מרד הגנרלים (1967)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ראש הממשלה לוי אשכול נואם בפני הרמטכ"ל ואלופי צה"ל בטקס חלוקת עיטור מלחמת ששת הימים במשרדו בירושלים. בין הנוכחים: יצחק רבין, חיים בר-לב, עזר ויצמן, עמוס חורב והרב שלמה גורן.

מרד הגנרלים (1967) הוא כינוי שניתן לישיבה משותפת של ועדת השרים לביטחון בראשות ראש הממשלה אשכול עם אלופי המטכ"ל לקראת סוף תקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים.

בפגישה, אשר נערכה ב-2 ביוני 1967, חלק מהדרג הצבאי (בראשות האלופים אריק שרון ומתי פלד) מתח ביקורת על הממשלה והאשים אותה בהססנות, בשל הימנעותה (באותו שלב) מיציאה למתקפת נגד מקדימה.

הרקע לדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים נאצר את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה.

תגובת ישראל לכניסת הכוחות המצרים לחצי האי סיני הייתה מתונה והתבטאה בעיקר בעליית הכוננות של צה"ל, אך ככל שגדל הכוח המצרי, שזרם לתוך סיני, התחיל צה"ל לגייס כוחות מילואים, כדי להציב אותם מול הגבול המצרי, למקרה שהמצב יתדרדר למלחמה.

כוחות האו"ם שחצצו בין הצבא המצרי ובין הגבול הישראלי התפנו וב-23 במאי נסגרו מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראליים - עילה למלחמה מבחינת ישראל. בתגובה לצעדים המצריים ערך צה"ל גיוס כללי של כוחות המילואים, גיוס ששיתק חלק גדול מהמשק הישראלי - הדבר הביא למחסור בשמן ומצרכים ולקריסת עסקים ומפעלים.

בשיאה של תקופת ההמתנה, הממשלה ולוי אשכול בראשה, נתפסו כנוהגים בהססנות בסוגיית היציאה למתקפת מנע מול האיום המתגבר. 

ראש הממשלה פעל בזירה המדינית כדי למנוע את המלחמה אך הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון לא היה מוכן להתחייב לא על פתיחת מיצרי טיראן ולא על פנייה למזכ"ל האו"ם, או-תאנט, שיחזיר את כוחותיו לסיני ויפרז את חצי האי מחדש.

35 אלף חיילים במילואים היו פרוסים במשך כ-3 שבועות של המתנה בחפירות בחולות הנגב עד סיני ועזה.

זהו הרקע לכינוס הקבינט הביטחוני עם פורום מטכ"ל ביום שישי ה-2 ביוני, שלושה ימים לפני המלחמה, בקריה בתל אביב. הדיון נמשך שעתיים וחצי, מ-9 עד 11:30 בבוקר.

הנוכחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטעם ממשלת ישראל:

המטה הכללי של צה"ל בתום מלחמת ששת הימים, יחד עם נשיא המדינה, זלמן שזר. בצילום, עומדים משמאל לימין, סגן-אלוף אריה רז, האלוף חיים הרצוג, האלוף אלעד פלד, האלוף ישעיהו גביש, האלוף ישראל טל, האלוף דוד אלעזר, האלוף עזר ויצמן, האלוף שמואל אייל, נשיא המדינה זלמן שזר, האלוף רחבעם זאבי, הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין, האלוף מתתיהו פלד, האלוף שלמה אראל, האלוף אריק שרון, (לא מזוהה) והאלוף שלמה גורן. יושבים מימין לשמאל- האלוף עוזי נרקיס, האלוף מרדכי הוד, (טרם זוהה), האלוף אהרון יריב, האלוף אברהם יפה, האלוף חיים בר לב, האלוף יעקב פרי והאלוף עמוס חורב.

