מוריה" בפיקודו של גזית.

גזית, ששהה לפני הקרבות עם כוחותיו במחנה שנלר (בית היתומים שנלר) סיפר על אותו בוקר:

פתאום בבוקר אומרים לי שהמצב בקסטל לא טוב. לא ידעתי מה קורה שם, אבל הייתי בטוח שיענקלה [סלמן] אינו עושה סתם פאניקה. קיבלתי אישור לצאת עם תגבורת, לקחתי כוח של מחלקה מוגברת ויצאתי

גדוד מוריה במלחמת העצמאות 1948, סיפור הקרב על הקסטל בפיקודו של גזית

סביב הקסטל היו מספר מוצבי חוץ ("המזרחי", דרומית-מזרחית לקסטל, "בועז", צפונית-מזרחית למחצבת צובה, "נחשון" מדרום למחצבת צובה). הגעת אנשי פלוגתו של גזית לקסטל הייתה בתנאי לחץ היות שהערבים תקפו באותו יום את המוצבים החיצוניים, ועד 6 באפריל 1948 הם נפלו בידי הערבים ורק כפר הקסטל נותר בידי אנשי "מוריה". הלחץ הערבי עליהם היה גדול, והתגבורת שהייתה אמורה להגיע מאנשי חטיבת הראל בקריית ענבים לא הגיעה. [1] גזית סיפר על זמן ההמתנה לתגבורת שלא הגיעה :

התקשרתי עם ירושלים ועם קריית ענבים, והודעתי שאם לא תבוא מיד תגבורת, איאלץ לסגת. אז החלה פרשה של הודעות סותרות שבאו ממטה גדוד הפלמ”ח. תחילה הודיעו כי לפי דעתם יש על הקסטל די כוח ונוכל להחזיק מעמד. לאחר שהבהרתי את מצבנו, הבטיחו שהתגבורת תצא מיד. אחר כך הודיעו שהיא כבר יצאה ותהיה אצלי בתוך רבע שעה. אחר כך הודיעו שהמשוריין התקלקל. אחר כך הודיעו שהתגבורת לא תצא מקריית-ענבים, כי אם ממלווי השיירה החוזרת מירושלים. ב-13:45 הופיע במפתיע האיש שכה חיכו לו, מפקד כוח הפלמ”ח שנשלח כתגבורת, נחום אריאלי. הוא הגיע בריצה, כשחלק גופו העליון מורכן בגלל האש העזה. אחד מאנשיו בא אתו. נחום נכנס לבדו לבניין המפקדה ואמר לי: ‘הערבים כבר פה, מה אתה מציע לעשות?’ השבתי: ‘יש לבצע התקפת נגד ולכבוש [מחדש] את המשלטים המזרחי ובועז’. נחום ענה: ‘אין לי מספיק כוח להתקפה’. אני: ‘אם כך, יש לסגת’.

פעלתי בדעה צלולה, לא מתוך בהלה. היה ברור לי שאסור לאבד זמן, ואם נשתהה, לא נחזיק מעמד. הובלתי את נחום ואת זה שליווה אותו לבניין המפקדה, שממנו היה אפשר לראות את משורייני האויב. הכרנו לפי הצבע הכחול-לבן, שזהו חלק מהשלל משיירת נבי-דניאל. נחום אמר: ‘חכו לי’, התכופף ויצא בריצה כדי להביא את אנשיו, אותם השאיר על השביל העולה מדרך ירושלים אל הקסטל. המסלול אליו יצא היה מכוסה באש. שוב לא ראינו אותו.

גדוד מוריה במלחמת העצמאות 1948
מרדכי גזית - הלוחם הצעיר

בתפקידו כמפקד הקסטל הוביל גם את הקרבות שהתרחשו בלילה שבין 7 ל-8 באפריל, הזכור בתולדות מלחמת העצמאות בשם "ליל עבד אל-קאדר אל-חוסייני". גזית הבין כי כוחותיו הרגו מפקד בכיר ביותר, שהיה מפקד הכוחות הערביים במרחב ירושלים ומצא לנכון לדווח על כך:

הרגנו 'דג שמן'. שמו עבד אל-קאדר סוליים. חוזר: סוליים.

