מריאנג'לה מלאטו
 | |
| לידה |
19 בספטמבר 1941 מילאנו, איטליה |
|---|---|
| פטירה |
11 בינואר 2013 (בגיל 71) רומא, איטליה  |
| שם לידה |
Maria Angela Caterina Melato |
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה |
| תקופת הפעילות |
מ-1969 |
| מקום לימודים |
אקדמיית בררה |
| בן או בת זוג |
רנצו ארבורה |
| פרסים והוקרה |
|
| http://www.mariangelamelato.com/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
מריאנג'לה מלאטו (באיטלקית: Mariangela Melato; 19 בספטמבר 1941 – 11 בינואר 2013) הייתה שחקנית קולנוע ותיאטרון איטלקית. במהלך שנות ה-70, תקופה שנחשבה לתור הזהב שלה בקולנוע, היא שיחקה במספר סרטים בולטים. בין היתר, בסרטיה של לינה ורטמילר כמו "פיתויו של מימי" (1972), "אהבה ואנרכיה" (1973) ו"סחף חושים (1974)". בין 1975 ו-1981, זכתה, בין היתר, בארבעה פרסי הקולנוע האיטלקי "דוד של דונאטלו" לשחקנית הטובה ביותר. מאמצע שנות ה-80 התמקדה בתיאטרון ושיחקה במגוון תפקידים ראשיים. מ-1992 ועד מותה מסרטן הלבלב, ב-2013, בגיל 71, היא שיחקה בתיאטרון הלאומי של ג'נובה.
ביוגרפיה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה במילאנו, בתם של אלפרד - מתורגמן ושוטר תנועה מטרייסטה (ממוצא אוסטרי - במקור: אלפרד הניג) ושל לינה - תופרת בעלת עסק ביתי. למלאטו היו אח בוגר (ארמאנו, נולד ב-1939) ואחות צעירה (אנה, שחקנית וזמרת, נולדה ב-1952) מגיל צעיר למדה מלאטו ציור באקדמיה של בררה (אנ'), ציירה פוסטרים ועבדה כמלבישת בובות ראווה ברשת חנויות האופנה לה רינסנטה (אנ') כדי לשלם עבור שיעורי המשחק שלה עם אספריה ספראני (איט'). החלה את הקריירה הבימתית שלה בשנת 1960, כשנכנסה לקבוצת התיאטרון של פנטסיו פיקולי (אנ') והופיעה לראשונה כשחקנית במחזה "Binario cieco".[1]
משנת 1963 עד 1965 היא עבדה עם דריו פו בקומדיה "Settimo: ruba un po' meno" וב-"La colpa è sempre del diavolo". ב-1967 עבדה עם לוקינו ויסקונטי ב "הנזירה של מונזה", וב-1969, זכתה לפרסום בתפקיד אולימפיה במופע התיאטרלי המבוסס על "אורלנדו המטורף" (איט') בבימויו של לוקה רונקוני (אנ'), שהועלה בפסטיבל ספולטו.[1]
תפקידה הקולנועי הראשון היה ב-1969 ב-"Thomas e gli indemoniati" - סרט אימה בבימויו של פופי אוואטי (אנ')
שנות ה-70 והקריירה הקולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנות השבעים היו עשור הזהב של מלאטו, היא השתתפה במעל ל-30 סרטים במהלך עשור זה. בין הבולטים שבהם היו:
ב-1971 היא גילמה מורה בתפקיד משנה ב-"Per grazia ricevuta" - סרטו הראשון כבמאי של שחקן הקומדיות האיטלקיות (אנ') הידוע, נינו מנפרדי (אנ').
באותה שנה שיחקה בתפקיד הראשי בסרטו הפוליטי של אליו פטרי (אנ'), "La classe operaia va in paradiso", כבת זוג של פועל יצור במפעל הנאבק על הטבת תנאי העבודה והשכר שלו ושל חבריו, דבר היוצר משבר בזוגיות ביניהם. היא זכתה על תפקידה זה בפרס מיוחד של "דוד של דונטלו" (אנ') ובפרס סרט הכסף (אנ') לשחקנית הטובה ביותר (שניהם פרסים לשנת 1972).
