מרטין מיגל דה גואמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרטין מיגל דה גואמס

מרטין מיגל חואן דה לה מאטה דה גואמס מונטרו גויצ'ה אי לה קורטהספרדית: Martín Miguel Juan de la Mata de Güemes Montero Goyechea y la Corte;‏ 8 בפברואר 1785 סלטה - 17 ביוני 1821 הפרובינציה של סלטה) היה איש צבא ארגנטינאי שמילא תפקיד מכריע במלחמת העצמאות של ארגנטינה ובמלחמות האזרחים של ארגנטינה. במשך 6 שנים שימש כמושל סלטה, ובעזרת כוחות מצומצמים ניהל מלחמת מגן נגד הפלישות המלוכניות (של הספרדים) מאלטו פרו[1] (Alto Perú).

משפחה ותחילת הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גואמס נולד למשפחה עשירה. אביו נולד בסנטנדר שבספרד, עבד באוצר המלך ויכל להרשות לעצמו להעניק לבנו חינוך איכותי. אמו הייתה ילידת חוחוי. מרטין מיגל דה גואמס עצמו התחתן, היו לו שלושה ילדים, ואשתו התאבדה לאחר נפילתו בקרב.

גואמס השלים את לימודיו היסודיים בסלטה, ובגיל 14 הצטרף ליחידת רגלים שהמפקדה שלה שכנה בבואנוס איירס, אך הייתה לה נוכחות בסלטה מאז המרד של טופק אמרו ה-2 (Túpac Amaru II) ב-1781.

ב-1805 נשלח הגדוד בו שירת לבואנוס איירס נוכח הפלישה הבריטית הממשמשת ובאה, וכשזה קרה בשנה שלאחר מכן - השתתף בגירוש האנגלים מבואנוס איירס. בפלישה הבאה השתתף בהגנת העיר, ואף לכד אוניה אנגלית שעלתה על שרטון, בראש יחידת פרשים.

ב-1808 חלה ככל הנראה בהמופיליה[2] שפגעה בגרונו ובדיבורו.

המערכה הראשונה באלטו פרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מהפכת מאי ב-1810, שלחה החונטה הראשונה[3] (la Primera Junta) את המשלחת הראשונה לאלטו פרו, וגואמס קיבל לפיקודו יחידת גאוצ'וס בקבראדה דה אומוואקה (חוחוי) שמנעה קשר בין מתנגדי המהפכה בארגנטינה (אז עדיין - הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה) והמלוכנים באלטו פרו.

תפקידו בקרב סוויפצ'ה (Suipacha) - הניצחון הצבאי הראשון של ארגנטינה באופן כללי והאחרון במערכה זו, שנערך ב-7 בנובמבר 1810 היה מכריע.

הוא נותר באזור אומוואקה עד לתבוסתם של המורדים בקרב וואקי (Huaqui) ב-19 ביוני 1811, ואז החל להילחם בגישה העקיפה בה התפרסם, והצליח לעכב את הכוחות המלוכניים בראשות הגנרל פיו טריסטאן (Pío Tristán).

תחת פיקודו של אאוסטוקיו דיאס ולס (Eustoquio Díaz Vélez) כבש את טריחה (Tarija) מידי המלוכנים ב-18 בינואר 1812, אך נסוג לאחר מכן לחוחוי, נוכח התקדמות כוחותיו של חוסה מנואל גויינצ'ה (José Manuel de Goyeneche) שנהנה מעדיפות מספרית.

כשהתמנה מנואל בלגרנו למפקד צבא הצפון והחלה המערכה השנייה באלטו פרו, הועבר גואמס מתפקידו בשל חוסר משמעת, והוחזר לבואנוס איירס, שם הצטרף למטה הכללי של המורדים.

