מרד גאלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרד גאלוס
מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריך התחלה: יוני 351
תאריך סיום: 352
מלחמה לפני: מרד בר כוכבא
מקום: ארץ ישראל (ציפורי, טבריה ולוד)
תוצאה: ניצחון רומי מכריע
שינויים בטריטוריות: רומי החזירה לעצמה שליטה מלאה בפרובינקיה סוריה פלשתינה
הצדדים הלוחמים

יהודי ארץ ישראל

מפקדים

מרד גאלוס היה מרד של יהודי ארץ ישראל בשנת 351 נגד שלטון האימפריה הרומית בתקופת שלטונו של קונסטנטיוס גאלוס, ששלט על מזרח האימפריה הרומית. המרד מצטרף לשורה של מרידות יהודיות נגד האימפריה הרומית: המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים מדיניים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 במאי שנת 337 מת הקיסר הרומי הנוצרי קונסטנטינוס וממלכתו הגדולה התפצלה בין שלושת בניו. הבכור, קונסטנטיוס השני, קיבל לידיו את השליטה על מזרח האימפריה, ובין היתר על הפרובינקיה פלשתינה. בשנת 350 החלה האימפריה להתפורר בידי היורשים של קונסטנטין הגדול בתסריט שדומה להתפוררות הטטררכיה השנייה. קונסטנטינוס השני נהרג בעת עימות עם אחיו קונסטנס וזמן קצר לאחר מכן נהרג קונסטנס בידי מפקד צבאו מגנינוטיוס שהכריז על עצמו אוגוסטוס ושלט למעשה על הפרובינציות של גאליה היספניה ובריטניה. קונסטנטיוס השני נותר הצאצא והיורש היחיד שנותר בחיים לאחר שאחיו ושותפיו לשלטון מתו ואת מקומם תפסו מורדים שהכריזו על עצמם כאוגוסטוס והיו איום ישיר על שלטון השושלת של בית קונסטנטינוס. מהלכיו של מגנינוטיוס דחקו את קונסטנטיוס השני לפינה, הוא נאלץ להפסיק את המערכה במזרח מול האיום של האימפריה הסאסאנית על מנת להגן על כס השלטון. אך לא פנה מיד להילחם במורדים אלא פעל לבסס את שלטונו בשטחים שנותרו תחת השפעתו. כצעד ראשון הוא מינה את קונסטנטיוס גאלוס לשליט המזרח וחיתן אותו עם אחותו הבכורה קונסטנטינה מתוך מטרה לקשור אותו לצידו, להבטיח את נאמנותו ולפקח על צעדיו.

קונסטנטיוס, בשונה מאביו קונסטנטינוס, החמיר את החקיקה הקיסרית כנגד היהודים, כגון חקיקת הסינוד באלווירה של שנת 339, שנועדה ליצור חציצה בין יהודים לנוצרים ולצמצם את הפריבילגיות שניתנו ליהודים עד אז. בשנת 353 נאסר על הנוצרים להתגייר.

יוזמי המרד בארץ ישראל תלו תקוות בהחרפת המתיחות ההיסטורית, בין הרומאים לפרסים. שאפור השני, מלך פרס, החל להתעמת עם הרומאים כבר משנת 336. שאיפתו הייתה להשתלט מחדש על צפון מסופוטמיה, שנכבשה על ידי הרומאים כארבעים שנה קודם לכן. שאפור ניהל, זה בפעם השלישית, מלחמת מצור כדי לפרוץ את חומות העיר נציבין (ניסיביס) בשנת 350. מהלכים אלה הפיחו תקוות של שינוי פוליטי שעיקרו התפוררות האימפריה הרומית ואפשרות לנצל את החלל שנוצר לקטיפת הישגים מדיניים ועצמאות.

ציפיות משיחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו נפוצו ציפיות משיחיות בקרב יהודי ארץ ישראל. ציפיות משיחיות היו מאז ומעולם, ולפחות בתקופת בית שני תשתית רעיונית-רוחנית להתפרצות מרידות, וחכמי הסנהדרין, והנשיאות בראשה, נאבקו נגד העלאת הציפיות המשיחיות לאחר החורבן. עם זאת בימי משבר וסער התקשו החכמים לבלום נטיות לאומיות ומשיחיות, וחלק מהמנהיגות אף הצטרפה לגל המשיחי האנטי-רומי.

