מרחצאות דיוקלטיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרחצאות דיוקליטיאנוס
Thermae Diocletiani
Baths of Diocletian-Antmoose1.jpg
מידע על המבנה
סוג בית מרחץ
עיר רומא
מדינה איטליה
התחלת הבנייה 298
סיום הבנייה 306
קואורדינטות 41°54′10″N 12°29′54″E / 41.90277778°N 12.49833333°E / 41.90277778; 12.49833333 קואורדינטות: 41°54′10″N 12°29′54″E / 41.90277778°N 12.49833333°E / 41.90277778; 12.49833333 
archeoroma.beniculturali.it
(למפת רומא רגילה)
Location map Italy Rome.png
 
מרחצאות דיוקלטיאנוס
מרחצאות דיוקלטיאנוס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרחצאות דיוקליטיאנוס (לטינית Thermae Diocletiani; איטלקית Terme di Diocleziano) הם מרחצאות ברומא, אשר נבנו ביוזמתו של הקיסר הרומי מקסימיאנוס, אחד מקיסרי האימפריה הרומית, החל בשנת 298. המרחצאות נחנכו בשנת 306 על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס והיו המפוארים והגדולים מבין המרחצאות הקיסריות. הם פעלו עד שהגותים הרסו את אמות המים המזינות אותם, במהלך המצור על רומא בשנת 537. המרחצאות העניקו לתחנת הרכבת המרכזית ברומא, תחנת רומא טרמיני, את שמה.

תיאור המרחצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבית המרחץ הייתה קיבולת של למעלה מ-3000 אנשים[1], כמעט כפל הקיבולת של מרחצאות קרקולה למרות היותן באותו גודל[2]. שטח בית המרחץ היה בערך 370X380 מטרים; כך שהבניין המרכזי היה כ-180X250 מטרים[1].

בית המרחץ מוקם צפון-מזרח גבעת וימינאליס ושירת את תושבי שלוש משבע גבעות רומא: גבעת אסקווילאי, גבעת הקווירינאליס וגבעת וימינאליס[1]. יש הסבורים שמרחצאות דיוקליטיאנוס היו פופולריים במיוחד אצל חיילים ואנשי צבא בשל קרבתם לחומת סרוויוס[3].

המבנה של הקומפלקס היה סימטרי משני צדדיו, כך שכל מי שנכנס לבניין, מהצד הצפוני או מהצד הדרומי, ייכנס קודם למלתחות (atria, apodyterium), בהן התפשטו הרוחצות והרוחצים ואחסנו את הבגדים וחפצים אחרים. מכאן המשיכו המבקרים לבריכה החיצונית (natatio) או לאולם ההתעמלות החיצוני (palaestra), אליה הוביל הציר הראשי. במרחב הפלסטראות תחמו עמודי גרניט שיובא ממצרים את השטח המוקדש למשחקים[4].

כמקובל במרחצאות רומיים כלל המתחם מספר מרחבי משנה, שכללו סאונה, חדר אדים, חדר מים חמים, חדר מים פושרים וחדר מים קרים. חדר המים החמים, הקַלְדַריוּם היה גדול יותר משמעותית משאר החדרים, עדות לחשיבותו במכלול כולו. מים חמים נשפכו אל תוך החדר באופן רצוף, כי הרומאים ראו במים זורמים כהיגיינים יותר ממים עומדים[4]. באופן כללי נע תהליך הרחצה מן היבש, דרך הלח אל הרטוב, ומן החם אל הקר. מרחב הרחצה הקרה, הפרידג'ידריום (frigidarium) היה על-פי רוב התחנה האחרונה בתהליך[5]. הפרידג'ידריום היה החדר הכי מרשים והכי מקושט בקומפלקס ושמש גם כמועדון חברתי של תושבי הסביבה. הקירות, התקרה והרצפה עוטרו בחומרים יקרים ובפריטי אומנות יקרים. בית המרחץ היה נגיש לגברים ולנשים, אך באופן כללי, נשים וילדים הגיעו בבוקר, וגברים לקראת אחרי הצהריים והערב.

משני צדדי האקסדרה (מבנה חצי-מעגלי) היו שתי ספריות. קיומן של ספריות בבית המרחץ היה עדות לכך שבתי מרחץ סיפקו בתקופת הקיסרות הרומית מקום לא רק לרחצה, אלא גם למגוון רחב של פעילויות חברתיות ותרבותיות[6]. השילוב של ספריה ציבורית עם מרחב לאימונים אתלטיים ובית מרחץ מוכר גם ממרחצאות קרקלה. מסביב למבנים המרכזיים של המרחצאות הייתה חומה שגידרה את הגנים.

