משרד ההסברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מרכז ההסברה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משרד ההסברה והאסטרטגיה
שר גלעד ארדן
שנת הקמה 1974, 2009, (הקמה מחדש), 2015, (הקמה מחדש)
שנת פירוק 1975, 2013
שמות קודמים משרד ההסברה והתפוצות

משרד ההסברה הראשון שהוקם ב-1 באפריל 1974, כחלק ממשרדיה של ממשלת ישראל, ופורק ב-1 באפריל 1975, היה אמון על ריכוז פעולות ההסברה בישראל ובחוץ לארץ, תוך פעולה משותפת עם משרד החוץ בנוגע להסברה בחוץ לארץ.‏[1]

במרץ 2009 הוקם משרד ההסברה והתפוצות, במהלך הקמת הממשלה ה-32. לתחום אחריות המשרד הועברו מרכז ההסברה, לשכת הפרסום הממשלתית ולשכת העיתונות הממשלתית. לאחר הבחירות לכנסת ה-19 והשבעת הממשלה ה-33 במרץ 2013, הוחלט על ביטולו של משרד ההסברה והתפוצות לפי דרישתו של שר האוצר יאיר לפיד[2] ועל איחודו עם מערך ההסברה הלאומי שבמשרד ראש הממשלה.

במאי 2015, עם הקמתה של הממשלה ה-34, הוחלט להחזיר את משרד ההסברה לפעילות תחת אחריותו של גלעד ארדן שהצטרף לממשלה כשר לבטחון פנים והשר לעיניינים אסטרטגיים והסברה.[3]

תוכן עניינים

הקמת משרד ההסברה הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באפריל 1974 הודיע בכנסת שר המשפטים, חיים צדוק, על כך שהממשלה החליטה להקים משרד הסברה שירכז את פעולות ההסברה בישראל ומחוצה לה.‏[4] המשרד, שהוקם בהשראת מסקנות דו"ח ועדת פלד מ-1969, התבסס על גוף הנהלת שירותי ההסברה שחדל להתקיים. בראש המשרד מונה, שמעון פרס, מסיעת המערך, אשר כיהן בממשלה הקודמת כשר התקשורת הראשון. עם הקמת משרד ההסברה, הועברו אליו יחידות ממשרדי ממשלתיים שונים על תקציביהן ועובדיהם:‏‏‏‏‏[1]

עשרה ימים לאחר הכרזה זו, התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה].‏‏‏[1]‏ מהלך זה הוביל להקמת הממשלה ה-17 בראשותו של יצחק רבין, וסבב מינויי שרים בהתאם: שמעון פרס מונה לשר ביטחון, ואהרון יריב, שכיהן כשר התחבורה, מונה במקומו לשר ההסברה.‏‏ יריב, אלוף (במיל.), שימש כראש אמ"ן בעבר ובתפקידים שונים בצמרת הצבאית. לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף לסיעת המערך, ושימש כבכיר בסיעה בתפקידים שונים.‏[1]

תוכנית העבודה של המשרד, עם כניסתו של השר אהרון יריב לתפקיד, ניסתה להגדיר ולקבוע תחילה, את תחומי אחריות המשרד, היקף האמצעים שיעמדו לרשותו ואת מהות קיומו.‏[1]‏ בירורים אלה נמשכו עד ספטמבר 1974 לערך, כאשר בדיון בין ראש הממשלה, שר האוצר והשר יריב נקבע היקף תקציב המשרד ותקני כוח האדם שיכללו בו. תחומי האחריות נקבעו לפי החלוקה הבאה: פעולות ההסברה בארץ ירוכזו תחת אחריותו של משרד ההסברה, ומשרד החוץ יהיה אחראי לפעולות ההסברה בחוץ לארץ. עוד נקבע כי, תוך שיתוף פעולה תמידי בין המשרדים, משרד ההסברה יספק למשרד החוץ חומרי הסברה לפעילותו בתפוצות.

יעדי ההסברה בארץ אומנם נקבעו כבר במסקנות דו"ח ועדת פלד, ‏‏ובין אם הושפעה עבודת המשרד ממסקנות דו"ח זה ובין אם לאו, תוכנית העבודה של המשרד לשנת 1975 הדגישה את הטיפול ההסברתי באוכלוסיות בפנים הארץ.‏[5] ‏‏‏‏‏[1]‏ התוכנית יישמה דגש על הטיפול ההסברתי בזרים בארץ על סוגיהם: צליינים, תיירים נוכרים, תיירים יהודים הבאים לשהיות קצרות וממושכות ועוד. נוסף על כך, צוין בתוכנית זו, כי בנוסף להידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם משרד החינוך והתרבות, ייעשה מאמץ לרתימת ארגונים וולונטאריים לפעולות הסברה ולהפקת סרטים וחומרי הסברה לחוץ לארץ.‏‏‏‏‏[1]

מבנה המשרד ודפוסי עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד ההסברה שהתקיים במשך שנה אחת בלבד, משך זמן קצר בפועל, תרם לתשתית שירותי ההסברה. כפי שפרסם מבקר המדינה, המשרד יצר דפוסי עבודה ראשוניים לתיאום פעולות הגורמים הממלכתיים הקיימים בתחום ההסברה באמצעות הפורומים המתאימים שהקים.‏‏‏‏‏‏[6]