מטעם המטה הכללי של צה"ל:

האלופים:

דיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש אמ"ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון נפתח בסקירה מודיעינית של ראש אמ"ן אהרון יריב שהתייחס לתועלת בהמשך המצב הקיים (תקופת ההמתנה) ודחיית ההחלטה לצאת למלחמה בעוד שבועיים-שלושה:

לא צפוי כל רווח ותועלת מהקפאת המצב באשר לסיכוי כי המערך הצבאי ישתנה במשהו לטובתנו בפרק הזמן הזה

יריב ממשיך ומוסיף כי יש גם סכנות בהמשך המצב:

ככל שהמשבר נמשך, הולכת וגוברת ההשפעה של המכה ליוקרתה של ישראל, לאמינות ההרתעה שלה ולעמדת המערב וארצות הברית באזור. גל ההתלהבות הלאומני מציף את המוני הערבים

בהתייחס לארצות הברית, יריב טוען כי מצד אחד אין לצפות שהאמריקאים יפעלו כדי לפתור את המשבר ומצד שני לא יתנגדו למהלך צבאי ישראלי:

דעתנו היא שאין בדעת ארצות הברית לפעול ברצינות לפריצת הסגר הימי בכוח.... אין בדעתה לעשות צעדים מרחיקי לכת... כדי לפתור את המצב שנוצר בינינו ובין מצרים, מצד אחד.

ומאידך, חושבים אנו שארצות הברית מבינה שאנו חייבים לפעול... יש אפשרות שארצות הברית לא תהווה את המכשול העיקרי לפעולתנו

הרמטכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמטכ"ליצחק רבין , פותח ומבהיר כי המטכ"ל אינו מעוניין במלחמה לשם המלחמה אלא כדי להסיר את האיום הקיומי על ישראל:

אנו נמצאים בתהליך של התעצמות צבאית והליכה להגברת שיתוף הפעולה הבין-ערבי, של תזוזה והתארגנות כוחות הולכת וגוברת ומאיימת על ישראל. פורום זה, ומרבית הקצונה, וקודם כל אני, איננו רוצים את המלחמה לשמה... ועלולים אנו להגיע למצב שאיני רוצה לבטאו במלים חריפות, אך תהיה סכנה רצינית בו לקיומה של ישראל. המלחמה תהיה קשה, חריפה ומרובת אבידות

מוסיף רבין ואומר כי אף אינו מאמין כי התערבות בינלאומית תביא לתצאה הרצויה:

אחרי שהמתנו והערבים מגדירים מטרתם הפוליטית לחזור לשנת 1948... הרי אין לנו רשות להמתין עד שיווצר מצב שיכביד ויקשה, אם לא למעלה מזה, ואיני רוצה לבטא את הדברים במפורש, במידה ולא נפעל מיד. אין ספק שהמטרה העיקרית שלנו צריכה להיות מכה ניצחת לנאצר. בכך נביא לדעתי לשינוי בכל מערך המזרח התיכון. ואם נעשה זאת הפעם לבדנו, חושבני שתהיה לדבר משמעות שונה מאשר בשנת 1956. לא שאכפת לי שמישהו יעשה זאת בשבילנו, אלא איני מאמין שמישהו יעשה זאת בשבילנו.

השרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מכן, התפתח דיון בין השרים לבין הרמטכ"ל רבין, מפקד חיל האויר הוד וראש אמ"ן יריב, ממנו עולה כי רובם הביעו תמיכה בהמשך החיפוש אחר פתרון מדיני וההמתנה:

השרים זלמן ארן, משה חיים שפירא וזרח ורהפטיג מביעים את חששם מהמלחמה:

שר הפנים מ.ח. שפירא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה ההגנה על הערים שלנו בפני הפצצות?... האם אינך סבור שהזמן המתאים ביותר להתקפה הוא כאשר מצרים תהיה עסוקה עם האמריקאים והעוסקים במיצרי אילת?

הרמטכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אני חושב שעכשיו, מבחינת ההערכות המצרית, זוהי ההערכות שלהם גם בראיית הבעיה האמריקאית ­בריטית ואני חושש (אם מותר לי לנסות להעריך) שהיום חלק ניכר מהצי המצרי נמצא למטה (ושלמה הראל יתקן אותי) וכפי שציין מפקד חיל האויר כ­-20 מטוסים נמצאים בגרדקה, גם מצרים מספיק נבונה לא ללכת למלחמה על ארצות הברית, במידה וארצות הברית תלך למלחמה, דבר שאני מלא ספקות לגביו.

שר החינוך זלמן ארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה האחוז הסביר של האבידות במקרה של התקפה שלנו על שדות התעופה שלהם?...

מפקד חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בויטנאם, שהיא היום מוקד לפעילות אווירית והגנה אווירית, שהיא גם מעל ומעבר לפעולות חיל האויר המצרי, אחוז האבידות כיום הוא בשיעור 4% .אני סבור שכמה שנעשה זאת מהר יותר, האבידות תקטנה.

שר הדתות זרח ורהפטיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

האם בתכנית שלנו ישנה אפשרות שאנו נותקף ראשונים? כלומר, איני רוצה שנהיה אנו התוקפים ראשונים.

הרמטכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איני מציע לעסוק בפורום זה בשאלה כיצד נציג את העניין.

האלופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאו של הדיון הגיע כאשר האלופים החלו להביע את מורת רוחם מהססנות הדרג המדיני:

בתחילה, אלוף פיקוד דרום, שייקה גביש:

זה היה המצב ביום בו נסגרו המיצרים. אילו עברנו להתקפה באותו היום ­ היה זה טיול בהחלט כאילו היינו מגוייסים עם חמש חטיבות טנקים על הגבול. זה מצב אחר.

לאחר מכן, הוסיף האלוף אברהם יפה:

אני יושב בנגב כבר 14 יום עם היחידות והמילואים. ההרגשה שם (ואיני מדבר על התבצרות ולא על התעצמות ולא על הכוננות שלנו ושל אנשים בשדה), הרגשתנו היא של חוסר נקיטת יזמה שלנו לכל אורך החזית. אני חושב שלא כאן צריך לדבר על השמדה או תקיפה. עלינו להוציא את היזמה מידי המצרים. אם נוציא את היזמה באמצעים מדיניים ­ בבקשה. עברו כבר 14 יום. כל היזמה שלנו התבטאה בנסיעתו של שר החוץ לארצות הברית ולכל מיני מקומות אחרים. היזמה צריכה לצאת ממנו, כי מחוסר היזמה שלנו הולך כוחו של נאצר ומתגבר לא רק בטנקים, באנשים, אלא מחוסר היזמה המוחלטת שלנו... צריך לעשות משהו בעניין זה. איני יודע אם צריך להכות עתה בכל הכוחות, אך יש לעשות משהו, להפעיל יזמה שלנו ולשנות מצב זה, כאשר רואים אנו את העננים מתקשרים ומתקרבים ואנו יושבים ומאומה איננו עושים, לעומת היזמה שבידו. הגיע הזמן שנוציא את היזמה מידיו של נאצר!

גם האלוף אריק שרון לא חוסך במילים קשות:

.... ובגלל היסוסים ומשיכת זמן איבדנו את גורם ההרתעה העיקרי שהיה לנו, וזה היה הפחד של מדינות ערב מאתנו... כוח ההרתעה שלנו היה הפחד ממדינה זו, מצבאנו, ואנו הורסים זאת מיום ליום...

כל הליכה שלנו עם מעצמות אחרות ­ הינה טעות ממדרגה ראשונה... ישנה נקודה שהיא שתקבע אם נתקיים לאורך זמן כאן או לא, וזו עמידתנו על משמר הזכויות שלנו, ההתרוצצות שלנו (ולא אשתמש במלה "שתדלנות") בין המעצמות ובקשת ההצלחה אינה כלולה אצלנו בעניין העמידה על משמר הזכויות שלנו. אם רוצים אנו להתקיים כאן לאורך ימים ­חייבים אנו לעמוד על משמר הזכויות שלנו. גם אנו. גם אני יושב בדרום כבר שבועיים עם הכוחות,...,המפתח הוא במהירות ההחלטה והפעולה.