גזית נפגע במערכה על הקסטל אולם המשיך בתפקידיו בהובלת הכוחות הלוחמים. בהמשך המלחמה הוביל כוחות לוחמים במסגרת הקרבות בירושלים. ב-18 במאי 1948 הגיעה לימין משה יחידה שמנתה 80 איש, בפיקודו. בשעת לילה מוקדמת, בין 18 ל-19 במאי, עלה להר ציון כוח של הפלמ"ח יחד עם יחידתו של גזית, עמוסים בציוד צבאי ורפואי עבור הרובע היהודי. חבלנים פוצצו את שער ציון, ולאחר קרב קצר, נכנסה מחלקה של הפלמ"ח אל תוך העיר העתיקה. מיד לאחר הפריצה, הודיע "רעננה" (אליהו סלע), מפקד הכוח הפורץ, למרדכי גזית, שעליו להיכנס עם יחידתו לעיר העתיקה, ולאפשר את פינוי כוחות הפלמ"ח. גזית התנגד לכך משני טעמים: ראשית, הוא קיבל הוראה להחזיק בהר-ציון, ואיש לא הזכיר את האפשרות שייכנס לעיר העתיקה. הטעם השני היה, שאנשיו לא התאימו ללחימה נוסח זו שהתנהלה ברובע היהודי. בסופו של ויכוח סוכם שאנשי גזית ישמשו כ"סבלים" להעברת המטען אל הרובע, והייתה הבנה כי לאחר סיום תפקידם, יחזרו להחזיק בהר-ציון. ואמנם, יחידת גזית נכנסה לרובע והביאה את הציוד הכבד שנשאו אנשיה אותו לילה.

גזית עצמו נכנס למטה הרובע, קיבל הסברים על מצב העמדות, ובפקודת מפקד מחוז ירושלים - היה למפקד הרובע היהודי בעיר העתיקה. עם עלות השחר, יצא לסייר בעמדות ונפצע קשה מיריות שנורו לעברו. [2] עד לנפילת הרובע היה מוטל פצוע קשה בבית-החולים 'משגב לדך'. פציעתו סיימה את הקריירה הצבאית שלו והסתיימה באיבוד ריאה. הפציעה, כך אמר בהזדמנות, "נתנה לי דחיפה להיכנס ולהשפיע על התהליכים המדיניים".

המלחמה גם סיימה את שאיפות הקריירה האקדמיות של גזית, למרות שקיבל את תואר המאסטר שלו מהאוניברסיטה העברית בתחום הארכאולוגיה. המאבק המחריף עם מדינות ערב הוביל את גזית למסקנה שהוא חייב "להמשיך לשרת את המדינה החדשה מאשר להתעסק בנושאים האישיים", והוא נבחר כאחד מ-16 הצוערים שגויסו למחזור הראשון של בית הספר לדיפלומטים, בית ספר שהוקם על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, במסגרת ההכנות למדינה שתקום. למרות הקרבתו של המשך המחקר באקדמיה לטובת שירות דיפלומטי, גזית עדיין העביר הרצאות רבות בנושא יחסים בינלאומיים וכתב אין ספור מאמרים בנושא, כולל פרסום כמה ספרים.

ב-1949 הצטרף למשרד החוץ, אליו נקרא על ידי ולטר איתן, מנכ"ל משרד החוץ דאז. מאז ובמשך למעלה משלושים שנה - עשה בשרות המדינה, בתפקידים דיפלומטיים בחו"ל ובמשרד בארץ. הוא שרת בבורמה, בלונדון, בוושינגטון ובפריז. כיהן כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בלונדון, הממונה על הצירות ברנגון, מזכיר מדינה ומנהל הלשכה של שרת החוץ גולדה מאיר, ציר מדיני בוושינגטון (1960-1965 - בתקופת השגריר אברהם הרמן, במסגרתו השפיע רבות על גיבוש המדיניות הישראלית החדשה, שהעבירה את הדגש הדיפלומטי מצרפת לארה״ב), ממונה על תחום המזרח התיכון במשרד החוץ (19651967), יועץ במשרד החוץ, מנהל האגף לתפקידים מיוחדים והמשנה למנכ"ל משרד הקליטה (19691970), סגן מנכ"ל משרד החוץ, הממונה על היחסים עם ארצות הברית וקנדה, מנכ"ל משרד החוץ (19721973), ומנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים (19731975), בעיקר תחת גולדה מאיר (שמינתה אותו לתפקיד, לאחר שהכירה אותו מקרוב, 15 שנה קודם לכן, כשהיה המזכיר המדיני שלה כשרת החוץ), ותקופה קצרה תחת יצחק רבין. במסגרות אלה היה גזית מעורב רבות בניסיונות לקידום תהליכי השלום ובמגעים השונים שניהלה המדינה עם ארצות הברית ומדינות המזרח התיכון.

