מריה קנבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מריה קנבל
Мари́я О́сиповна (Ио́сифовна) Кне́бель
מריה קנבל
מריה קנבל
לידה 6 במאי 1898 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1 ביוני 1985 (בגיל 87)
מוסקבה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקנית, במאית תיאטרון עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מריה אוסיפובנה קנבלרוסית: Мария Осиповна Кнебель;‏ 18 במאי (6 במאי) 1898 - 1 ביוני 1985) הייתה שחקנית, במאית ואחת המורות המשפיעות ביותר בתיאטרון של התקופה הסובייטית.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנבל למדה בסטודיו של מיכאל צ'כוב לפני שהצטרפה ב-1921 לסטודיו השני של התיאטרון האמנותי של מוסקבה בניהולו של קונסטנטין סטניסלבסקי. בשנים 19241950 עבדה כשחקנית בתיאטרון האמנותי של מוסקבה וגילמה בו תפקידים רבים. היא החלה לביים ב-1935, בתחילה בתיאטרון ארמולובה. ב-1950 הפסיקה לשחק ובין 1955–1960 שימשה כמנהלת האמנותית של תיאטרון הילדים המרכזי במוסקבה, שם עזרה להזניק את הקריירות של במאים צעירים שאחר כך הפכו להיות בין החשובים ברוסיה, ביניהם אנטולי אפרוס ואולג אפרמוב. היא החלה ללמד ב-1932, עבדה בבית הספר לאמנויות הבמה ע"ש שפקין (1940-1948) ולאחר מכן לימדה תיאטרון באקדמיה הרוסית לאומנויות התיאטרון (גיטיס).

לעיתים קרובות מפחיתים בחשיבותה כמורה ותאורטיקנית של תיאטרון, משום שעבדה בתקופה בה 'גדודים' של במאים הוזמנו להפיק הצגות, ונשים כמעט ולא זכו לקרדיט עבור עבודתן כבמאיות. כך יצא שלעיתים קרובות שמה נדחק מאור הזרקורים. היא השפיעה רבות על במאים שדבקו במסורת סטניסלבסקי אך שאפו להתאים או לפתח אותה לאורך הקווים שהתווה מיכאל צ'כוב, שכתביו לא פורסמו בברית המועצות עד 1986.

בין תלמידיה שהפכו אחר כך לפורצי דרך בזרמים שונים של תיאטרון נמנים אנטולי וסילייב (מייסד בית הספר לאמנות הדרמה), אוסיף רייחלגאוז (מייסד בית הספר למחזאות מודרנית) ובוריס מורוזוב (תיאטרון מאלי).

שיטת הניתוח האקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתה העיקרית לתאוריה של הדרמה היא 'שיטת הניתוח האקטיבי' של המחזה והתפקיד, אותה ביססה על מחקרי 'שיטת הפעולות הפיזיות' שפיתח קונסטנטין סטניסלבסקי בסוף ימיו. שיטת העבודה מציעה לשחקנים ובמאים סביבת עבודה מלאה ועשירה, עם חוקים, כלים, וחופש רב. בבסיס השיטה נמצא הרעיון לפיו השחקן הוא לא רק מבצע של פרטיטורת המחזה, הוא יוצר אותה מחדש תוך כדי ההצגה תוך שהוא משלב בין החומרים של המחזאי לחומרים שלו. לדברי סטניסלבסקי, תהליך שכזה הוא "הכרחי ליצירת יצירה חדשה ולא רק העלאה באוב של קלישאות ממוחזרות ומוסכמות תיאטרליות". שיטה זו הפכה להיות מתודת העבודה הדומיננטית בתיאטרון הרוסי והאירופאי.