מרד המלחים בקיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מרד המלחים בקיל התחיל ב-3 בנובמבר 1918, סמוך לסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר שסימני מרי וסירוב פקודות ניכרו בקרב המורדים, עוד בימים שקדמו לתאריך זה. המורדים היו מלחים ואנשי תחזוקה של צי הים הפתוח הגרמני שהיו מוצבים בספינות ובמתקני חוף בנמל קיל ובעיר. המרד התפשט ברחבי גרמניה, והיה חוליה בשרשרת המאורעות שהובילו בסופו של דבר למהפכה אשר שמה קץ למשטר הקיסרי, ואשר בישרו את כניעת גרמניה.

רקע - מצב המלחמה הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1918 החמיר ביותר מצבה הצבאי והכלכלי של גרמניה, אם כי קווי החזית במערב השתרעו עדיין עמוק בשטחי צרפת ובלגיה, ובמזרח היא כבשה והחזיקה שטחים עצומים ברוסיה, שיצאה כבר מהמלחמה. זאת בעיקר בשל פעולתו האיטית והשוחקת של הסגר הימי שהטילה בריטניה, שהביאה למחסור חמור בגרמניה, כולל במוצרי יסוד ובמזון. בנוסף, הצטרפות ארצות הברית למלחמה לצד מדינות ההסכמה, החלה להתבטא במספר גדול יותר ויותר של חיילים רעננים בשדה הקרב, מול החיילים שחוקי הקרב שגרמניה הציבה למולם. התמוטטותן זה-מקרוב של בעלות בריתה של גרמניה: בולגריה והאימפריה העות'מאנית, כאשר גם אוסטרו-הונגריה, בעלת הברית העיקרית, עמדה בפני התמוטטות, עמדה להותיר את גרמניה לבדה במערכה.

המרי בצי הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד המלחים בוילהלמסהאפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחים מפגינים בוילהלמסהאפן

באוקטובר 1918, כשהצבא עמד בפני תבוסה והאוכלוסייה האזרחית סבלה ממחסור, החליט פיקוד הצי הגרמני להנחית התקפה נואשת על עיקר הצי הבריטי. בהניחו כי תוכניתו לא תאושר, הפיקוד לא דיווח על החלטתו זו לממשלת הקנצלר מקס פון באדן. כאשר ניתנה הפקודה לצאת לים מנמל וילהלמסהאפן, ב-29 באוקטובר 1918, סירבו כמה צוותים לציית לה, ומלחים אחרים ערקו מאוניותיהם. צוותים משתי ספינות מערכה, "תירינגן" (Thüringen) ו"הלגולנד" (Helgoland), אירגנו מרד של ממש, כולל חבלה בציוד, ורק שיגור מאיים של ספינות אחרות הביא לירידתם של המורדים מספינותיהם בלא הפעלת כוח אקטיבית. לנוכח רוחות המרי התוכנית בוטלה.

המרידה בקיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

47 מהמלחים, אשר נחשבו כחברים בגרעין הקשה של המורדים, הושמו בבתי כלא צבאיים בקיל, בעוד חלק מעמיתיהם עושים מאמצים למנוע את הפלגת הספינות (ואכן ההתקפה כאמור בוטלה). בראשון לנובמבר כ - 250 מן המלחים התכנסו לאסיפה, שבסיומה יצאו בדרישה לשחרור העצורים, אך המשלחת שיצאה למסור את הדרישה נתקלה בסירוב להתקבל ולהשמיע את דבריה.

התפשטות המרי בקיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוחים ניסו למצוא סיוע בקרב המפלגות הסוציאליסטיות הגרמניות ובקרב האיגודים המקצועיים. אספה משותפת זומנה, וכיוון שהמשטרה סגרה בפני המוחים את בית האיגודים המקצועיים, התכנסה למחרת, השני לחודש, אספה משותפת למלחים ולתומכיהם בקרב אזרחים מן החוגים המתוארים, תחת כיפת השמיים. המתכנסים קראו לכינוס אספה גדולה אף יותר ליום המחרת באותו מקום. לאותה אספה, בשלישי לחודש, הגיעו מעל אלף תומכים. זאת הפעם יצאו המתכנסים בקריאה "שלום ולחם" (בגרמנית: Frieden und Brot), שחרגה משחרור העצורים גרידא. המתכנסים החלו לצעוד לעבר בית הכלא. פטרול שנשלח לעצרם השמיע אזהרה ואחר כך ירה על המפגינים. תשעה מהם נהרגו ו - 29 נפצעו קשה[1]. גם המפגינים לא טמנו ידם בצלחת, ובין היתר, מפקד הפטרול נפצע קשה ממכות של קת רובה ומיריות. הן המפגינים והן הפטרול נסוגו.