במאה הרביעית מגדירים את רומא כ"זו המלכות הרשעה שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה",[1] ו"בשעה שנכנס עשו (כינוי לרומא) נכנסה גיהנום עמו".[2] ועל כן, הצהיר רבי פנחס בן חמא: "כשם שפתח העולם בד' מלכויות, חתם בד' מלכויות ... בבל, מדי, יוון ואדום"[3] ורבי אליעזר בר אבינא דרש: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח".[4]

מול התעוררות משיחית זו הזהירו חכמי סנהדרין והתריעו נגד חומרתן והסכנה הגלומה בהן. היו אף שהזכירו מרידות קודמות שנכשלו בשל עודף קנאות ומשיחיות קיצונית, בבחינת חישובי קץ גאולתיים, מה שמכונה בשם "דחיקת הקץ".

המרד ודיכויו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפרצות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד פרץ בקיץ 351, בשעה שנפוצו שמועות על מפלת הקיסר קונסטנטיוס מול המורד-הקיסר בגאליה. שמועות אלו, שנפוצו ברחבי האימפריה לממדים של סף קץ השלטון הרומי, היוו תשתית להתפרצות המרידה.

המרידה לא סחפה קבוצות גדולות של אוכלוסייה, שכן רובו המכריע של העם גילה עמדה מתונה ומתפשרת עם השלטון ועם המצב הכללי ששרר במזרח התיכון.

ההיסטוריון הרומי אורליוס ויקטור מציין בחיבורו "הספר על הקיסרים" (נכתב בין השנים 359–361): "ובינתיים דוכאה מרידתם של היהודים, שהעלו בדרך נתעבת את פטריקיוס למעין מלכות".[5] ידיעה זו מופיעה בין תיאור מלחמתו של קונסטנטיוס השני במגנטיוס לבין תיאור חיסולו של גאלוס, אך ללא תאריך מדויק או מקום מדויק. זהו המקור היחיד המזכיר את שמו של "פטריקיוס" (אנ') (Patricius). על פי ידיעה זו, לא ניתן לדעת אם פטריקיוס היה יהודי שעמד בראש מרד יהודי, או שמדובר בתמיכת היהודים בטוען למלכות שלא היה יהודי (אך ייתכן שהיה קצין או פקיד ששירת בארץ ישראל), ושמרידתם הייתה חלק ממרידה כללית שעניינה לא היה קשור ליהודים וארץ ישראל דווקא,[6] שכן ידוע כי בימי גאלוס רבים במזרח מרדו במטרה להשיג לעצמם את השלטון, ומסופר כי בשנת 353 קרא גאלוס לשר צבאו אורסיקינוס (אנ') מנציבין כדי שידון אנשים כאלו.[7]

המרד פרץ בחודש יוני שנת 351, בעיר ציפורי, אחת משתי בירות הגליל העתיקות. באישון לילה תקפו המורדים במפתיע את הכוח הרומי שחנה בעיר, השתלטו על כלי הנשק שמצאו ונפוצו על פני אזורים נרחבים בגליל, ובעיקר בטבריה, מקום שם היה קיבוץ יהודי גדול יחסית. מוקדי מרד נוספים התגלו בלוד, אף שם התפרסמה קהילה יהודית גדולה ששמרה על קשרים עם המרכזים בגליל. המשולש טבריה-ציפורי-לוד שימש מרכז תעשייתי למלאכת האריגה.

שאיפת המורדים להשתלט על ירושלים הייתה ברורה, בעיקר מן הטעם הקנאי והמשיחי. ההצלחות הראשונות שהאירו פנים לצבא המורדים מחד והכוח הצבאי הדל שחנה בירושלים בסדר גודל של גדוד פרשים אחד, שלא היווה בעיה מיוחדת למורדים מאידך, סימלו את אופציית הניצחון הצפוי. המורדים פרצו לירושלים, הניסו ללא קושי את הכוח הרומי. הם חסו על התושבים הנוצרים, כדי לא לעורר את זעם הקיסר הנוצרי, אך לדברי תאופנס המודה (בחיבורו "כרונוגרפיה", המאה ה-9), הרגו יהודי פלשתינה "רבים מעמי נכר, הלנים ושומרונים".[8] תאופנס הוא הסופר הראשון שהציג את הטענה הזאת.