ב-1972 שיחקה בתפקיד הנשי הראשי, מול נינו מנפרדי בקומדיה של הבמאי ויטוריו דה סיקה, Lo chiameremo Andrea", העוסקת בניסיונותיו של זוג מורים בבית ספר יסודי להביא ילד לעולם.
ב-1972 החלה מלאטו את שיתוף הפעולה שלה עם השחקן ג'אנקרלו ג'אניני בסרטיה של הבמאית לינה ורטמילר. סרטם הראשון היה "פיתויו של מימי" שעסק בפועל פשוט בסיציליה המוגלה על ידי המאפיה למילאנו ושב מאוחר יותר לביתו בדרום. מלאטו גילמה את פילגשו המילאנזית של הגיבור. עבור סרט זה יחד עם תפקידה ב-"La classe operaia va in paradiso" היא קיבלה פרס מיוחד של "דוד של דונטלו" ב-1972. היא זכתה בפרס "סרט הכסף" לשחקנית הטובה ביותר ובפרס גלובו ד'אורו (אנ') לשחקנית הטובה ביותר, שניהם פרסים לשנת 1973.
בסרט נוסף בבימויה של ורטמילר, "אהבה ואנרכיה" (1973), גילמה מלאטו פרוצה בבית זונות ברומא המחזיקה בדעות אנרכיסטיות ודואגת למחסה בבית הזונות לפועל חקלאי מדרום איטליה, שמחזיק גם הוא בדעות אנרכיסטיות ושואף להתנקש בחייו של מוסוליני. היא נאבקת על ליבו של הפועל מול הזונה הפשוטה שגולמה על ידי לינה פוליטו (אנ') המנסה לשכנעו לוותר על תוכניתו ולהציל את חייו.
השיתוף השלישי עם ורטמילר וג'אניני, היה גם זה שזכה לפרסום רב היה "סחף חושים" (1974). מלאטו גילמה בסרט זה אריסטוקרטית מפונקת ודעתנית הנקלעת לאי שומם יחד עם מלח סיציליאני אשר נוקם בה ומשפיל אותה והיא מתאהבת בו. הרעיונות המיסוגניים לכאורה בסרט של במאית פמיניסטית עוררו מחלוקת וביקורות שנויות. עם זאת, משחקה של מלאטו זכה לשבחים רבים.
במשך שנות ה-70, שילבה מלאטו עבודה בסרטים מסוגות שונות. בהמשך לסרטיה עם ורטמילר שיחקה בסרטים פוליטיים ובסרטים שנחשבו כאיכותיים, כולל:
ב-1974 שיחקה בתפקיד משנה בסרטו הפוליטי של קלוד שברול, "נאדה", כבת זוגו של פושע החובר לקבוצה טרוריסטית החוטפת את השגריר האמריקאי.
ב-1976 שיחקה בסרטו הפוליטי, הבדיוני והקודר של אליו פטרי, "Todo Modo", כאשתו המעריצה של ראש מדינה בדיוני שהוא גם ראש המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה, בגילומו של ג'אן מריה וולונטה, בן דמותו של אלדו מורו (בטרם נחטף ונרצח).
ב-1976 שיחקה גם בסרט "קארו מיקלה", המבוסס על ספרה של נטליה גינצבורג, "מיקלה שלי", כאם תינוקו של מיקלה הנמצא בלונדון ומקבל מכתבים ממנה, מאמו ומאחיותיו. במאי הסרט, מריו מוניצ'לי (אנ') זכה בפרס דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ברלין ב-1977.
ב-1979 שיחקה בסרטו פרנקו ברוסטי (אנ'), "To Forget Venice" (אנ'). הסרט היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, זכה ב"דוד של דונאטלו" לסרט הטוב ביותר ומלאטו זכתה בפרס סרט הכסף לשחקנית הטובה ביותר.
במקביל, שיחקה בקומדיות רבות, חלקן בסוגת הג'אלו:
ב-1974 שיחקה בתפקיד הראשי בקומדיה "השוטרת" (אנ'), בבימויו של סטנו (אנ'). היא זכתה בפרס "דוד של דונטלו" לשחקנית הטובה ביותר עבור משחקה בסרט, שגרר אחריו סדרת סרטי "השוטרת ..." שהיו בעלי גוון מיני (בניגוד לסרט המקורי).
