מרים (בת הכהן הגדול)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרים הייתה אשתו השלישית של הורדוס מלך יהודה, ובתו של הכהן הגדול שמעון ביתוס.

יוסף בן מתתיהו מספר, שלאחר שהוציא הורדוס להורג את אשתו, מרים החשמונאית, "לקח לו אשה מתוך חמדה של אהבה שנתעוררה בו, ולא עשה שום חשבון אחר אלא רצה לחיות להנאתו".[1] אשה זו הייתה מרים:

"היה ירושלמי אחד, שמעון בן ביתוס, מאלכסנדריה,[2] כוהן מן המיוחסים, ולו בת שנחשבה ליפה בבנות באותו הזמן. הואיל ואנשי ירושלים היו מסיחים בה, נתן הורדוס דעתו עליה תחילה מפי השמועה; אך לאחר שגם ראה אותה נתפעם מיופיה של הבת".[3]

הורדוס רצה לשאת אותה לאשה, אולם חשב שייחוסו של שמעון נחות משלו, ולכן הדיח את הכהן הגדול ישוע בן פיאבי ומינה את שמעון במקומו, ואז התחתן עם בתו.[4] היה זה בשנת 28 לפנה"ס,[5] וייתכן שמרים הייתה אז רק בת 13.[6] הורדוס היה אז בן 45, אולם פער הגילים ביניהם היה בגדר נורמה חברתית מקובלת בחברה המזרח-תיכונית בה גדלו וגם בחברה היוונית-רומית לא נחשב נדיר.[7] ניתן להניח, שבמינוי כהן שמוצא משפחתו מן התפוצה היהודית, התכוון הורדוס להקים שושלת כהנים גדולים חדשה, במקום השושלת החשמונאית, כפי שכבר ניסה לעשות כשמינה את חנמאל המצרי, וייתכן ששמעון זה אכן היה ראשון הכהנים הבייתוסים, שבלטו בתקופת הורדוס והנציבים. היותה של מרים בת למשפחת כהנים, יכולה הייתה לסייע לשקם את מצבו החברתי של הורדוס, שנפגע עם מותה של אשתו החשמונאית.[8] עם סיום חגיגות הנישואין, הניח הורדוס את אבן הפינה להרודיון.[9]

למרים היה בן אחד מהורדוס, שגם שמו הורדוס, שנישא לאחייניתו, הרודיאס, ממנה נולדה לו בת, שלומית.[10][11]

יוסף בן מתתיהו מספר שבמהלך חקירת הקשר של אנטיפטרוס בן הורדוס להרעיל את אביו, הובאו לחקירה גם "מי שהיו רחוקים ביותר מכל חשד", ובהם גם מרים, שאחיה מסרו במהלך עינוייהם בחקירה, שידעה על המזימה והסתירה זאת מבעלה. בעקבות זאת, בשנת 6 לפנה"ס,[12] גירש אותה הורדוס, מחק את בנה מצוואתו - בה מינה אותו ליורש אחרי אנטיפטרוס, והדיח את אביה מהכהונה הגדולה.[13] במקום אביה, מינה הורדוס למשרה את מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון), אולם מאוחר יותר הדיח גם אותו ומינה במקומו את גיסו, אחיה של מרים, יועזר.[14]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ג, סעיף 319.
  2. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 453, הערה 48: יש הסוברים שהכוונה כאן אינה שמוצאו ממש מאלכסנדריה, אלא שהיה מהצדוקים ששירתו במקדש במקדש חוניו בלאונטופוליס.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 321-320.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ג, סעיפים 322-321.
  5. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 167; עמ' 454-453, הערה 51: שנת 28 לפנה"ס לדעת קוקינוס (עמ' 221), 25 לפנה"ס לדעת שירר.
  6. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 454, הערה 53: "לפי חישובי קוקינוס" (עמ' 222).
  7. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 169; עמ' 415, הערה 6: בתקופת בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, נשים יהודיות נישאו בגיל צעיר. יכולה הייתה להינשא מי שמלאו לה 12 שנים וחצי.
  8. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 168.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ט, פסקה ד, סעיף 323; אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 171.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק א, פסקה ב, סעיף 14; פסקה ג, סעיף 19; ספר 18, פרק ה, פסקה א, סעיפים 110-109; פרק ה, פסקה ד, סעיף 136.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק כח, פסקה ב, סעיף 557; פסקה ד, סעיף 562; פרק כט, פסקה ב, סעיף 573.
  12. ^ אריה כשר ואליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, עמ' 321, 395.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ד, פסקה ג, סעיף 78; מלחמת היהודים, ספר א, פרק ל, פסקה ו, סעיפים 600-599.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ו, פסקה ד, סעיף 164.