מרד הפטישאים
מרד הפטישאים[1] (בצרפתית: La révolte des Maillotins) היה התקוממות של בורגנות העיר פריז נגד מדיניות המס של המלך-הילד שארל השישי, מלך צרפת ודודו, העוצר פיליפ השני, דוכס בורגונדיה. המרד פרץ ב-1 במרץ 1382 ונמשך כשנה, בה התבצרו הפריזאים בעירם וקיימו ממשל עצמי. בראשית המרד נרצחו כ-16 יהודים. לאחר שדוכא המרד הוצאו מנהיגיו להורג.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
שארל השישי החל למלוך ב-1380, בהיותו בן 12 בלבד. לפיכך, מי ששלטו בפועל בממלכה היו דודיו ז'אן, דוכס ברי ופיליפ השני, דוכס בורגונדיה, שכיהן כעוצר. באותה עת הייתה צרפת שרויה בעיצומה של מלחמת מאה השנים מול אנגליה. הלחימה הכבידה על האוצר המלכותי ונוצר כורח להעלות מיסים (או להשתמש במימון המלחמה כתירוץ על מנת להעשיר בזמן קצר את דודי המלך ואנשי שלומם). בפברואר הוכרז מס חדש על מכירת יין, מלח וסחורות נוספות, שגרר מחאות בערים אמיין, רואן, ריימס ואורליאן, במסגרתן סגרו מוכרים את חנויותיהם בפני שמאי רכוש שבאו לאמוד את מרכולתם וכלאו אותם והציפו בהמון זועם את משרדי המס. חצר המלך הפיצה שמועה לפיה לא היו ההתקוממויות תגובה ספונטנית אלא אורגנו על ידי מרגלים אנגלים ופלמים. המרד היה רחב במיוחד ברואן, בירת נורמנדי, שם הניסו העירונים את בני האצולה והעשירים מן העיר, רצחו גובי מס ושרפו מסמכים. המרד ברואן נרגע כאשר הגיע לשם שארל השישי עצמו והסכים למחול למנהיגי המרד בתמורה לכופר. עם הרגעת מרד רואן פרץ המרד בכל עוזו בפריז.
ראשית המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 במרץ 1382 הגיע גוֹבֶה מס על מנת לגבות מס ממוכרת ירקות בשוק לה אל, היא סירבה ועשרות מאנשי השוק התנפלו על גובה המס והרגוהו במקום. לאחר מכן שעטו ברחובות לבית עיריית פריז, שם היו מאוחסנים בנשקיה 2,000 פטישי קרב (בצרפתית: Maillet, ומכאן שם המרד) שהוכנו לשם הגנה על העיר מפני האנגלים ופנו לבזוז את שכונת היהודים. מבין 30 ההרוגים ביום הראשון של המרד, 16 היו יהודים. חלק מן הבורגנים העשירים, שחששו לנפשם, הצליחו להימלט מן העיר לוונסן, לאחר מכן סגרו המורדים את שערי העיר, מתחו שלשלאות לרוחב הרחובות הראשיים וערכו חיפושים אחר עשירים, מוכסים ופקידים אחרים, אותם חיסלו ושרפו את רישומיהם. חלק אחר מן הבורגנים העשירים גייסו במהירות מיליציה חמושה, בכוחה הצליחו להשליט סדר על המורדים הפרועים והכינו תוכנית התבצרות מפני אנשי המלך, בתקווה לסחוט מהכתר הקלות רבות ככל האפשר.
המשך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
חצר המלך, שחששה ממרד כולל, החליטה לשגר את אנגרן השביעי, אדון קוסי על מנת לשאת ולתת עם המורדים. אנשי פריז דרשו את ביטול כל המיסים שנקבעו מאז הכתרתו של שארל השישי, הבטחת חנינה למורדים ושחרור ארבעה בורגנים שנכלאו בעוון הסתה והמרדה עוד לפני כן. אנשי המלך הסכימו לשחרור ארבעת הבורגנים כמחווה של רצון טוב והודיעו שעליהם לשוב לטירת ונסן ולדון על שאר התנאים. בתגובה פרצו המורדים למצודת שאטלה על מנת לשחרר את הכלואים שם ושחררו את כל הכלואים מתאיהם, תוך שהם מעלים באש את רישומי הכלא ובית המשפט.