ברביעי לחודש הצטרפו מלחים נוספים למחאה. לנוכח התרחבות האירועים החליט מפקד הצי במקום, וילהלם סושון, להידבר עם המתקוממים, וכתוצאה מן ההדברות, המלחים העצורים שוחררו. באותו יום תפסו המתקוממים, פועלים, מלחים ואנשי צבא בעיקר, שמספרם עלה עד לכ-40,000, מתקנים אזרחיים וצבאיים בעיר, אשר למעשה הייתה באותו שלב בידיהם. לקראת ערב התכנסו המורדים בבית האיגודים המקצועיים, הכריזו על הקמת אספת פועלים וחיילים, ויצאו ב - 14 דרישות, אשר כיוונו הן לליברליזציה של המבנה הפוליטי הגרמני, הן להקלה בתנאי השירות. בין אלה נימנו דרישות כמו ביטול הצנזורה על הדואר, חופש התבטאות, שחרור עצירים, יחס נאות לאנשי הצבא, חרות מוחלטת למלחים בעת שאינם בתפקיד, פיטורי הקצינים שאינם מסכימים לדרישות אלה, יחד עם קבלה בברכה של הנענים להן, ועוד. כיוון שקבלה של דרישות אחרונות אלה לא יכולה הייתה לעלות בקנה אחד עם הנוהג הצבאי, במובלע ברור היה שהמתקוממים מעוניינים, בנוסף, בהסתלקות מן המלחמה בהקדם האפשרי. באותו ערב, עם התרחבות ההתקוממות נטלו על עצמם פעילים פוליטיים מן המפלגות הסוציאליסטיות את הכוונת הפעילות ואת הנהגתה. שלא כמו ברוסיה, אלה גם מנעו בימים הבאים רדיקליזציית-יתר של ההתקוממות.

התפשטות המרי ברחבי גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדוגמת קיל, וכדוגמת מה שאירע ברוסיה בעת המהפכה הבולשביקית, מועצות פועלים, מלחים וחיילים החלו ליטול את השלטון בערים נוספות בגרמניה (כולל בוילהלמהאפן, בה החל המרי). בשביעי לחודש נתפס השלטון במינכן. מלך בוואריה לודוויג השלישי נמלט, והמלוכה בבוואריה בטלה. בתשיעי לחודש נמלט הקייזר וילהלם השני להולנד, וכעבור עוד יומיים נחתם הסכם הפסקת אש שסיים את המלחמה.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהקייזר נמלט, פון באדן מסר את השלטון לפרידריך אברט הסוציאל-דמוקרט, והדבר סימן את הקמת רפובליקת ויימאר הדמוקרטית. גרמניה נכנסה לאחר הפסקת האש לתקופה של אי-יציבות פוליטית, מלווה בפרצי אלימות. שלטונה של רפובליקת ויימאר סבל מחוסר לגיטימציה בעיני חלקים מהעם, מחוסר מסורת דמוקרטית מושרשת דייה, וכן מקיומם של אגפים שמאלי וימני חזקים מדי, שלא שמרו בהכרח על חוקי המשחק הדמוקרטיים. אם כי בשנות העשרים חלה התייצבות יחסית, בסופו של דבר תפסה את השלטון בגרמניה, בתחילת שנות ה-30, המפלגה הנאצית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dirk Dähnhardt: Revolution in Kiel. Der Übergang vom Kaiserreich zur Weimarer Republik. Karl Wachholtz Verlag, Neumünster, 1978, ISBN 3-529-02636-0
  • Wolfram Wette: Gustav Noske – eine politische Biographie. Droste Verlag, 1987, ISBN 3-7700-0728-X
  • Wolfram Wette: Gustav Noske und die Revolution in Kiel 1918. Boyens Buchverlag, Heide 2010, ISBN 978-3-8042-1322-7; published as special edition from the Gesellschaft für Kieler Stadtgeschichte, by Jürgen Jensen, Band 64

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרידת נובמבר בקיל. ראיון עם לותר פופ, ממנהיגי המורדים, ועם עדים אחרים לאירועים:

  • Homepage from Kiel Interview with Lothar Popp; interviews with further contemporary witnesses; evaluations; detailed time-line with documents etc.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Mark Jones, Founding Weimar, Cambridge University Press, 2016, page 12