מרדכי גזית בבית הלבן - ראשון מימין

במסגרת תפקידו כציר מדיני בוושינגטון ריכז את המגעים המדיניים, אשר פרצו את הדרך לרכישת אמצעי לחימה לצה"ל, מארצות הברית. בין ההישגים הגדולים שלו בהקשר זה, היה האחריות לביצוע המשלוח הראשון של מטוסי הסקייהוק לחיל האוויר.

בנוסף, בין פעילויותיו המוקדמות והחשובות כציר, היה אחראי למגעים הרגישים עם משרד החוץ האמריקאי, בשלב ההקמה והפיתוח של הכור הגרעיני בדימונה, ואף הוביל את תיאום הביקור האמריקני הראשון בקריה למחקר גרעיני - נגב, בתקופת בן-גוריון. [3]

עסק רבות בנושא הגרעין במזרח התיכון גם בתפקידו כראש המחלקה האמריקאית במשרד החוץ, ובתזכיר שהוציא אז כתב:

לא צריך לדאוג מהתגובה המצרית לעניין הגרעיני הישראלי, כי האמריקאים מרגיעים את המצרים כל הזמן. אומרים להם: תרגעו, ישראל לא מגיעה לעניין הגרעיני. תרגעו. וכל זה מתוך מאמץ אמריקאי להרגיע את השטח ולמנוע את החשש של מרוץ חימוש במזרח התיכון.

כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, היה בורג מרכזי בעבודת המטה המדינית ושותף לדרג המקצועי הבכיר שסייע לראש הממשלה ולשרי הביטחון והחוץ, יחד עם מנכ"ל משרד החוץ וראשי אמ״ן והמוסד.

גזית פרסם שלל מאמרים מקצועיים המתייחסים לנושאים בהם עבד, ובין היתר, במסגרתם:

  • דחה את הטענות שישראל החמיצה הזדמנות לעשות שלום עם מצרים בשנים 1970 - 1973, אחרי שאנואר סאדאת נהיה נשיא מצרים. לטענתו, בעוד ישראל חפצה בשלום, מצרים לא הסכימה לכך מחשש שהשלום יפגע ביציבות המשטר.[4]

בספרו "תהליך השלום 1969-1973" מציג מרדכי גזית מציג 8 אירועים של מאמצים להידברות ישירה עם מצרים באמצעות מתווכים שונים -שלא צלחו. זאת בנוסף למגעים עקיפים, אך מתמידים, באמצעות שליח האו"ם למזה"ת ד"ר גונאר יארינג ומשרד החוץ האמריקאי, וכן היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית פרופ' הנרי קיסינג'ר. והרי הם להלן:

טבלת ניסיונות מגעי שלום

במהלך מלחמת יום הכיפורים פעל גזית ללא לאות בתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. במסגרת אחד מראיונותיו על אותה תקופה סיפר כי במהלך השיחות עם האמריקאים על קבלת סיוע בתחמושת אל מול המצוקה אמר לו הנרי קיסינג'ר: "הכו בהם, אל תחסכו בתחמושת שלכם. אתם תקבלו מאיתנו את הכל בחזרה. אל תחכו לנו, הטנקים לא יגיעו תוך לילה - אתם תקבלו את הכל חזרה". [6]

אחרי מלחמת יום הכיפורים ולאחר שהעיד בוועדת אגרנט,[7] הביע גזית את הסתייגותו מקיומו של פלורליזם מחקרי בישראל (באמ"ן במוסד ובמשרד החוץ) ואמר:

אינני מקבל את עניין הפלורליזם בהערכה… אינני רואה יתרון בכך שבאמ"ן, במוסד ובמשרד החוץ תיכתב באותו זמן סקירה על הכורדים. דרושה תוכנית עבודה ובה ייקבע מי מתוך השלושה צריך לכתוב סקירה על הכורדים ומתי... רצוי שהסקירה תעבור תהליך של דיון ובקרה במועצה לביטחון לאומי

בנוסף הביע ביקורת על דרך קבלת ההחלטות הנהוגה בישראל ואמר:

אין כל מיסוד של תהליך קבלת ההחלטות והוא שונה ממקרה למקרה ומאדם לאדם

במסגרת תפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, ריכז את עבודת המטה לקראת כינוס ועידת ז'נבה, בסוף 1973, בהשתתפות משלחות מישראל, מצרים וירדן.