תחילת מלחמת הגאוצ'וס[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהתבררו בבואנוס איירס ממדי התבוסה באיוומה (Ayohuma) ב-14 בנובמבר 1813 וכישלון המערכה בראשות בלגרנו באלטו פרו, הועלה גואמס לדרגת סגן אלוף (teniente coronel) ונשלח צפונה כמפקד חיל הפרשים של סן מרטין (שהחליף את בלגרנו), והחליף בעצמו את מנואל דורגו (Manuel Dorrego) - קצין מבריק אף הוא שהודח בשל בעיות משמעת.

הוא מיתג את עצמו בסלטה כמגן העניים וfכפטריוט ארגנטינאי נחוש, אך לא הצליח לגייס תמיכה כספית מהעשירים, והסתמך בעיקר על עזרתה של אחותו - מריה מגדלנה גואמס (María Magdalena Güemes).

הוא קיבל את הפיקוד על מספר אזורים, בהם סלטה, והחל במלחמת הגאוצ'וס שהייתה מלחמת גרילה נגד המלוכנים - התקפות פתע יומיומית שהסתיימו בנסיגה מהירה, תוך התבססות על סיועה של האוכלוסייה המקומית האוהדת וחרף המחסור באמצעים. בדרך זו, בעזרת גאוצ'וס מהשדות, עצר את התקדמותו של הגנרל חואקין דה לה פסואלה (Joaquín de la Pezuela) המלוכני, ואפשר מערכה שלישית באלטו פרו, בפיקודו של הגנרל חוסה רונדו (José Rondeau).

במערכה זו היה לגואמס תפקיד מכריע בקרב פואסטו דל מרקס (Puesto del Marqués), אך בשל יחסו המזלזל של רונדו ליחידותיו בשל חוסר המשמעת ששרר בהן, נסוג לחוחוי, והשתלט על מחסני הנשק שם. בעקבות זאת, הוכרז על ידי רונדו, ששימש גם כמפקד צבא הצפון וגם כדירקטור [4] - כבוגד.

מושל סלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובו של גואמס לסלטה נבע לא רק מסיבות צבאיות אלא גם מסיבות פוליטיות, שהתבטאו בשאיפותיו לתפוס את השלטון בפרובינציה ולהחליף את המפלגה השמרנית.

החלפתו של הדירקטור קרלוס מריה דה אלוואר (Carlos María de Alvear) ברונדו, שהמשיך לפקד על צבא הצפון, ציינה גם את קץ כהונתו של הילריון דה לה קינטנה (Hilarión de la Quintana) כמושל סלטה. כך קרה שכשגואמס הגיע לסלטה, הוא נבחר על ידי הקבילדו[5] ובתמיכת ההמונים למושל במקום קינטנה ששהה אז עם רונדו בחזית.

הקבילדו של חוחוי, לעומת זאת, לא הכיר בגואמס כמושל, והוא התקדם עם כוחותיו לחוחוי, תוך שהוא מנצל את פלישתם המתקרבת של המלוכנים, ובלחצו - מינויו הוכר ואושר לבסוף.

שבועיים מאוחר יותר התחתן גואמס עם כרמן פוץ' (Carmen Puch).

תגבורת צבאית שנשלחה מבואנוס איירס לעזרת רונדו עוכבה על ידי גואמס בטוקומן בשל חששו, המוצדק כנראה, שקיבלה הוראות להדיח אותו מתפקידו, והוא לא אפשר לה להמשיך בטרם יכירו בו כמושל. משהמשיכה לבסוף בדרכה, היה זה מאוחר מדי ורונדו הובס בקרס סיפה סיפה (Sipe Sipe), ששם קץ למערכה שלו באלטו פרו ולא הותיר הרבה מצבאו.

רונדו נסוג לחוחוי ובתמיכת סגן המושל הקודם המשיך לסלטה ותפס אותה, אך מייד הוקף בגאוצ'וס של גואמס ונאלץ להיכנע ולחתום על הסכם המכיר בו כמושל סלטה וממנה אותו לאחראי על החזית הצפונית.

