מרטין אונריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרטין פרידריך קרל אונריין
Martin Friedrich Karl Unrein
אין תמונה חופשית
לידה 1 בינואר 1901
ויימאר, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית
פטירה 22 בינואר 1972 (בגיל 71)
מינכן, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית
השתייכות Wappen Deutsches Reich - Reichsadler 1889.png צבא הקיסרות הגרמנית
War Ensign of Germany (1922–1933).svg רייכסווהר
ורמאכטורמאכט  ורמאכט
תקופת שירות 19181945
דרגה גנרל-לוטננט (ורמאכט) גנרלוטננט
תפקידים צבאיים
מפקד דיוויזיית הפאנצר ה-14
מפקד קורפוס הפאנצר אס אס השלישי
מפקד דיוויזיית הפאנצר קלאוזביץ
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העולם השנייה
עיטורים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרטין פרידריך קרל אונרייןגרמנית: Martin Friedrich Karl Unrein;‏ נולד ב-1 בינואר 1901 בוויימאר, הקיסרות הגרמנית - מת ב-22 בינואר 1972 במינכן, גרמניה המערבית ) היה גנרלוטננט בוורמאכט אשר פיקד על יחידות שריון במלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונריין נולד ב-1 בינואר 1901 בעיר ויימאר שהשתייכה אז לקיסרות הגרמנית. ב-18 במרץ 1918, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, התגייס אונריין כצוער לצבא הקיסרות הגרמנית. הוא הוצב ברגימנט החי"ר ה-71 (תורינגיה ה-3), ולחם בקרבות האחרונים של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. ב-25 בספטמבר 1918 הוא נפצע ונפל בשבי. הוא שוחרר רק בפברואר 1920. על חלקו במלחמה הוענק לו צלב הברזל מחלקה שנייה. ב-1 באפריל 1920 התגייס לרייכסווהר, וב-1 ביולי 1922 קודם לדרגת לויטננט. בין 19231926 הוא הועסק בתפקידי מטה שונים, וב-1 ביוני 1927 הועלה לדרגת אובר-לויטננט. ב-1 באוקטובר 1929 הפך להיות שליש גדודי, ב-17 בספטמבר 1931 נשא לאשה את מריה-אליזבת פון ולנברג, וב-1 בספטמבר 1933 הועלה לדרגת ריטמייסר. עם הפיכתו של הרייכסווהר לוורמאכט ב-1 באוגוסט 1935 מונה למפקד אסקדרון, וב-6 באוקטובר 1936 הפך למדריך טקטיקות באקדמיה הצבאית בדרזדן. ב-1 באוקטובר 1938 הועלה לדרגת מיור, והוצב במטכ"ל של הקורפוס ה-11.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, היה אונריין קצין מטה בקורפוס ה-11, ולחם יחד עמו במסגרת המערכה בפולין. ב-15 בינואר 1940 מונה למפקד גדוד סיור, וב-15 בספטמבר הועבר לפיקוד העליון בברלין. ב-1 בדצמבר 1940 הוא הועלה לדרגת אוברסט-לויטננט, וב-15 בספטמבר 1941 מונה למפקד גדוד החי"ר הממונע ה-6. הגדוד שלו השתתף בקרב על מוסקבה כחלק מדיוויזיית הפאנצר השישית, אולם באחד המקרים הוא הורה להסיג את הגדוד במהלך הקרב כדי להציל אותו מהשמדה. הוא נשפט על כך בפני בית דין צבאי, אולם זוכה וב-28 בפברואר 1942 אף הוענק לו הצלב הגרמני בזהב. ב-1 באפריל של אותה שנה הוא קיבל פיקוד על רגימנט הרובאים ה-4, אשר במאי של אותה שנה הפך להיות רגימנט פאנצרגרנדיר. ב-1 ביולי 1942 הוא קודם לדרגת אוברסט. באמצע יולי 1943 הוא מונה לסגן מפקד דיוויזיית הפאנצר השישית, ובקרבות חרקוב באוגוסט של אותה שנה, הצליחו יחידות הפאנצרגרנדיר שתחת פיקודו למנוע פריצת דרך של הצבא האדום, ועל כך קיבל ב-10 בספטמבר של אותה שנה את צלב האבירים של צלב הברזל.

ב-29 באוקטובר 1943 הוא החליף את פרידריך זייברג כמפקד דיוויזיית הפאנצר ה-14, והשתתף עמה בקרב דנייפר. ב-1 בינואר 1944 הועלה לדרגת גנרל מיור, ועוד באותו חודש השתתף עם הדיוויזיה בקרב קורסון-צ'רקאסי. על ביצועיו במהלך קרב זה, הוספו ב-26 ביוני 1944 עלי אלון לצלב האבירים שלו. ב-1 ביולי של אותה שנה הועלה לדרגת גנרלוטננט, וב-5 בספטמבר חלה קשה ונאלץ להתאשפז בבית חולים. הפיקוד על הדיוויזיה הועבר לידי אוסקר מונצל. ב-1 בדצמבר של אותה שנה חזר לפקד על הדיוויזיה והובל אותה במהלך קרבות נסיגה קשים אל קורלנד. ב-11 בפברואר 1945 מונה למפקד קורפוס הפאנצר אס אס השלישי, והוביל אותו עד 5 במרץ עת מסר את הפיקוד לפליקס שטיינר. ב-24 באפריל הוא מונה למפקד דיוויזיית הפאנצר קלאוזביץ. לדיוויזיה היו מעט טנקים, ורובם היו במצב גרוע. היא הייתה דיוויזיית השריון האחרונה שהוקמה בידי הוורמאכט, אולם הקמתה לא הושלמה מעולם. חרף מצבתה החסרה, היא נשלחה לקרב כבר באותו חודש. היא הוכפפה תחת קורפוס הפאנצר ה-39 אשר היה חלק מהארמייה ה-12 של ולטר ונק. הדיוויזיה הצטוותה לנוע דרומה ולנסות לחתוך את קווי האספקה של הדיוויזיות המובילות של צבא ארצות הברית ולחבור אל ארמיית הפאנצר אס אס ה-11 שלחמה באזור הרי הארץ. הניסיון נחל כישלון מוחץ, ומרבית הדיוויזיה הושמדה במהלכו. ב-24 באפריל נפל אונריין בשבי בידי גדוד סיור אמריקני.

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא שוחרר מהשבי בשנת 1947, ועד 1960 פיקד על יחידות שבויים גרמנים שפעלו בשירות הצבא האמריקני וביצעו עבורו משימות עבודה שונות. בין האזורים שהיו תחת פיקודו נמנה מחנה הריכוז דכאו. ב-1960 הוא פרש לביתו, ונפטר במינכן ב-22 בינואר 1972 והוא בן 71.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]