כל ניסיון להשפיע על דחיית המועד של המתקפה שלנו, בתקווה שנקבל עוד 100 טנקים ומטוסים מאיזה סוג שהוא, זו טעות ממדרגה ראשונה. היום לא ישפיע דבר, מלבד החלטה מהירה ואמיצה של הממשלה בזמן. את השאר אפשר להשאיר לכוחותינו.

לאחר מכן, ראש אג"א, מתי פלד עולה להתקפה:

אנו נמצאים במצב המתוח והבלתי ברור הזה במשך שבועיים, כאשר אנו חוזרים ומסבירים השכם והערב בכל מיני הזדמנויות ­ מדוע הזמן פועל לרעתנו. המטה הכללי לא קיבל הסבר אחד ­ למה מחכים אנו. אני יכול להבין שאנו מחכים למשהו. אם כן, תוציאו את הסוד ונדע למה מחכים אנו! ...

נאצר הגיש לגבול צבא לא מוכן והוא מפיק ממהלך זה מלא היתרונות: דבר אחד פועל לטובתו, והוא שממשלת ישראל אינה מוכנה להכות בו.

מדוע מגיע לצה"ל ספק זה ביכולתו? מה צריך צבא יותר מאשר לנצח בכל קרב כדי לזכות באמון הממשלה? יש בשאלות שנשאלנו עכשיו ובהזדמנויות קודמות חוסר אמון ביכולת שלנו. ...

דווח לי על ישיבה אצל סגן שר הביטחון: המשק נכנס למצב שאינו יכול לעמוד בו. המזון מספיק בקושי להגיע למקומות בהם הוא דרוש. כמה זמן יעבור עד אשר חיילינו בחזית יושפעו ממצב העניינים בעורף? ...

מגיע לנו לדעת מדוע סובלים אנו את החרפה הזאת. אולי נקבל, בהזדמנות זו, הסברים ­למה מחכים אנו?

פלד אמר את הדברים החריפים ביותר מבין האלופים נגד ההמתנה ולמען יציאה למלחמה נגד מצרים. הוא טען כי הצבא המצרי איננו מוכן למלחמה וכי נאצר פרש את צבאו על הגבול רק משום שסמך על הססנותה של ישראל, ובגלל ביטחונו שלא תעז להכות את צבאו, והוסיף כי הזמן "פועל לרעתנו". בנוסף, התריע בפני קריסת המשק בתקופת ההמתנה והביע דאגה מפני מצבו ההולך ומידרדר. כמו כן, דרש לדעת מדוע הממשלה מחכה עם המתקפה על מצרים.[1][2]

תשובת ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשכול עונה לשרון ולפלד באותה חדות לשון:

הדברים שאומר עתה אינם באים להסביר או לומר מה נעשה מחר או מחרתיים. ראשית, אענה לאריק שרון: הוא דיבר על שתדלנות ועיקמתי את האף לשמע ביטוי זה. עתה הוא מדבר על התרוצצות. אני אומר: כל מה שיש לנו בכוח החמרי של צבאנו בא מתוך ההתרוצצות הזאת. אל נשכח זאת ואל נראה עצמנו גולייתים כאלה. באגרופים בלתי מצוירים ומזוינים אין לנו כוח.

...במדינה בת שני מיליון איש, חייב אדם לשאול את עצמו: נניח ואני מקבל את האמונה, ואין דבר גדול וחשוב יותר מאשר לראות אתכם מתרגשים על הממשלה מדוע נותנים אנו לימים לעבור.