תרשים המרחצאות: 1- קלדריום, 2- טפידאריום, 3- פרידג'דריום, 4- נטטיו, 5-פלאסטראה, 6- כניסה מרכזית, 7- אקסדרה.

קומפלקס כזה הצריך מערכת הנדסית מסובכת ומורכבת, שכללה, מלבד בניין גדול ממדים, הובלת מים באמות, חלוקתם לחדרים השונים, חימום תת-רצפתי שהתבסס על רצפה כפולה ולעיתים גם חימום קירות, ובו בזמן גם בידוד מהחדרים הקרים שניזונו מאותה מערכת מים. בנוסף, נבנו מסדרונות שירות ומרחבים מכניים כדי לאפשר תחזוקת הקומפלקס על ידי העבדים. מנקודת מבטם של אלה היה בית המרחץ של דיוקליטיאנוס מקום אפל וטחוב[4].

מנקודת מבט אדריכלית וארכאולוגית דומה תוכנית הבנייה דומה לזאת של מרחצאות קרקלה[2], ומרחצאות טראיאנוס[1]. עם זאת, הלבנים שנמצאו במכלול שייכות לתקופת שלטונו של דיוקליטיאנוס ונראה שלא נעשׂה שימוש בחומרי גלם ישנים יותר[1]. החלק החיצוני נעשה מטיח התזה שנתן לו מראה של שיש לבן[2]. מבפנים, וכפי שהוזכר קודם, המבנה היה מעוטר בשיש, פסיפס ופסלים[7].

מקווה המים של בית המרחץ הוזן על ידי ענף מהאקווה מארקיה (Acqua Marcia)[1], אחת מאמות המים הארוכות של רומא העתיקה.

מראה כללי

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית המרחצאות ומשך פעילותם (298-537 לספירה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקדשה של המרחצאות מתארת לנו את נסיבות בניית המרחצאות. היא לרוב נכתבה בתקופה שבין מאי 305 ליולי 306,[3] והיא מוצגת היום במוזיאון הלאומי של רומא, השוכן במרחצאות. טקסט ההקדשה:

D(omini) N(ostri) Diocletianus et Maximianus invicti seniores Aug(usti) patres Imp(eratorum) et Caes(arum); et d(omini) n(ostri) Constantius et Maximianus invicti Aug(usti), et Severus et Maximinus nobilissimi Caesares thermas felices Diocletianas, quas Maximianus Aug(ustus) rediens ex Africa sub praesentia maiestatis disposuit ac fieri iussit et Diocletiani Aug(usti) fratris sui nomine consecravit coemptis aedificiis pro tanti operis magnitudine omni cultu perfectas Romanis suis dedicaverunt.

אדונינו דיוקלטיאנוס ומקסימִיָאנוס, הבלתי-מנוצחים, האוגוסטים הבכירים, אבות האימפרטורים הקיסרים; ואדונינו קונסטנטיוס ומקסימיאנוס האוגוסטי  הבלתי-מנוצחים; וסֵווֵרוס ומקסימִינוס הקיסרים האצילים ביותר — הקדישו לרומאים (ולרומאיות) שלו את המרחצאות המאושרים הדיוקלטיאניים, אשר אותם תכנן ועל בנייתם ציווה מקסימיאנוס אוגוסטוס בהדר נוכחותו בעת חזרתו מאפריקה, ואותם הקדיש בשמו של דיוקלטיאנוס אוגוסטוס אחיו, לאחר שנקנו בניינים ההולמים את גדולת המפעל העצום הזה, והושלמו בכל טרחה ועמל.

המרחצאות נבנו תוך שבע שנים, זמן קצר יחסית לתקופה הסוערת של הקיסרות[3]. ישנם הטוענים שהמוטיבציה מאחורי בנייתן של מרחצאות דיוקליטיאנוס הייתה, לפחות בחלקה, להראות את חזרתו של השלטון הקיסרי החזק אחרי תקופה של כמעט-אנארכיה[7]. הבנייה התחילה בסתיו של 298 בצו ממקסימיאנוס לאחר חזרתו מאפריקה, והסתיימה לאחר התפטרותם של דיוקליטיאנוס ומקסימיאנוס (מרץ 305) אך לפני מותו של קונסטנטינוס כלורוס (יולי 306)[1].

כפי שעולה מן הכתובת המתורגמת לעיל, מבנים רבים נהרסו כדי לאפשר מקום לקומפלקס הענק[1]. חומרי הבנייה הובאו למרחצאות מכל רחבי האימפריה ומחוץ לה. למשל, היער הבווארי סיפק את העץ הדרוש לקורות ולמסגרות של הקשתות[4]. בניית המרחצאות היא אחת הסימנים להמשכיות תהליך הבניה של רומא במאה הרביעית[3].