רונדו הוחלף כמפקד צבא הצפון על ידי בלגרנו וכדירקטור בידי חואן מרטין דה פואירדון (Juan Martín de Pueyrredón), ויותר לא יהיו משלחות שינסו לכבוש את אלטו פרו. הצבא של גואמס, שעד כה נשא אופי של מיליציות, החל לתפקד, ולו פורמלית, כצבא סדיר.

הפלישות המלוכניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גואמס והגאוצ'וס התמודדו עם עוד 6 פלישות מלוכניות מכיוון אלטו פרו.

הפלישה הראשונה הייתה בפיקודו של חוסה דה לה סרנה אה אינוחוסה (José de la Serna e Hinojosa) וכ-5,500 חיילים מנוסים שיצאו בשנת 1816 מלימה במטרה לכבוש את בואנוס איירס. לאחר שהביס וחיסל כמה מראשי הרפובליקטות[6] כבש את טריחה (Tarija), חוחוי וסלטה; אך גואמס ניתק אותו מהעורף וכבש את אומוואקה, וכך הותיר אותו ללא אספקה; ודה לה סרנה נאלץ לסגת תוך שהגאוצ'וס מזנבים בו.

כעבור מספר חודשים, בשנת 1817, הגנרל פדרו דה אולנייטה (Pedro de Olañeta) שב לתקוף ואף הצליח ללכוד את אחד מסגניו של גואמס, הגנרל חואן חוסה פליסיאנו אלחו פרננדס קמפרו (Juan José Feliciano Alejo Fernández Campero), שהגן על פונה, אך לא הצליח להתקדם מעבר לחוחוי.

עוד שתי פלישות בהן השתתף אולנייטה התרחשו בשנים 1818 ו-1819.

ביוני 1820 ניסה חואן רמירס אורוסקו (Juan Ramírez Orozco) המלוכני לפלוש, הפעם בראש כח בן 6500 איש, אך גם הוא נכשל לאחר שכבש באופן זמני את חוחוי וסלטה.

גואמס לא נעזר במטה מסודר וכוחותיו היו כוחות מקומיים שפעלו באזורים שונים של סלטה וסביבותיה. הוא נהנה משיתוף פעולה של האוכלוסייה שהשתתפה במיליציות שלו, העבירה אליו ידיעות, נמלטה מבעוד מועד מפני המלוכנים עם הבקר כדי למנוע מהם אספקה ומזון, ונשאה בהבנה בעול של הפגיעה ברמת החיים.

גואמס עצמו לא השתתף בקרבות למרבה הפלא והיו היסטוריונים שהאשימו אותו בפחדנות, אך הדבר נבע ממחלת ההמופיליה שגרמה לכך שכל פציעה עלולה הייתה להיות קטלנית עבורו.

שנתו האחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרור צ'ילה בידי סן מרטין, הציע גואמס להצטרף למערכה המתוכננת בפרו, אך סן מרטין העדיף שגואמס ימשיך להעסיק את המלוכנים בחזית הצפונית וירתק כך כוחות שלהם לשם, והוא מינה אותו כמפקד חיל הפיקוח (Ejército de Observación), מחליפו של צבא הצפון [7]. כשנודע לגואמס על נחיתתו של סן מרטין בחופי פרו, הוא החליט להתקדם לתוך אלטו פרו.

מצבא הצפון נותרה יחידה קטנה בפיקודו של אלחנדרו ארדיה (Alejandro Heredia), שהייתה כפופה לגואמס. הנשק והתחמושת שאוחסנו בטוקומן הוחרמו על ידי המושל המקומי ברנבה אראוס (Bernabé Aráoz) שניהל מערכה צבאית נגד סנטיאגו דל אסטרו שהתנתקה מטוקומן.

חואן פליפה איברה (Juan Felipe Ibarra), מושל סנטיאגו דל אסטרו, ביקש את עזרתו של גואמס שפלש לטוקומן במטרה להשתלט על הנשק שאראוס הטוקומני החרים, אך הובס שם.