"אין ספק שהיא הייתה ציון דרך היסטורי ביחסי ישראל-ערב, אבל היא הצטמצמה להסכמים צבאיים, הנושאים הבעייתיים הקשיים - החזרת שטחים וכינון שלום - לא נידונו אז....היה צורך להתגבר על בעיות נוהליות כמו צורת הישיבה בוועידה. הערבים התנגדו לשולחן עגול, והוחלט על שולחנות נפרדים לכל משלחת. היה צורך בסידורים שונים שדרשו המשלחות הערביות, כדי להימנע ממה שעלול היה להיראות כמו"מ ישיר ביניהן לבין משלחת ישראל"

ראיון לעיתון הארץ

לאחר התקופה בה כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, כיהן מספר שנים כשגריר ישראל בצרפת (1976–1979), כולל ניהול מגעים עם ממשלת צרפת ועדכונה בכל המתרחש, במסגרת מבצע אנטבה. בשהותו כשגריר גם ניסה למנוע מצרפת לסייע לעיראק לבנות את הכור האטומי (הכור האטומי בעיראק), וצוטט כמי שאמר לשר החוץ הצרפתי דאז, לואי דה-גרינגו:

מי שמספק לעיראקים דלק שעמד בניסיון דומה למי שמספק בשר לאריות.

בתקופת כהונותו כשגריר גם ניסה למנוע, לצערו ללא הצלחה, את שחרור הטרוריסט אבו דאוד, ממתכנני טבח הספורטאים במינכן, שנתפס על ידי ממשלת צרפת, אולם שוחרר על ידה עקב לחצים ערביים בינלאומיים בטרם הוסגר / נשפט.

לאחר סיום תפקידו כשגריר, שהיה האחרון כעובד מדינה - עבר להתמקד במחקר, הרצאות וכתיבה - בעיקר בתחומי העניין העיקריים שלו, בנוגע לתהליכים מדיניים בינלאומיים בכלל ותהליכי השלום במזרח התיכון בפרט. בין היתר היה מרצה אורח באוניברסיטת הרווארד בשנים 81–1982, בנושאי מדיניות במזרח התיכון,[8] חבר במרכז טרומן לשלום של האוניברסיטה העברית[9]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תהליך השלום - קו אדום
  • תהליך השלום (1973-1969) שנכתב כמחקר בחסות מכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. גזית מציג בספרו זה, בין היתר, 8 אירועים של מאמצים להידברות ישירה עם מצרים באמצעות מתווכים שונים. זאת בנוסף למגעים עקיפים, אך מתמידים, באמצעות שליח האו"ם למזרח התיכון ד"ר גונאר יארינג ומשרד החוץ האמריקאי, וכן היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית פרופ' הנרי קיסינג'ר.[10]
  • Israeli Diplomacy and the Quest for Peace (London: Frank Cass, 2002)
  • “The Genesis of US-Israel Military – Strategic Relationship and the Dimona Issue,” Journal of Contemporary History, Vol. 35, No. 3 (July 2000), pp. 413-422.
  • The Peace Process 1969-1973: Efforts and Contacts (Jerusalem: The Magnes Press, 1983)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרדכי גזית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


Emblem of Israel.svg מנכ"לי משרד ראש הממשלה
אהוד אבריאל טדי קולק יעקב הרצוג שמחה דיניץ מרדכי גזית עמוס ערן אליהו בן-אלישר מתתיהו שמואלביץ' אברהם טמיר יוסי בן אהרון
19511952 19521964 19661972 19721973 19731975 19751977 19771980 19801984 19841986 19861992
שמעון שבס צבי אלדרוטי אביגדור ליברמן משה ליאון יוסי קוצ'יק רפי פלד אביגדור יצחקי אילן כהן רענן דינור אייל גבאי
19921995 19951996 19961997 19971999 19992001 20012001 20012004 20042006 20062009 20092011
הראל לוקר אלי גרונר
20112015 2015–2018