מרד טמבוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרד טמבוברוסית: Тамбовское восстание, וכן "אנטונובשצ'ינה" על שם אחד ממנהיגיו) היה מרד עממי נגד השלטון הסובייטי שהתרחש בשטח מחוז טמבוב במהלך 19201921 בתגובה להלאמת יבול במסגרת הקומוניזם המלחמתי. היה זה המקרה הראשון בהיסטוריה בו נשק כימי נוצל לדיכוי מרד של אוכלוסייה אזרחית[דרושה הבהרה].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת מחוז טמבוב, האגררי ברובו הגדול, והתבססה על גידול דגנים ומכירתם בשוק המקומי וליצוא. שטח המחוז השתרע על שטח מחוז טמבוב ומחוז ליפצק של היום. לאחר כיבוש טמבוב והסביבה על ידי צבא המתנדבים חולק נשק רב לאיכרי הסביבה. בשנת 1920 הייתה בצורת קשה, אך הממשל המרכזי לא הקטין את מכסות הדגנים שאיכרים היו צריכים להעביר לממשל.

מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של אוגוסט 1920 במספר כפרי המחוז סירבו איכרים להעביר את הדגנים ליחידות איסוף שבאו מטעם הממשל. במספר כפרים החלו בהריגת חברי המפלגה הקומוניסטית, עובדי צ'קה ופקידי ממשל. במהירות רבה התפשטה ההתקוממות ובכל הכפרים המורדים חוסלו נציגי הממשל והוכרזה אי-הכרה בממשל המרכזי.

ב-21 באוגוסט הנהלת ועד המפלגה של המחוז הקימה מטה חרום והכריזה על מצב מיוחד במחוז, אך השליטה על המצב כבר אבדה. אף על פי שצבא הצליח להסב אבדות גדולות למורדים ושליטה בערי המחוז הייתה בידי הממשל המרד בכפרים נמשך. ב-31 באוגוסט ראש הממשל המקומי אלכסנדר שליכטר בראש כוח צבאי משמעותי ניסה לסיים את מרד אך נכשל ונמלט בחזרה לעיר טמבוב.

באוקטובר 1920 ולדימיר לנין העניק לפליקס דזרז'ינסקי אחריות לדיכוי המרד. לקראת 15 באוקטובר 1920 הצבא האדום באזור חוזק עד ל-5.5 אלף חיילים.

ב-14 בנובמבר 1920 המורדים החליטו לאחד את הכוחות תחת פיקוד אחיד. בעקבות כך הוקמה הארמייה המאוחדת של הפרטיזנים של מחוז טמבוב בפיקוד פיוטר טוקמקוב. תחת פיקוד זה פעלו 3 ארמיות מורדים. כמו כן הוקמו ארגונים פוליטיים על בסיס המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, ארגון פוליטי "איגוד האיכרים הפועלים". דרישות המורדים כללו ביטול שלטון בולשביקי, כינון אספה מכוננת והפעלה מחדש של חופש כלכלי ופוליטי.

לקראת פברואר 1921 המרד היה בשיאו. כוחות המזוינים של המורדים הגיעו לכ-50 אלף, הם השתלטו על מחוז טמבוב כולו, למעט ערים מרכזיות, ועמדו בלחץ הצבא האדום שכוחותיו באזור עלו לכ-11,600 חיילים. ב-6 בפברואר 1921 נשלחה לטמבוב ועדה מיוחדת בראשות ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו לבדיקת המצב. ב-12 בפברואר חובת העברת הדגנים לממשל בוטלה, למורדים מן השורה הוכרזה חנינה בתנאי שהם ימסרו את נשקם ומקום מסתור של מפקדי המרד. כתוצאה מכך חלק מהאיכרים החלו לנטוש את המורדים. ב-21 בפברואר ראשי המורדים הודו בכך שבקרב המורדים מורגשת ירידה במוטיבציה ופחד.

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב השתנה לחלוטין עם סיום הלחימה באזור חצי האי קרים. הדבר איפשר לצבא האדום להעביר לאזור תגבורות משמעותיות. מ-21 במרץ ועד 5 באפריל 1921 הוכרזה תקופה אחרונה בה מורדים היו יכולים למסור את הנשק. ב-27 באפריל לאזור הגיע מיכאיל טוכאצ'בסקי שהועמד בראש הפיקוד הצבאי, איתו הגיעו ירונים אובורביץ' וגריגורי קוטובסקי. טוכאצ'בסקי קיבל פקודה לסיים את הפעולות לדיכוי המרד תוך חודש. לקראת מאי 1921 הצבא האדום ריכז באזור 43 אלף חיילים.

ב-25 במאי 1921 חטיבת פרשים בפיקוד גריגורי קוטובסקי הסבה אבדות גדולות ל-2 גדודי מורדים ומפקדיהם נהרגו. כתוצאה מהקרבות שנמשכו מה-28 במאי ועד ל-7 ביוני 1921 חדלה הארמייה השנייה של המורדים בפיקוד אנטונוב מלהתקיים. לאחר מכך, נמנעה הארמייה הראשונה מלהיכנס לקרב גדול.

ב-11 ביוני 1921 פרסמה הוועדה בראשות ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו צו לפיו הממשל החל בפעולות ענישה כנגד משפחות המורדים. בהתאם לצו זה, היה ניתן להוציא להורג חשודים ובני משפחה של חשודים בהסתרת המורדים. ב-12 ביוני 1921 פורסם צו על שימוש בנשק כימי כנגד המורדים המסתתרים ביערות. בשיטות של ריכוז משפחות המורדים במחנות מעצר, לקיחות בני ערובה והריסה טוטאלית של כפרים מורדים נעשה שימוש נרחב. על פי הערכות ההיסטוריונים, סבלו מפעולות הדיכוי עד כ-50 אלף איכרים שלא השתתפו במרד.

ביולי 1921 פרסמה הנהגת המרד צו לפיו על המורדים לעבור לפעולות פרטיזניות או לחזור לבתים. פעולות מזוינות נמשכו עד לקיץ 1922. ב-16 ביולי 1922 מיכאיל טוכאצ'בסקי דיווח על דיכוי המרד וחידוש השלטון הסובייטי ברחבי המחוז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרד טמבוב בוויקישיתוף