נניח ששברנו היום את כוחו של האויב. הרי מחר צריך להתחיל לבנות מחדש כוחנו, כי גם אנו הרי הפסדנו מכוחנו. גם אם נתחיל לבנות בעצמנו מטוסים מנועים הרי לא נוכל לבנות מהר כל כך בכוחנו אנו. ואז, אם בכל עשר שנים נצטרך להלחם יהיה עלינו לחשוב האם יש לנו בן ברית שיעזור לנו, או שהיום מדברים אנו עם בן הברית ומחר אומרים מצפצפים עליך

אך האלוף פלד מתעקש:

ביקשנו הסבר: למה אנו מחכים?

וראש הממשלה מסרב לענות לו וחוזר על עניין התיאום עם ארצות הברית:

אם לא הסברתי עד עכשיו את הדבר לא אסביר עוד. אנו רוצים להחדיר לאזנו של ג'ונסון שלא יאמר שרימינו אותו, כי אולי עוד נזדקק לו. הלוואי ולא נזדקק לו באמצע המערכה. גם זאת רוצה אני לומר שאינך יודע יותר מאתנו מה נעשה במשרדים, מה יש בארץ ומה ברזרבות. לכן, אפשר לומר ששני ימים יותר או יום פחות לא יקבעו את המערכה.

בשלב זה מתערב משה דיין בוויכוח:

אם נצטרך להיות במצב זה שבועיים או שלושה לפני המלחמה אין לנו אנשים להחזיק בנטל זה של המשק.

אך ראש הממשלה ממשיך להחזיק בעמדתו:

אני בשלי. אני מקבל עלי הפסדים וסבל בעשרות אלפי מקומות עבודה שהיו וישנם גם עתה. אך לא זה העיקר. העיקר הוא החזית הצבאית והנצחון והפתרון שאפשר יהיה לשבור את התעצמות האויב ועם זאת להשאר עם כמה ידידים בעולם, שלמחרתו נוכל לבנות מחדש את הכוח שלנו בעזרתם. כי בנצחון הצבאי לא יגמר הדבר. כי הערבים נשארים כאן. ...נחוצים לנו מספר ימים כדי לא להפסיד את הסימפטיה והעזרה שתהיה דרושה לנו כספית וחמרית, מצד מישהו.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון הסתיים ללא קבלת החלטה. למרות דבריהם הקשים של אלופי המטכ"ל, ראש הממשלה אשכול ורוב שריו המשיכו לדבוק בעמדתם כי יש למצות את המהלך הדיפלומטי לפני פתיחה במתקפה. בסיום ההתכנסות דחה ראש הממשלה אשכול את דרישת הרמטכ"ל, יצחק רבין, לכינוס מיידי של הממשלה וקבלת החלטה של יציאה למלחמה – אשכול הודיע שהממשלה תתכנס במועד הקבוע הרגיל, ביום ראשון, ה-4 ביוני.

יומיים לאחר מכן, ביום ראשון ה-4 ביוני 1967, אכן התכנסה הממשלה לישיבתה הרגילה והחליטה על יציאה למלחמה: "הממשלה מחליטה לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה... הממשלה מסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון לאשר למטה הכללי של צה"ל את מועד הפעולה".

כל שרי הממשלה תמכו בהחלטה, חוץ משני שרי מפ"ם שנמנעו. למחרת פתח צה"ל במתקפה בחזית המצרית.

פרשנות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקור ראש הממשלה בחזית הדרום בזמן תקופת ההמתנה. בתמונה, האלוף ישראל טל, הרמטכ"ל יצחק רבין, ראש הממשלה לוי אשכול וסגן הרמטכ"ל חיים בר לב, 25 במאי 1967

בראייה היסטורית, דיון זה נתפס כשיאו של העימות בין המטכ"ל לבין ממשלת אשכול, עימות שהחל בישיבה דומה שהתכנסה בתחילת אותו שבוע ב-28 במאי. כך תיאר האלוף ישראל טל (טליק) את הדיון ההוא:[3]

"בתקופת ההמתנה ב-67', לפני מלחמת ששת הימים, הקימה ארצות הברית שייטת בינלאומית לפריצת המצור הימי שהטיל נשיא מצרים נאצר במצרי טיראן. במטכ"ל דנו בשאלה אם האמריקאים יפרצו את המצור הימי.

