מרד טמבוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מרד טמבוב היה מרד עממי נגד השלטון הסובייטי שהתרחש בשטח מחוז טמבוב במהלך 1920-1921 בתגובה להלאמת יבול במסגרת הקומוניזם המלחמתי. לפעמים המרד נקרא "אנטונובשצ'ינה" על שם אחד ממנהיגי המרד. היה זה המקרה הראשון בהיסטוריה בו נשק כימי נוצל לדיכוי מרד של אוכלוסייה אזרחית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת מחוז טמבוב, האגררי ברובו הגדול, והתבססה על גידול דגנים ומכירתם בשוק המקומי וליצוא. שטח המחוז השתרע על שטח מחוז טמבוב ומחוז ליפצק של היום. לאחר כיבוש טמבוב והסביבה על ידי צבא המתנדבים נשק רב חולק לאיכרי הסביבה. בשנת 1920 הייתה בצורת קשה, אך הממשל המרכזי לא הקטין את מכסות הדגנים שאיכרים היו צריכים להעביר לממשל.

מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר אנטונוב, מראשי המרד

במחצית השנייה של אוגוסט 1920 במספר כפרי המחוז איכרים סירבו להעביר את הדגנים ליחידות איסוף שבאו מטעם הממשל. במספר כפרים החלו בהריגת חברי המפלגה הקומוניסטית, עובדי צ'קה ופקידי ממשל. במהירות רבה התקוממות התרחבה ובכל הכפרים המורדים היו מחסלים נציגי הממשל ומכריזים על אי-הכרה בממשל המרכזי.

ב-21 באוגוסט הנהלת ועד המפלגה של המחוז הקימה מטה חרום והכריזה על מצב מיוחד במחוז, אך השליטה על המצב כבר נאבדה. למרות שצבא הצליח להסב אבידות גדולות למורדים ושליטה בערי המחוז הייתה בידי הממשל המרד בכפרים נמשך. ב-31 באוגוסט ראש הממשל המקומי אלכסנדר שליכטר בראש כוח צבאי משמעותי ניסה לסיים את מרד אך נכשל ונמלט בחזרה לעיר טמבוב.

באוקטובר 1920 ולדימיר לנין העניק לפליקס דזרז'ינסקי אחראיות לדיכוי המרד. לקראת 15 באוקטובר 1920 הצבא האדום באזור חוזק עד ל-5.5 אלף חיילים.

ב-14 בנובמבר 1920 המורדים החליטו לאחד את הכוחות תחת פיקוד אחיד. בעקבות כך הוקמה הארמייה המאוחדת של הפרטיזנים של מחוז טמבוב בפיקוד פיוטר טוקמקוב. תחת פיקוד זה פעלו 3 ארמיות מורדים. כמו כן הוקמו ארגונים פוליטיים על בסיס המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, ארגון פוליטי "איגוד האיכרים הפולעלים". דרישות המורדים כללו ביטול שלטון בולשביקי, כינון האפסה מכוננת והפעלה מחדש של חופש כלכלי ופוליטי.

לקראת פברואר 1921 המרד היה בשיאו. כוחות המזוינים של המורדים הגיעו לכ-50 אלף, הם השתלטו על מחוז טמבוב כולו, למעט ערים מרכזיות, ועמדו בלחץ הצבא האדום שכוחותיו באזור עלו לכ-11,600 חיילים. ב-6 בפברואר 1921 נשלחה לטמבוב ועדה מיוחדת בראשות ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו לבדיקת המצב. ב-12 בפברואר חובת העברת הדגנים לממשל בוטלה, למורדים מן השורה הוכרזה חנינה בתנאי שהם ימסרו את נשקם ומקום מסתור של מפקדי המרד. כתוצאה מכך חלק מהאיכרים החלו לנטוש את המורדים. ב-21 בפברואר ראשי המורדים הודו בכך שבקרב המורדים מורגשת ירידה במוטיבציה ופחד.

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב השתנה לחלוטין עם סיום הלחימה באזור חצי האי קרים. הדבר איפשר לצבא האדום להעביר לאזור תגבורות משמעותיות. מ-21 במרץ ועד 5 באפריל 1921 הוכרזה תקופה אחרונה בה מורדים היו יכולים למסור את הנשק. ב-27 באפריל לאזור הגיע מיכאיל טוכאצ'בסקי שהועמד בראש הפיקוד הצבאי, איתו הגיעו איהרונים אובורביץ' וגריגורי קוטובסקי. טוכאצ'בסקי קיבל פקודה לסיים את הפעולות לדיכוי המרד תוך חודש. לקראת מאי 1921 הצבא האדום ריכז באזור 43 אלף חיילים.

ב-25 במאי 1921 חטיבת פרשים בפיקוד גריגורי קוטובסקי הסבה אבידות גדולות ל-2 גדורי המורדים ומפקדם נהרגו. בעקבות קרבות שנמשכו מ-28 במאי ועד ל-7 ביוני 1921 הארמייה השנייה של המורדים בפיקוד אנטונוב הפסיקה להתקיים. לאחר מכך, הארמייה הראשונה נמנעה מלהיכנס קרב גדול.

ב-11 ביוני 1921 הוועדה בראשות ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו פרסמה צו לפיו הממשל החל בפעולות ענישה נגד משפחות המורדים. בהתאם לצו זה היה ניתן להוציא להורג חשודים ובני משפחה של חשודים בהסתרת המורדים. ב-12 ביוני 1921 פורסם צו על שימוש בנשק כימי נגד המורדים המסתתרים ביערות. השיטה על ריכוז משפחות המורדים במחנות מעצר, לקיחות בני ערובה והריסה טוטאלית של כפרים המורדים קיבלה שימוש נרחב. בהתאם להערכת היסטוריונים מפעולות הדיכוי סבלו עד כ-50 אלף איכרים שלא השתתפו במרד.

ביולי 1921 הנהגת המרד פרסמה צו לפיו על המורדים לעבור לפעולות פרטיזניות או לחזור לבתים. פעולות מזוינות נמשכו עד לקיץ 1922. ב-16 ביולי 1922 מיכאיל טוכאצ'בסקי דיווח על דיכוי המרד וחידוש השלטון הסובייטי ברחבי המחוז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]