הקבילדו של סלטה, שהורכב מנציגי עשירי העיר שמאסו במימון פעילותו של גואמס החליט לנצל את העדרותו ולהדיחו באשמת עריצות[8], ואף הזמינו את אולנייטה המלוכני ליטול את העיר תחת חסותו. גואמס חזר לסלטה והטיל עליה את מרותו ללא קרב, אך ההפיכה שנכשלה הולידה את מפלגת האופוזיציה "מולדת חדשה" (Patria Nueva) לעומת מפלגתו של גואמס - "מולדת ישנה" (Patria Vieja).

הסיפור לא תם בכך: אולנייטה כבר היה בדרכו לסלטה בעקבות הזמנת הקבילדו, ושלח את ואלדס דרך המדבר. ב-6 ביוני 1821 כבש ואלדס את סלטה, ובהתקפת הנגד נפצע גואמס מכדור. הוא הצליח להגיע לאחת האחוזות באזור, אך בשל מחלת ההמופיליה ממנה סבל לא החלים מפציעתו, וב-17 ביוני 1821 מת, בגיל 36.

הוא היה הגנרל הארגנטינאי היחידי בהיסטוריה שנפל בקרב חיצוני (לא במלחמת אזרחים!).

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתדרלה של סלטה - מקום קבורתו של גואמס

הגאוצ'וס של גואמס המשיכו להילחם לאחר מותו עד שהמלוכנים נאלצו לסגת מסלטה, ולא שבו לפלוש אליה יותר.

פעולותיו של גואמס הן אלו שמנעו מהמלוכנים להתקדם דרומה לתוך ארגנטינה והותירו אותם באלטו פרו, וכל זאת ללא כל עזרה חיצונית מבואנוס איירס. זאת ועוד, אלמלא עמידתו העיקשת, המערכה של סן מרטין בצ'ילה ובפרו עשויה הייתה להיכשל.

הידיעה על מותו התפרסמה בבואנוס איירס תחת הכותרת "כעת יש לנו צ'יף אחד פחות" (Ya tenemos un cacique menos) שהביעה שמחה לאיד חרף נפילתה של סלטה בידי המלוכנים.

במהלך המאה ה-19 הוא נתפש, הן בבואנוס איירס והן בסלטה, כדמות שנויה במחלוקת וכמי שהמריד את הגאוצ'וס נגד בעלי החוות. רק במהלך המאה ה-20 הוכרה תרומתו הלאומית להגנת ארגנטינה ואף נוסף לו נופך של מנהיג חברתי שסייע למקופחים שבשולי החברה דאז.

גואמס נקבר בקתדרלה של סלטה (Catedral Basílica de Salta). על שמו קרוי נמל התעופה של סלטה.

מצבה לזכרו של גואמס בסלטה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרטין מיגל דה גואמס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לימים בוליביה.
  2. ^ מחלה שפוגעת במנגנון הקרישה של הדם וכתוצאה ממנה - פציעתו לימים בקרב הייתה קטלנית עבורו.
  3. ^ המועצה שהתמנתה על ידי תושבי בואנוס איירס להחליף את המשנה למלך שנשלח מספרד וראתה את עצמה כממונה על כל מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה
  4. ^ בתקופה זו היה נבחר דירקטור (Director Supremo de las Provincias Unidas del Río de la Plata) לקדנציה של שנתיים
  5. ^ cabildo - מועצת העיר שייצגה את תושביה בניגוד למושל שבזמן השלטון הספרדי מונה על ידם לתפקידו.
  6. ^ הרפובליקטות (las republiquetas) היו ההתקוממויות המקומיות באלטו פרו שהובילו לשלטונות מקומיים זמניים שדוכאו בהזדמנות הראשונה על ידי המלוכנים.
  7. ^ מצבא הצפון נותרו בשלב זה שרידים לא משמעותיים מבחינה צבאית.
  8. ^ העשירים ובעלי החוות היו במקרים רבים ילידי ספרד או צאצאים שלהם שהזדהו באופן טבעי עם המלוכנים.