בדיון המפורסם ('מרד הגנרלים') שנערך ב-28 במאי עם לוי אשכול, ב"בור" בקריה, התנפלו עליו עזר ויצמן ואריק שרון ודרשו לפתוח במלחמה. האלופים צעקו עליו 'מה הממשלה מחכה, האמריקאים לא יפעילו את הצי שלהם' ודיברו באי-אמון כלפי המערכת הבינלאומית וארצות הברית.
"הדיון עלה לטונים צורמים ולצעקות. חברי האלופים העלו ארבעה טיעונים בדרישתם לתקוף מיד את הצבא המצרי:

ראשית, שום שייטת בינלאומית לא תפרוץ את ההסגר המצרי;

שנית, אם לא נמהר לתקוף, המצרים יקדימו אותנו ואז מצבנו יהיה איום ונורא;

שלישית, כל יום שחולף מאפשר למצרים להתבצר לקראת התקפה שלנו;

והטיעון הרביעי היה שהמוראל של העם בישראל הולך ומידרדר ויש לעשות מעשה.

"כשקיבלתי בתורי את רשות הדיבור אמרתי לאשכול: 'אדוני ראש הממשלה, אף אחד בחדר הזה לא מטיל ספק בסמכותה של הממשלה הדמוקרטית שלנו להחליט על הנושאים האלה. אני מכיר את חברי פה במטכ"ל, ואיש מהם לא כופר בסמכות הממשלה.

אני לא מאמין שמישהו מתכוון להתערב באופן מעשי בעניינים שבסמכות הממשלה ומזהיר מפני ניסיונות כאלה. אם מישהו יעז לערער על סמכות הממשלה, אנחנו נדע לקרוא אותו לסדר ולטפל בו'. כשאמרתי את זה קמתי ושמתי את ידי על האקדח שהיה חגור על מותני".

ראש הממשלה אשכול הגיב בתקיפות והדגיש בפני האלופים כי צה"ל לא הוקם כדי לנהל מלחמות ברירה:[4][5]

אנו חייבים בנשימה ארוכה. איש לא אמר שאנו צבא מנע

אף דוד בן-גוריון, שלא היה מתומכיו של אשכול, פרסם הודעה המבהירה לדעתו מהם הקווים האדומים במדינה דמוקרטית ביחסים בין הדרג הצבאי למדיני:[6]

לאושרנו יש לנו צבא שאפשר לבטוח בו... אולם יש לזכור שני דברים בכל משמעותם הנוראה:

א. צבא בארץ דמוקרטית אינו פועל על דעת עצמו ולא על דעת מפקדיו הצבאיים אלא על דעת הממשלה הציבילית כפי הוראותיה...

ב. מלחמה איננה מתנהלת רק על ידי פעולות צבאיות בלבד. מערכת התגוננות - וישראל לא תסתבך בשום מערכה שאיננה מערכת התגוננות - איננה נעשית אך ורק בכוח הצבא בלבד, בייחוד על ידי אומה קטנה כישראל. היא מחייבת גם פעולה מדינית...

הדיון ב-28 במאי נערך מיד לאחר נאום הגמגום של לוי אשכול. בעקבות הנאום הופעלו על אשכול לחצים כבדים למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון. 

ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, שצידד בהנחתת מכה מקדימה על מדינות ערב, הגיע ללשכתו של אשכול ואמר:[7][5]

אשכול, תן פקודה וצה"ל יצא למלחמה. למה לך את משה דיין? מי צריך את יגאל אלון? יש לנו צבא חזק והוא רק ממתין לפקודה שלך. תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנו ננצח.

