מרים בן-אהרן
 | |
| לידה |
1923 ורשה, הרפובליקה הפולנית השנייה  |
|---|---|
| פטירה |
2003 (בגיל 80 בערך) |
| ענף מדעי | טיפול פסיכולוגי-התפתחותי |
| מקום מגורים |
 ישראל |
| עיסוק | פסיכולוגית |
| פרסים והוקרה | יקירת העיר חיפה |
  | |
מרים בן-אהרן (1923 - פברואר 2003) הייתה פסיכולוגית ישראלית, מפתחת גישת הטיפול הורה–ילד ("הגישה החיפאית" לטיפול דיאדי (אנ')), וממקימי המגמה לפסיכולוגיה קלינית-חינוכית באוניברסיטת חיפה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרים בן-אהרן נולדה בשם מירה קרוגמן. היא גדלה בוורשה, ועם פלישת הנאצים ברחה עם משפחתה למחוז לובלין. עם התפשטות הכיבוש החליטה המשפחה להיפרד, והוריה ואחיינה נספו. לאחר השחרור למדה כשנתיים פסיכולוגיה באוניברסיטת ורשה, וב-1948 עלתה לישראל. היא נישאה לגדעון בן-אהרן, מראשוני חיל הים, וכשהוא נשלח לתפקיד ממלכתי בפריז, המשיכה בלימודיה בסורבון. אחרי חזרתה לארץ עבדה ברמת הדסה (מרכז קליטה ומיון לילדים בודדים שהובאו לארץ), ואחר כך טיפלה בילדים בתחנה לטיפול פסיכולוגי של התנועה הקיבוצית באורנים.
בין השנים 1961–1963 הייתה חברה בצוות של הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר בארצות הברית; הצוות פיתח גישה ייחודית לטיפול בהפרעות התפתחותיות קשות. ב-1968 הקימה וניהלה את "התחנה לטיפול הפסיכולוגי-ההתפתחותי" בחיפה, שהתמחתה בהתערבות מניעתית בגיל הרך. היא הקימה את הגן הטיפולי הראשון לילדים אוטיסטים בחיפה[דרוש מקור], וב-1980 הצטרפה לצוות ההקמה של המגמה הקלינית-החינוכית בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. כמו כן הייתה בין מקימי מרכז מילמן.
בן-אהרן גיבשה סביבה גרעין של פסיכולוגיות ובעזרתן קידמה את גישתה הטיפולית החדשנית - "טיפול דיאדי אם-ילד אב-ילד", השמה במרכז ההתערבות את הקשר בין הילד להוריו. גישה זו זוכה להערכה בין חוקרים חשובים בעולם, ובראשם הפסיכואנליטיקאי הבריטי פיטר פונגי.
בערוב ימיה נבחרה בן-אהרן ליקירת העיר חיפה.
טיפול דיאדי בגישת בן-אהרן[עריכת קוד מקור | עריכה]
גישת בן-אהרן, המכונה גם הגישה החיפאית לפסיכותרפיית הורה-ילד, היא גישה פסיכודינמית לטיפול קצר בהפרעות ביחסים אצל ילדים בגיל הרך, אשר פותחה על ידי בן-אהרן ועמיתותיה. המודל צמח מתוך גישות פסיכולוגיות שונות: התפתחותיות, מערכתיות ופסיכואנליטיות. ייחוד הגישה בגיבוש עקרונות מגופי ידע שונים להבנת בעיות התפתחותיות נפוצות ויישומם לגישה טיפולית יעילה וממוקדת. הגישה צמחה מתוך חיבור בין מספר גישות פסיכולוגיות המדגישות את חשיבות הקשר בין ההורה לילדו להתפתחות התקינה של הילד. גישה זו היא אינטרסובייקטיבית - התייחסותית, במהותה, כלומר גישה המתמקדת בקשר בין שני סובייקטים ובמערכות היחסים המופנמות שלהם.
הגישה שהנחילה ממשיכה להיחקר ולהילמד, וזוכה להכרה ולביסוס מתמשכים[דרוש מקור].
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרים בן-אהרן, רעיה אבמאיר-פת, חיותה קפלן, יהודית הראל ואחרות (1997). מדריך טיפול דיאדי: אם-ילד ואב-ילד, גישה דינמית לטיפול בהפרעות יחסים בילדות. אוניברסיטת חיפה, החוג לפסיכולוגיה.
- Ben-Aaron M., Harel J., Kaplan H., Patt R. (2001). Mother-Child and Father-Child Psychotherapy: A Manual for the Treatment of Relational Disturbances in Childhood. London and Philadelphia: Whurr Publishers
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לובה קרוגמן-גורדוס, רכבת המוות. בית לוחמי הגיטאות, 1982
- רעיה אבמאיר-פת, טיפול אם-ילד ואב-ילד: אבני דרך בהתפתחות המודל, בתוך: חיותה קפלן, יהודית הראל, ורעיה אבמאיר-פת, הטיפול הדיאדי – מפגש בין המעשה הטיפולי והתאוריה. אוניברסיטת חיפה - החוג לפסיכולוגיה, 2010
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רות שרבני, הטיפול הדיאדי: טיפול אם-ילד ואב-ילד – במחשבה שנייה, בתוך: חיותה קפלן, יהודית הראל, ורעיה אבמאיר-פת, הטיפול הדיאדי - מפגש בין המעשה הטיפולי והתאוריה אוניברסיטת חיפה - החוג לפסיכולוגיה, 2010
- אורי דרומי, אם הילד בטיפול גם ההורים בטיפול, באתר הארץ, 26 במרץ 2003