ב-1976 שיחקה מול אדריאנו צ'לנטנו בסרט "Di che segno sei?" (אנ') באחת מארבע האפיזודות המרכיבות את הסרט שבבימויו של סרג'ו קורבוצ'י (אנ'), בה גילמו השניים זוג המתמודד בתחרות ריקודים.
ב-1977 שיחקה בסרטו של לואיג'י קומנצ'יני (אנ'), "Il gatto", קומדיית ג'אלו, בה גילמו מלאטו ואוגו טוניאצי (אנ') אח ואחות שהם בעלי בית תאבי בצע המנסים לגרום לדיירי הבניין לעזוב אותו כדי שיוכלו למכור אותו לחברת נדל"ן. עבור משחקה בסרט זכתה מלאטו בפרס "דוד של דונאטלו" לשחקנית הטובה ביותר ב-1978.
היא מיעטה לעבוד בעשור זה בטלוויזיה אך חרגה מכך פעמים בודדות; כשגילמה את הנסיכה בתיה בת פרעה, במיני-סדרה "משה המחוקק" (1974) ובשתי הפקות תאטרליות-אופראיות לטלוויזיה בבימויו של לוקה רונקוני.
שנות ה-80 - חזרה לתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שזכתה להצלחה בינלאומית, שיחקה מלאטו במספר הפקות אמריקאיות. בין היתר, שיחקה ב-1980 בתור דמות הנבל הנשית, גנרלית קאלה, ב"בפלאש גורדון" (אנ'), וכיכבה ב-1981, יחד עם ראיין אוניל בקומדיה "So Fine" (אנ').
כשלא מצאה הצלחה אמיתית בארצות הברית ובהוליווד, היא שבה לאיטליה. ב-1981 שיחקה בדרמה הרומנטית, "Aiutami a sognare", בבימויו של פופי אוואטי, כאלמנה במלחמת העולם השנייה הנמלטת עם בנותיה מבולוניה המופצצת אל אזור הולדתה הכפרי ומתלבטת ביחסיה בין אהוב נעוריה ובין טייס אמריקאי שנחת באזור בשל תקלה במטוסו. עבור תפקידה בסרט היא זכתה בפרס "דוד של דונאטלו" ובפרס "סרט הכסף" לשחקנית הטובה ביותר. ב-1986 היא התאחדה שוב עם לינה ורטמילר לצילומי "ליל קיץ" (אנ'), שדמה במובנים רבים ל"סחף חושים".
עם זאת, הקריירה והטבע שלה נותרו קשורים לעולם התיאטרון. מ-1985 החלה מלאטו את שיתוף הפעולה שלה עם במאי התיאטרון ג'אנקרלו ספה (איט') ושיחקה בשלוש הצגות שביים בתפקיד הראשי: "Vestire gli ignudi" ("הלבישו את הערומים") של פירנדלו (1985), "מדיאה" של אוריפידס (1986) ובתפקיד הראשי כאן סאליבן במחזה "עושת הנפלאות" (אנ') (1988). ההצגות זכו להצלחה מסחרית גדולה, בעיקר "עושת הנפלאות" שאף צולמה לטלוויזיה.[2][3] באותן שנים פיתחה מלאטו התייחסות רבה יותר לאופן הצגת הדמויות במחזות וגדלה השפעתה על עיצוב הדמויות במחזות בהן השתתפה. גישה זו באה לידי ביטוי גם כששיחקה ב"אילוף הסוררת" של שייקספיר שהועלה בתיאטרון אליזאו (אנ'), אם כי תוך חיכוכים מול הבמאי מרקו שאקלוגה (אנ').[2]
באותן תקופה, תעשיית הקולנוע באיטליה הייתה שרויה במשבר ומלאטו השתתפה במספר הפקות טלוויזיוניות. היא הופיעה במספר סדרות טלוויזיוניות בדמויות משנה ובתפקיד ראשי בסרט הטלוויזיה "Una vita in gioco" בבימויו של פרנקו ג'ירלדי (אנ') (1991), ובסרט "Due volte vent'anni," בבימויה של ליוויה ג'אמפלמו (אנ').
