מרכז-שמאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-emblem-development.svg
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

מרכז-שמאל היא מרכז בפוליטיקה הנוטה לשמאל בקשת הפוליטית. המרכז-שמאל מאמין בעבודה בתוך המערכות לשיפור הצדק החברתי. המרכז-שמאל מקדם שוויון חברתי באמצעות קידום שוויון הזדמנויות. במרכז-שמאל מדגישים כי השגת השוויון מחייבת אחריות אישית באמצעות יכולותיו וכישרונותיו של האדם ואחריות חברתית בתחומים שאינם בשליטת האדם.

המרכז-שמאל מתנגד לפער רחב בין עשירים לעניים ותומך בצעדים מתונים לצמצום הפער הכלכלי, כגון מס הכנסה פרוגרסיבי (אנ'), חוקים האוסרים על העסקת ילדים, חוקי שכר מינימום, חוקים המסדירים את תנאי העבודה, הגבלות על שעות עבודה ו חוקים להבטחת זכותם של העובדים להתארגן. השמאל-מרכז טוען בדרך כלל ששוויון מוחלט אינו אפשרי.

באירופה, המרכז-שמאל כולל סוציאל-דמוקרטים, פרוגרסיבים, הירוקים (אנ') והשמאל הנוצרי (אנ') המתון. כמה סוגי ליברליזם, במיוחד ליברליזם חברתי, הם מרכז-שמאל.[1][2] באמריקה, במדיניות כלכלית, המרכז-שמאל תומך גם בפרוגרסיביות כלכליות (אנ') ודמוקרטיה נוצרית.

אידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האידאולוגיות העיקריות של השמאל-מרכז הן סוציאל-דמוקרטיה, ליברליזם חברתי, פרוגרסיביזם ופוליטיקה ירוקה (אנ').

המרכז-שמאל תומך בדרך כלל ב:

  • כלכלה מעורבת (אנ') המורכבת מתוכניות מסובסדת של חינוך, שירותי בריאות אוניברסליים ושירותים חברתיים לכל האזרחים.
  • מערכת ביטוח לאומי, במטרה לצמצם את השפעות העוני.
  • גופים ממשלתיים המסדירים יזמות פרטית (אנ') למען האינטרסים של עובדים וצרכנים על ידי הבטחת זכויות עבודה וצרכנים.
  • מערכת של מיסוי פרוגרסיבי (אנ') הכוללת הקלות מס (אנ') וסובסידיה.
  • מס ערך מוסף למימון הוצאות הממשלה.
  • השקעות והוצאות ממשלתיות, למשל בעבודות ציבוריות (אנ') וכלכלה קיינסיאנית.

לפעמים המונח משמש לעמדות בנושאי סביבה, דת ומדינה ועוד, אך לרוב מפלגות מרכז-ימין נוקטות עמדות דומות בנושאים אלו.[3] מפלגת מרכז-שמאל עשויה לתמוך יותר בנושאי סביבה מפלגת מרכז-ימין.[4][5] בישראל, מפלגות מרכז-שמאל נוקטות עמדות גם בנושאי ביטחון ודת ומדינה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "מרכז-שמאל" הופיע בצרפת בין הרסטורציה הצרפתית (1814–1830) להמונרכיה של יולי (1830–1848). בתקופה זו, השמאל-מרכז כלל בעיקר את המפלגה הליברלית (אנ') ומפלגת התנועה (אנ').

במהלך תקופה זו הובילו את המרכז-שמאל אדולף טייר ואודילון ברוט (אנ').[6] השמאל-מרכז היה אורליאניסט (אנ'), אבל תמך בפרשנות ליברלית של האמנה של 1830 (אנ'), יותר כוח לפרלמנט, זכות בחירה לכולם (אנ') ותמיכה בלאומיות האירופית. אדולף טייר כיהן כראש ממשלת צרפת בתקופת המלך לואי פיליפ הראשון פעמיים (ב-1836 וב-1840), אך אז המרכז-שמאל איבד את השפעתו.

