מרוות עיסא
מרוות עיסא (בערבית: ميرفت عيسى, נולדה ב-1970) היא אמנית קרמיקה פלסטינית-ישראלית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרוות עיסא נולדה בגוש חלב (ג'ש) למשפחה עקורה מהכפר בירעם, משם גורשו ב-1948. בשנים 1991–1994 למדה עיסא במגמת הקרמיקה בבית הספר לאמנויות במכללת תל-חי. בשנות ה-2000 המוקדמות למדה הוראת אמנות במכללת אורנים. לצד פועלה כאמנית, עיסא פעלה כמרצה לאמנות במכללת סכנין ומכללת תל-חי וכמנחה לאמנות מטעם משרד החינוך בפקיעין ובטמרה. מ-1997 היא מנהלת סטודיו לקרמיקה בג'ש.
עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודותיה של עיסא עוסקות בשאלות של זיכרון אישי וקולקטיבי, מקום, אדמה ותושביה, היסטוריה ומסורות ומבקרות את הפוליטיקה והחברה המקומית. סיפור משפחתה העקורה עולה ומעובד ברבות מיצירותיה.
בשנת 2002 שיתפה פעולה עם האמן פריד אבו שקרה והציגה עמו עבודה העוסקת בעקורי בירעם בביאנלה השנייה לקרמיקה ישראלית. אבו שקרה ועיסא הציגו פסל של עגלת עץ ובה שקי חומר הניצבת על במת עריכי קרמיקה מעוטרים[1].
בשנת 2005 יצרה את סדרת הפסלים מטפחות שהוצגה בגלריה השלום בבית לחם. הפסלים עשויים חומר קרמי המונח כטקסטיל וכפני אישה בהם מוטבעות מטפחות רקומות המשמשות את בנות משפחתה של עיסא בטקסי נישואין וקבורה אשר אותם רשאים מגורשי בירעם לערוך בכפרם הריק אך לא לחיות בו[2].
בשנת 2005 שיתפה פעולה עם האמן עדי בן חורין, בן קיבוץ ברעם, שהוקם תחילה על חורבות הכפר בירעם, ויצרה עמו את עבודת הווידאו ברעם-בירעם. בווידאו נראים שני האומנים חופרים באדמת הכפר הריק כדי לחשוף את העבר המודחק של המקום בצורה סימבולית ולחפור בהיסטוריה המשותפת של כובש ונכבש. בעבודה גרסאות טקסט שונות של הסיפור בעברית ובערבית ורק ידיעת שתי השפות מאפשרת את ההבנה המלאה. העבודה הוצגה בתערוכה "פצעים וחבישות" (2005) בגלריה לאמנות אום אל-פחם[3] ובתערוכה "בין גבולות המרחב לגבולות המקום, שיח צילומי על נוף הארץ”(2006) במוזיאון הפתוח לצילום בתל-חי[4].
בשנת 2007 הציגה עיסא את תערוכת היחיד שלה "פת יומנו" במוזיאון וילפריד ישראל. בתערוכה הציגה פסלי קרמיקה דמויי כיכרות לחם ופסלי עץ ומתכת של עגלות. ככרות הלחם מתייחסות אל משמעות הלחם בטקסים נוצריים ויחד עם משמעות הלחם כצורך קיומי מעלות שאלות של קיום הקשורות בזהות, זמן ומקום[5].
בשנת 2009 הציגה עיסא בביאנלה החמישית לקרמיקה ישראלית מיצב בשם "קבר קבוצתי" ובו אלמנטים מוארים מתחת לבמת עץ כשעל הקיר תלוי צלב מעץ. העבודה עוסקת בזיכרון האישי והקולקטיבי של גירוש וחיים בגלות כשהסמלים הדתיים משולבים בה כסמלי ההיסטוריה והזיכרון[6].
תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 2002 – “אני והם", גלריה המרכז, נצרת
- 2003 – “מוות ממוספר", מכללת אורנים
- 2005 – “מטפחות", גלריה השלום, בית לחם
- 2007 – "צרורות", גלריה, קיבוץ מחניים.
- 2007 – "פת יומנו", מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע
- 2011 – "אקליל (כתרים)”, הגלריה לאמנות, בית יגאל אלון, גינוסר
- 2013 – "רקמה אנושית חיה", הגלריה לאמנות, בית יגאל אלון, גנוסר
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרוות עיסא, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- דנה גילרמן, הקבר נהפך לנו לבית, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2007
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הלר, סורין, הביאנלה השנייה לקרמיקה ישראלית (קטלוג תערוכה), אוצרות: סורין הלר, תל אביב: מוזיאון ארץ-ישראל, 2002
- ^ מאור, חיים, רקמות, ריקמה וקליגרפיה באומנות עכשווית (קטלוג תערוכה), אוצרות:פרופ' חיים מאור ואחרות, באר-שבע: אוניברסיטת בן-גוריון, המחלקה לאומנות, 2007
- ^ גן, אפי, פצעים וחבישות (קטלוג תערוכה), אוצרות: אפי גן, הגלריה לאומנות אום אל-פחם, 2005
- ^ אופק, רותי, בבין גבולות המרחב לגבולות המקום, שיח צילומי על נוף הארץ (קטלוג תערוכה), אוצרות: רותי אופק, גן התעשייה תל-חי: המוזיאון הפתוח לצילום, 2006
- ^ אבו שקרה, פריד, מתוך, פת יומנו (קטלוג תערוכה), אוצרות: גבריאל מענית, קיבוץ הזורע: מוזיאון וילפריד ישראל לאומנות ולידיעת המזרח, 2007
- ^ שגב, חגי, הביאנלה החמישית לקרמיקה ישראלית: חומר, רגש (קטלוג תערוכה), אוצרות: חגי שגב, תל אביב: מוזיאון ארץ-ישראל, 2009