בינתיים התברר בחצר המלך שהמרידות בערי צרפת השונות לא היו מתואמות ולפיכך לא נבעו מהתססה חיצונית אלא מגורמים פנימיים, אותם ניתן להביס בזה אחר זה. המלך החל לרכז בוונסן כוח צבאי משמעותי. בלחץ צבאי מסרו ראשי העיר כארבעים מראשי המרד המקוריים לכוחות המלך ואלו נתלו באופן פומבי. במקביל דוכא המרד שפרץ ברואן, אך מרד חדש פרץ בגנט. באפריל הצליח קוסי להיכנס לבדו אל העיר ולדון שם עם ראשיה. הוא הבטיח כי המלך לא פגע בעיר האהובה עליו ובאנשיה, לו רק יגיעו להסכם משביע רצון. קוסי הסכים להסתפק במס גבוה, שיועבר ישירות לידי הצא, מבלי שפקידי המלך ודודיו יגעו בכסף, אולם אצילים בחצר המלך התעקשו שעל האזרחים להניח את נשקם, לפתוח את שערי העיר, להסיר את השלשלאות מרחובותיה ולמסור לידי המלך שישה בני ערובה נכבדים. הפריזאים דחו את תנאי המלך. בתגובה תפסו כוחות צבא את הגשרים על נהר הסן במטרה להטיל על העיר מצור וביצעו מעשי טבח בפרברי העיר.
מצב הכתר נראה בכי רע. בדרום צרפת פרצו מרידות איכרים עניים באוברן ולנגדוק שמחולליהם, שפעלו באופי של גרילה, כונו "טושינים" (Tuchins, "הורגי כלבים", כלומר מי שאין להם מה להפסיד) ובפלנדריה התרחבו מרידות הבורגנים מן העיר גנט. בד בבד עם הידיעות על הצלחת המרד בגנט, גאה גם המרד הפריזאי שיצא במפורש נגד פיליפ השני, דוכס בורגונדיה. המלך הוא מלך בחסד האל, אבל לדודו העושק אין כל סמכות אלוהית ולפיכך מרידה בו אינה מעשה של בגידה. עם זאת, כוחות הבורגנים המתונים הצליחו למנוע התנפלות של המורדים על הצבא.
הכנעת המרד והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך סתיו 1382 הצליח הצבא הצרפתי לכבוש מחדש את פלנדריה ולהכניע את גנט וכל הערים המורדות. בינואר 1383 חנה הצבא המלכותי המנצח מחוץ לשערי פריז ותבע כניעה מוחלטת. מול חיילים ברטונים ונורמאנים שהציב המלך יצאו אלפי פריזאים במערך צבאי ליד מונמארטר, אך הם שבו לעיר ללא קרב לאחר שהבחינו בעוצמת צבא המלך, שכפה עליהם לפתוח את שערי העיר על מנת לתת למלך להיכנס אליה. שערי העיר הושלכו לרחוב על מנת שהמלך יוכל לרמוס אותם ברגלי סוסו. החיילים החלו אוספים את כלי הנשק מהאזרחים. 300 נכבדים מבני מעמד הבורגנים, שהיוו גורם ממתן ומאזן במהלך המרד, נאסרו, כיוון שהמלך תפס אותם כמסוכנים לו ביותר. חמישה מהבכירים שבהם הוצאו להורג מיד. ואחרים נדונו בזה אחר זה לקנסות כבדים או להוצאה להורג. בסך הכל הוצאו להורג למעלה ממאה איש במשך שישה שבועות.
לאחר ההשתלטות על העיר הוכרז על מס מכירות כולל בשיעור של 12 פני לליברה ומס מיוחד על יין ומלח. כל זכויות היתר של פריז וסוחריה, בכללן הממשל העצמי של הגילדות בוטלו והועברו לשלטון המרכזי, בפרט משרת ראש הסוחרים של פריז (prévôt des marchands) שכיהן כראש עיר, שאוחדה עם משרת מושל העיר מטעם הכתר.
ב-1 במרץ, שנה לאחר פרוץ המרד, קיים המלך עצרת אליה הוכרח להגיע נציג מכל בית בעיר, על מנת לשמוע כתב תוכחה חריף של המלך על בני העיר המרדניים. המלך, שישב על במה, הכריח את כל התושבים להתחנן שלא יהיו עוד הוצאות להורג - זאת בתמורה לקנסות כספיים גדולים עד כדי כך שהותירו בתים רבים בחוסר כל. הכסף, שחלקו מצא את דרכו לכיסיהם של דודי המלך, שימש לתשלום לאנשי הצבא ולפקידים נאמנים למלכות כמו גם לפיצויים של אצילים על הוצאותיהם במהלך המלחמה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברברה טוכמן, ראי רחוק, עמ' 368–383. מקורה העיקרי של טוכמן הוא היסטוריון ימי הביניים הצרפתי, ז'ול מישלה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מרד המלוטינים, כרמית גיא, שתרגמה את ספרה של ברברה טוכמן, ראי רחוק מאנגלית, קראה להם "בעלי האלות", אולם ניכר מן הציור שהכלי שבידיהם אינו אלה אלא פטיש קרב