לפי כמה מהנוכחים בדיון של ה-2 ביוני, ישראל הייתה קרובה באותם ימים להפיכה צבאית:

האלוף אריק שרון מספר:[8]

אחרי הפגישה הראשונה (של האלופים, 28 במאי) עם אשכול... הפעם הראשונה הייתה לי הרגשה וצריך להודות... האם במדינת ישראל ייתכן מצב שהצבא יתפוש את השלטון... אמרתי לרמטכ"ל אז ולאנשים אחרים שהיו, שבעצם זו פעם ראשונה שנוצר מצב שהדבר הזה יכול לקרות...

אני אמרתי שלו היינו בשלב מסוים... קמים ואומרים, תשמעו אתם (הממשלה), ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל... אתם (הממשלה) מתבקשים להיכנס לחדר סמוך ולהמתין פה, והרמטכ"ל ייגש לקול ישראל וישדר הודעה...".

ראש אג"מ, האלוף עזר ויצמן:[9]

אינני מאמין שהפיכה צבאית הייתה יכולה להתרחש, אך מעולם לא היינו קרובים אליה

גם אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, העיד:[5]

אמרתי - "אנחנו צבא של מדינה דמוקרטית ואנחנו נקבל הכרעות", כי לא רציתי שהוא יתרשם שאנחנו הולכים ל"פוטש", לעומת כאלה שדיברו מעבר למותר עם ראש הממשלה

על הדרך שבה נתפס העימות בעיני ראש הממשלה לוי אשכול, ניתן ללמוד מתוך עדותה של רעייתו, מרים אשכול:[10]

כפי שאשכול אמר לי את זה, היה "משהו". אשכול ניסה לעצור אותם [האלופים], אבל הם לא [נענו]. הם כבר היו סוסים מחוממים, שמוכרחים לפרוץ כי הרסן כבר הכאיב להם.

עם זאת ישנם שהמעיטו בעוצמת העימות וטענו כי לא היה שום "מרד" או ניסיון ל"פוטש":

לפי מפקד חיל הים באותה תקופה, האלוף שלמה אראל:[11]

אשכול הסביר מה שהסביר (בעיקר שיקולים מדיניים ולחץ אמריקאי להימנע) ובזה נגמרה הישיבה. לא היה שום "מרד". מתהללים בו רק "היסטוריונים" שלא היו שם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך: יצחק רבין: מבחר תעודות מפרקי חייו - כרך ראשון 1922-1967, 2005, עמ' 483.
  2. ^ מתוך: ישראל גלילי : שומר המסד ונוטה הקו, עמוס שיפריס, 2010, יד טבנקין, עמ' 223
  3. ^ ניר מן"העונש" - לקט שיחות עם האלוף ישראל טל, במלאת שנה למותו, הארץ, ‏9 בספטמבר 2011
  4. ^ עמי גלוסקאהעימות בין המטה הכללי ובין ממשלת אשכול ב"תקופת ההמתנה"-מאי-יוני 1967, המכון ליחסים בינלאומיים על-שם לאונרד דיוויס, פרסום המכון מס' 88 הפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית, 2001, עמ' 23-27
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 איתן הברהיום תפרוץ מלחמה : זכרונות של תת-אלוף ישראל ליאור, המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, הוצאת ידיעות אחרונות, 1987
  6. ^ שלמה נקדימוןלקראת שעת האפס, הוצאת רמדור, 1968, עמ' 140, 145-146
  7. ^ על השיקולים שהנחו את מנחם בגין בתקופת ההמתנה, ראו: אמיר גולדשטיין, 'הפריצה הגדולה: מנחם בגין בתקופת ההמתנה', עיונים בתקומת ישראל 17, (2007), 345-380
  8. ^ עמי גלוסקאאשכול תן פקודה!, מערכות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2004
  9. ^ Jean Lartéguy, The Walls of Israel, M. Evans & Company
  10. ^ שלמה נקדימון, מרד האלופים 67, ידיעות אחרונות, 15 בספטמבר 1985
  11. ^ שלמה אראל, מרד הגנרלים שלא היה, משמר המורשת הימית, 24 במאי 2015