בתקופת הרפובליקה הצרפתית השנייה והקיסרות השנייה לא הייתה השפעה למרכז-שמאל. בשנת 1871 נפלה האימפריה השנייה כתוצאה מהתבוסה הצרפתית במלחמת צרפת-פרוסיה ואדולף טייר הקים מחדש את המרכז-שמאל לאחר ייסוד הרפובליקה הצרפתית השלישית. במהלך הרפובליקה השלישית, המרכז-שמאל הונהג על ידי דמויות פוליטיות ואינטלקטואליות כמו ז'ול דופאורה (אנ'), אדואר רנה דה לאבולאי (אנ'), שארל דה רמוסאט (אנ'), לאון סיי (אנ'), ויליאם הנרי ודינגטון, ז'אן קזימיר-פרייה, אדמונד אנרי אדולף שרר (אנ') וג'ורג' פיקו (אנ').

במקומות אחרים באירופה הופיעו תנועות מרכז-שמאל משנות ה-60, בעיקר בספרד ובאיטליה. באיטליה, השמאל-מרכז נוצר כחיבור בין הליברל קמילו בנסו די קאבור והפרוגרסיבי אורבנו רטאצי. בשנות ה-1900, עמדות שמאל-מרכז באו לידי ביטוי על ידי אנשים ומפלגות שהאמינו בסוציאל-דמוקרטיה ובסוציאליזם דמוקרטי, אך גם כמה ליברלים ונוצרים-דמוקרטים היו בעמדות שמאל-מרכז. כיום, מפלגות המרכז-שמאל באירופה מאוחדות במפלגת הסוציאליסטים האירופאים והאקולוגית מפלגת הירוקים האירופית (אנ').

ליברליזם חברתי, יחד עם סוציאליזם מתון, נחשבים לאידאולוגיה שמייצגת כיום את המרכז-שמאל.

רשימת מפלגות המרכז-שמאל העיקריות לפי מדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראלישראל ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיגואה וברבודהאנטיגואה וברבודה אנטיגואה וברבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי בהאמהאיי בהאמה איי בהאמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנגלדשבנגלדש בנגלדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבדוסברבדוס ברבדוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בליזבליז בליז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוטסואנהבוטסואנה בוטסואנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמרוןקמרון קמרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדהקנדה קנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דומיניקהדומיניקה דומיניקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גמביהגמביה גמביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאנהגאנה גאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיאנהגיאנה גיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודוהודו הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנדאירלנד אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'מייקהג'מייקה ג'מייקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קניהקניה קניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלזיהמלזיה מלזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאוריציוסמאוריציוס מאוריציוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו זילנדניו זילנד ניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניגריהניגריה ניגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקיסטןפקיסטן פקיסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיליפיניםהפיליפינים הפיליפינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי סיישלאיי סיישל איי סיישל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סינגפורסינגפור סינגפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום אפריקהדרום אפריקה דרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרי לנקהסרי לנקה סרי לנקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרינידד וטובגוטרינידד וטובגו טרינידד וטובגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניהבריטניה בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמביהזמביה זמביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זימבבואהזימבבואה זימבבואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Leftist parties of the world". Nico Biver. אורכב מ-המקור ב-9 בפברואר 2010. נבדק ב-14 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ John W. Cioffi and Martin Höpner (21 באפריל 2006). "Interests, Preferences, and Center-Left Party Politics in Corporate Governance Reform" (PDF). Council for European Studies at Columbia University. אורכב מ-המקור (PDF) ב-5 ביוני 2010. נבדק ב-14 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Manfred Ertel, Hans-Jürgen Schlamp and Stefan Simons (24 בספטמבר 2009). "The Credibility Trap – Europe's Center-Left Parties Stuck in a Dead End". Der Spiegel. נבדק ב-14 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ John Lloyd (2 באוקטובר 2009). "Europe's centre-left suffers in the squeezed middle". Financial Times. נבדק ב-14 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Spotlight on pollution and the environment". Workers Power. 8 במאי 2008. נבדק ב-14 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Tierra Curry (6 בנובמבר 2009). "Dirty Coal Czar Confirmed by Senate". Center for Biological Diversity. נבדק ב-14 בנובמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Michael Drolet (11 באוגוסט 2003). Tocqueville, Democracy and Social Reform. Springer. p. 14. ISBN 9780230509641. {{cite book}}: (עזרה)