בהתחלה, הצליחו המורדים להתגבר על חיל המצב הדל שהציבו הרומאים בארץ, אולם עד מהרה הוזעקו תגבורות.

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אב הכנסייה הירונימוס (342–420) מתאר ב"כרוניקון" שלו את דיכוי המרד:

"גאלוס דיכא את היהודים, שמשהרגו בלילה את החיילים, אחזו בכלי זין לשם מרידה, הרג אלפים רבים של אנשים, ואפילו בגיל שאין בו כדי להזיק, והעלה באש את עריהם דיוקיסריה (ציפורי), טבריה ודיוספוליס (לוד) ועוד מבצרים רבים".[9]

הד לאירועים קשים אלה מופיע בקינה במדרש, פסיקתא רבתי: "קול צעקה משער הדגים, זו עכו... ויללה מן המשנה – זו לוד... ושבר גדול מן הגבעות – זו ציפורי... הילילו יושבי המכתש – זו טבריה".[10] תיאור זה אינו מספק רמז כרונולוגי ברור, אולם שלוש מתוך ארבע הערים הנזכרות בו זהות לשלושת מוקדי המרד הנזכרים בתיאורו של הירונימוס. נראה כי אזכורה של עכו מורה על אתר קרבות כלשהו, ואולי אף המרכזי, המכריע, הסמוך לעיר נמל זו בו התכתשו הרומאים עם המורדים. מתוך שני המקורות הללו, נראה כי הכוחות הרומיים התקדמו דרומה לאורך קו החוף מאנטיוכיה לעכו ומשם פרצו אל עומק הגליל והכניעו את המורדים.

אולם בשונה מהירונימוס, סופרים נוצרים אחרים שמציינים את המרד מזכירים את ציפורי בלבד ולא מזכירים את טבריה ולוד.[11] תאופנס המודה מציין כי הרומאים החריבו את דיוקיסריה, ואילו שני ההיסטוריונים הנוצרים של הכנסייה, סוקרטס מקונסטנטינופול ("תולדות הכנסייה", ב, 33) וסוזומנוס (שניהם כתבו במחצית הראשונה של המאה ה-5), מתארים את המרד של יהודי דיוקיסריה וסביבתה נגד הרומאים והכנעתו על ידי גאלוס. סוזומנוס מציין שגאלוס שהה באותה עת באנטיוכיה, שלח כוחות לדכא את המרד והחריב את דיוקיסריה.[12]

ממצאים ארכאולוגיים מלמדים כי ציפורי נפגעה קשות וחלקים ממנה נשרפו[דרוש מקור] וכך, אם כי בממדים זעירים הרבה יותר, ניתן לומר על טבריה ולוד[דרוש מקור]. ממצאים מראים כי אף בית שערים חרבה באותו זמן, מה שמלמד אולי שאף בה התארגן מרכז מרידה. בכל מקרה, הפגיעה במרכזים אלה לא הייתה כה קשה, ויישובים כמו ציפורי וטבריה השתקמו עם הזמן ושבו לתפקד כמעט כמו בתקופה שלפני המרד.

התגובה הרומית לאחר דיכויו של מרד הייתה שבלונית ונקודתית: הטלת משטר צבאי על מרכזי המרד, פגיעה בזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים ומרדף אחר גורמים שהיו מעורבים ביוזמת המרד ובתמיכה בו. האחראי לניהול המדיניות הרומית היה המצביא אורסיקינוס, מגיסטר אקוויטום. בספרות חז"ל אין זכר למרידה, אלא רק לדיכוי ולפעולות עונשין של הצבא הרומי. גם גאלוס אינו נזכר. נזכר בה רק אורסיקינוס.[11] בתלמוד הירושלמי מסופר כי אורסיקינוס "שרף ספר תורה של צנבריים".[13] צינברי הייתה עיר לחוף הכנרת, בסמוך למוצא הירדן. הפעילות הרומית לאיתור גורמים עוינים להם מוצאת את ביטויה בתלמוד הירושלמי מפי רבי חייא בר אבא: "בימי אורסיקינוס המלך נתבעו אנשי ציפורי, נתנו רטיה על אפם ולא הכירום, ולבסוף נאמרה עליהם לשון הרע ונתפשו כולם".[14] מן הטקסט הזה נלמד על ציפורי כמוקד המרד, על החיפושים והמרדף שהתבצעו כנגד גורמי המרד, על ניסיונות המילוט וההסתתרות ועל האווירה הקשה שהתגלעה תוך כדי דיכוי המרד, כשיהודים הסגירו את בני עמם לרומאים. ייתכן שמסורת אחרת, הדנה בחכמי טבריה, קשורה למרד זה, ובה מתוודים הבורחים כי הסתתרו במערות והתמחו להבחין בין יום ללילה על שום שינויי הבוהק שחלו בנרות השמן.[15] אולם אין זה מוכח שמסורת זו קשורה למרד וייתכן שמדובר בבריחה מפני גובי מיסים.[7]