מ-1992 ועד מותה בתחילת 2013 שיחקה בתיאטרון הלאומי של ג'נובה (איט').[4] לראשונה באיטליה חתמה שחקנית על חוזה עם תיאטרון גדול שבו הוענקה לה יד חופשית בבחירת מחזות ובמאים, אפילו אם הוזמנו כבמאים אורחים, או בהחלטה על השתתפותה בהפקה משותפת עם תיאטראות קבועים אחרים, לסדרת מופעים בג'נובה ובסיבוב הופעות באיטליה.[2] בין התפקידים הראשיים הבולטים שגילמה היו: "חשמלית ושמה תשוקה" מאת טנסי ויליאמס, "פרשת מקרופולוס" (אנ') מאת קארל צ'אפק ו"Mourning Becomes Electra" (אנ') של יוג'ין אוניל שביים לוקה רונקוני כשהאחרונה נמשכה כמעט חמש שעות.[2] שנית ב"פדרה" של ז'אן רסין (בבימויו של שאקלוגה), "הנפש הטובה מסצ'ואן" ו"אמא קוראז' וילדיה" מאת ברטולד ברכט,[5] הלהיט הבימתי האחרון בו השתתפה היה ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף?" מאת אדוארד אלבי ב-2005. ההצגות האחרונות בהן כיכבה הופקו ב-2010 והיו "בית הבובות" מאת איבסן, "הכאב" מאת מרגריט דיראס ופילומנה מרטוראנו מאת אדוארדו דה פיליפו. מלאטו כבר סבלה ממחלתה והופעותיה נפסקו לעיתים בשל אשפוזיה.[2]
חיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלאטו לא נישאה מעולם, לטענתה מבחירה, כדי שתוכל להיות חופשייה ללכת בעקבות האינסטינקט והכישרון שלה. עם זאת היו לה קשרים רומנטיים עם דמויות מעולם הסרטים, הטלוויזיה והתיאטרון אך אלו לא הבשילו לכדי נישואין.[2] הקשר ארוך הטווח של מלאטו היה עם איש התקשורת והקולנוע, רנצו ארבורה (אנ'), שנודע גם הוא בכך שהיה רווק מושבע, שהיו לו מספר מערכות יחסים עם דמויות מפורסמות מעולם הבידור. ב-1980 אף שיחקה מלאטו בתפקיד משנה בסרט "Il pap'occhio", שביים ארבורה, שבו הבמאי, רוברטו בניני, איזבלה רוסליני ושחקנים נוספים גילמו את עצמם בסרט שעסק ביחסי הכנסייה והאפיפיור והתקשורת. הסרט ספג ביקורת וצנזורה מטעם הכנסייה הקתולית באיטליה. מלאטו וארבורה ניהלו שתי מערכות יחסים ארוכות. הראשונה במהלך שנות ה-70 ושנות ה-80. והשנייה, אחרי פרידה ארוכה, מ-2007 ועד מותה.
מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלאטו מתה ב-11 בינואר 2013 ברומא, בגיל 71,[6] לאחר יותר משנתיים בהן נאבקה במחלת סרטן הלבלב.[2] לאחר מותה קרא התיאטרון הלאומי של ג'נובה לבית הספר למשחק שלו על שם מלאטו.[7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מריאנג'לה מלאטו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מריאנג'לה מלאטו, באתר AllMovie (באנגלית)
מריאנג'לה מלאטו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
מריאנג'לה מלאטו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
מריאנג'לה מלאטו, באתר Discogs (באנגלית)- מריאנג'לה מלאטו, באתר DNCI
- Michele Sancisi, MELATO, Mariangela Caterina, Dizionario Biografico degli Italiani, 2017 (באיטלקית)
- מריאנג'לה מלאטו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Addio a Mariangela Melato Signora del teatro e del cinema, באתר ל'אוניטה, 11 בינואר 2013
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Michele Sancisi, MELATO, Mariangela Caterina, Dizionario Biografico degli Italiani, 2017
- ^ Anna Maria Mori, ANNA DEI MIRACOLI SECONDO MARIANGELA, לה רפובליקה, 9 באוקטובר 1988
- ^ Carlo Repetti ricorda Mariangela Melato, אתר העיר ג'נובה, 11 בינואר 2013
- ^ lei, madre coraggio, לה רפובליקה, 11 בדצמבר 2002
- ^ John Francis Lane (14 בינואר 2013). "Mariangela Melato | Film". London: The Guardian. נבדק ב-15 בינואר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Scuola di recitazione Mariangela Melato, אתר התיאטרון הלאומי של ג'נובה