סיום פעילות המרחצאות וניסיונות לבניה מחדש (537-1541)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרחצאות המשיכו לפעול עד 537, כשהגותים הרסו את אמות המים המזינות אותם. בימי הביניים, לא היה שימוש בבית המרחץ והוא ננטש. רוב השיש והעמודות נלקחו לשימוש משני. במהלך השנים היו סכסוכים רבים לגבי הבעלות במקום ונוצרו תוכניות בניה שונות עבור המרחב, אך הן לא הניבו פרי[4].

אנטוניו לוֹ דוּקא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1541, הפך נזיר סיציליאני בשם אנטוניו לו דווקא לדובר לאתר ההרוס. היה לו חזון שהניע אותו לדרוש מהאפיפיוריות להקים כנסייה לכת המלאכים במרחב המרחצאות ולהקדיש את האתר למרטירים הרבים[8]. אחרי יותר מעשרים שנה של בקשות בלתי מוצלחות, נענה האפיפיור פיוס הרביעי ביולי 1561 כשציווה על בניית כנסייה בחלק משרידי המרחצאות. וכך נערך מכרז לעיצוב הכנסייה, ומיכלאנג'לו, שהיה בן שמונים באותה תקופה, זכה בו. יש הטוענים שהאפיפיור ניגש למיכלאנג'לו כדי לגייסו לתפקיד האדריכל הראשי של הפרויקט[8].

תוכנית הבנייה של מיכלאנג'לו התקבלה בשבחים על כך שהוא הצליח לשמר חלק מהמאפיינים המקוריים של בית המרחץ. למשל, הוא השתמש בשמונה עמודות הגרניט הגדולים המקוריים של המרחצאות[5]. הכנסייה היום ידועה בשם בסיליקת סנטה מריה דלי אנג'לי אֵ דֵיִי מרטירי (Santa Maria degli Angeli e dei Martiri).

התקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלהי המאה ה-18, לאורך המאה ה-19, ובייחוד מאז צירוף העיר רומא לממלכת איטליה, עבר האזור שינויים משמעותיים. תחנת רומא טרמיני נבנתה במקביל לבית המרחצאות, והממשלה הציבה אחד מסניפי המוזיאון הלאומי הרומי בחלקן הקדמי של המרחצאות.

היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנים המרכזיים של המרחצאות הם המבנים שנשמרו הכי טוב. בצד הצפוני של פיאצה דלה רפובליקה (Piazza Della Repubblica) יכולים לראות את שרידי אחד האפסיסים של הקלדריום.

כיום השימוש בשטח המרחצאות הינו ל-:

  • בזיליקת סנטה מריה דלי אנג'לי אי דיי מרטירי נמצאת בטפידריום והפרג'דריום של המרחצאות.
  • כנסיית סאן ברנרדו אלה טרמה (San Bernardo alle Terme) נמצאת באחד משני המגדלים של המרחצאות.
  • אחד מבנייני המוזיאון הלאומי של רומא נמצא במבואה של המרחצאות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Samuel Ball Platner, a Topographical Dictionary of Ancient Rome, London: Oxford University Press, 1929.
  • Stiles, Andre J. (2015). Michelangelo and the Baths of Diocletian: An Analysis of his Re-use of the Ruin for the Church of Santa Maria Degli Angeli E Dei Martiri (MSc). Columbia University.
  • Jon Coulston & Hazel Dodge, Ancient Rome: the archaeology of the eternal city, Oxford: Oxbow Books, Vol. 54, 2000.
  • Filippo Coarelli, Rome and environs: an archaeological guide, Los Angeles: University of California Press, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 Filippo Coarelli, Rome and environs: an archaeological guide, Los Angeles: University of California Press, 2007
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Samuel Ball Platner, A Topographical Dictionary of Ancient Rome, London: Oxford University Press, 1929
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Jon Coulston & Hazel Dodge, Ancient Rome: the archaeology of the eternal city, Oxford: Oxbow Books, 2000, פרק 54
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Stiles, Andre J. (2015). Michelangelo and the Baths of Diocletian: An Analysis of his Re-use of the Ruin for the Church of Santa Maria Degli Angeli E Dei Martiri (MSc). Columbia University. עמ׳ 15.
  5. ^ 5.0 5.1 Emily Shutt, Santa Maria degli Angeli e dei Martiri, Lehigh Preserve, 12, 2004
  6. ^ T. Keith Dix, Public Libraries in Ancient Rome: ideology and reality, Libraries and Culture, 3, 29, 1994
  7. ^ 7.0 7.1 Hugh Honor & John Fleming, A World History of Art, London: Laurence King Publishing, 7, 2005, עמ' 209
  8. ^ 8.0 8.1 James Ackerman, The Architecture of Michelangelo, Chicago: The University of Chicago Press, 1986, עמ' 132