מסורות אחרות בירושלמי מספרות על חילול שבת עבור צורכי צבאו של אורסיקנוס. מסופר כי "ר' יונה ורבי יוסה הורו לאפות לארסקינס בשבת. לא נתכוון לשמד אותם ולא נתכוון אלא לאכול פת חמה".[16] אולם בעוד שסיפור זה מרמז שאורסיקינוס עצמו ביקש שיאפו עבורו לחם טרי בשבת, מסורת אחרת מוסרת: "רבי ליעזר ורבי אבמרי ורבי מתניה הורו להביא פת לארסיקנס בשבת שמא יצרכו לו הרבים".[17] כלומר, חכמים הם שהורו לאפות עבורו בשבת, וזאת כדי שייעתר לבקשותיהם לבטל עונשים. מסופר כי מאוחר יותר ביקרו אותם ראשי החכמים בטבריה שהורו לאפות בשבת, אצל אורסיקינוס, וזה כיבד אותם: "ר' יונה ור' יוסה נכנסו לפני ארסקינס באנטיוכיה. ראה אותם ועמד לו מלפניהם. אמרו לו: ומלפני אלו היהודים אתה עומד לך? אמר להם: חייכם! כשאני יוצא לקרב רואה אני את דמותם ומנצח".[18][11]

העובדה שלא הוטלו גזירות שמד על היהודים, שלא נרדפה הנשיאות ושלא נרדפו החכמים (הללו התירו ליהודים, מטעמים פרגמטיים, לספק אוכל לצבא הרומי ואפילו בשבת) ושמערכת היחסים בין היהודים לרומאים הותקנה לאחר זמן קצר יחסית מלמדת כי המרד לא היה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה של שני העמים, הכובש והנכבש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של המרד כנגד גאלוס מפורט בכמה מקורות: ההיסטוריון הרומי סקסטוס אורליוס ויקטור בספרו "ספר הקיסרים"; אב הכנסייה הירונימוס בספרו "כרוניקון"; סוזומנוס בספרו "תולדות הכנסייה"; מקורות ארכאולוגיים וכמה מדרשים של חז"ל. המקורות הספרותיים הם מגמתיים וחלקם משופע באגדתיות. עם זאת בסיוע הממצאים הארכאולוגיים ניתן, פחות או יותר, לשרטט את תמונת המרד בזיקה לאמת ההיסטורית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיר השירים רבה, ב, יא [דרושה הבהרה].
  2. ^ בראשית רבה, פרשה ט"ז, פסקה ב'[דרושה הבהרה].
  3. ^ קהלת רבה, פרשה ה, טו.
  4. ^ בראשית רבה, פרשה מ"ב, פסקה ד'.
  5. ^ אורליוס ויקטור, הספר על הקיסרים, מב, 11; תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 64.
  6. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 64.
  7. ^ 1 2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 66.
  8. ^ תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.
  9. ^ הירונימוס, כרוניקון, האולימפיאדה ה-282, השנה ה-15 של השלטון ה-35 של הרומאים (שנת 352); תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.
  10. ^ פסיקתא רבתי, פרשה ח, כט.
  11. ^ 1 2 3 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.
  12. ^ סוזומנוס, תולדות הכנסייה, ספר ד, 7, 5.
  13. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ג', הלכה א'; תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ט', הלכה ג' על פי תרגום ידיד נפש; תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ט"ז, הלכה ג'.
  15. ^ בראשית רבה, פרשה לא, פיסקא יא; תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק א', הלכה א'.
  16. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ד', הלכה ב'; תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.
  17. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, פרק א', הלכה ז'; תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.
  18. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'; תרגום מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ ישראל (משה דוד הר), עמ' 65.