תחת השר, אהרון יריב, עמד המנהל הכללי של המשרד, אלוף משנה (במיל.) דוד פרחי שלפי הצעתו אורגן משרד ההסברה על יחידותיו.‏‏‏[4] ביוני 1974, הוחלט להקים מספר פורומים על מנת להבהיר את בעיות היסוד המונחות מול נושא ההסברה ולתאם דרכי פעולה בעניינים שוטפים:

פורום הנהלת המשרד, שהיה פורום פנימי, התכנס בפועל פעם אחת בלבד, אך הפורום היומי, שכלל את כל ראשי יחידות המשרד התכנס מדי יום אצל השר או אצל המנהל הכללי.‏‏‏[1]‏ פורום ההסברה הממלכתית, שנועד להיות הפורום הבין-משרדי והבין-מוסדי המתאם, התכנס בקביעות פעם בשבועיים. הפורומים האחרים נועדו רק למסירת אינפורמציה ולא לגיבוש מדיניות ותדירות התכנסותם לא הייתה קבועה. הפורום לענייני היום של רשות השידור התכנס אחת לשבוע, בלשכת השר או אצל המנהל הכללי, למסירת אינפורמציה שוטפת על מדיניות הממשלה ועל המצב הביטחוני-מדיני. פורום כתבי החוץ הופעל כשהיה צורך ענייני לקיים פגישות רקע או מסיבות עיתונאים, ומגע שוטף עם העיתונאים מומש באופן תמידי. ‏‏רוב הפורומים הופעלו במחצית השנייה של 1974.‏‏‏‏‏[1]

היחידות שהועברו ממשרד החוץ נטמעו בעבודת משרד ההסברה, והוקמו יחידות חדשות על בסיסן:

אגף למעקב ותכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגף זה נועד להיות מטה לפעולות ההסברה בארץ ובחוץ לארץ.‏‏‏‏‏[1]‏ האגף פעל לביצוע מעקב אחר ההתרחשויות בתחום המדיני והביטחוני במשך כל שעות היממה, תוך עיבוד הצעות לתגובות הסברה מידיות כאשר מתעורר הצורך בהן. האגף החל בפעולתו, עקב קשיים טכניים, רק במחציתו השנייה של חודש נובמבר 1974, כשבינואר 1975 מנה 12 עובדים. האגף פעל לעיבוד תכנים להסברה שוטפת, היזון חוזר בנושא ההסברה וארגון פעולות הסברה והדרכה.

המעקב בוצע בעזרת מרכז דיווח ותפוצה של האגף, שתפקידו היה לרכז את הידיעות המגיעות מהתקשורת וגורמים שונים.‏‏‏[1]‏ לצורך כך העמיד המרכז מספר צוותים לתורניות: צוות פנים האחראי לאיסוף, דיווח והערכה שוטפת בנושאי ההסברה בארץ כפי שמתקבל מאמצעי התקשורת ורשות השידור וצוות חוץ האחראי לאיסוף, דיווח והערכה שוטפת של אמצעי התקשורת בחוץ לארץ בשיתוף משרד החוץ. האגף הכין מצע רעיוני לגיבוש תכני ההסברה הממלכתיים והנהלת המשרד קיימה סדרת דיונים על כך בהשתתפות ראשי היחידות של מרכז ההסברה. כדי להבטיח פעולה תקינה של האגף בתחום ההסברה בחוץ לארץ, נקבעו נהלי פעולה ליחסי גומלין בין משרד החוץ לבין משרד ההסברה אולם לא נקבעו בכתב דרכי תיאום בין האגף לבין יתר יחידות משרד ההסברה.‏‏

שירות הסרטים הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירות, שהוקם על ידי מרכז ההסברה בשנת 1957 ובאפריל 1970 הועבר למשרד החינוך והתרבות, היה הגוף היחידי שהורשה להפיק סרטים בעלי אינטרס ממלכתי ולהפיצם בישראל ומחוצה לה.‏‏‏‏‏[1]‏ בנוסף, באחריות השירות היה להפיק תוכניות מיוחדות ומשדרי שירות של כל משרדי הממשלה עבור הטלוויזיה. בשירות הועסקו 14 עובדים, אשר נעזרו מדי פעם בבעלי מקצוע מענף הקולנוע והטלוויזיה. משנת 1973 עד סוף דצמבר 1974 הושלמה הפקתם של 50 סרטים, ו-73 היו בשלבי הפקה שונים. בשירות הוקמה ועדת נושאים, במסגרת משרד ההסברה, שתפקידה היה לדון בתכני הסרטים ובמדיניות הפקתם והפצתם.

לשכת העיתונות הממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלשכה סיפקה שירותים לעיתונות הישראלית ולנציגי התקשורת הזרה.‏‏‏‏‏[1]‏ היא פעלה בירושלים ובתל אביב והועסקו בה 57 עובדים. הלשכה פרסמה באופן רצוף ידיעות והודעות ממשלתיות, והפיצה בשפה האנגלית ידיעות מדיניות, צבאיות וכלכליות, ומידע בנושאים כלכליים העשויים לעניין את העיתונות הזרה. מחלקת הצילומים של הלשכה שימשה כמרכז לצילומים הנוגעים לכל שטחי החיים במדינת ישראל. המחלקה הכינה כתבות מצולמות וסיפקה תצלומים לכתבים החוץ לפי בקשתם.

שירות הידיעות היומי לכתבים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות ה- Israel News Service) I.N.S) גובש לקראת סוף 1974 במשרד ההסברה במט‏‏רה לספק שירות ידיעות שיניב מדי יום כתבות ופרשנות לכתבים זרים ולסוכנויות הידיעות הזרות בישראל.‏‏‏[1]‏ בתחילה הופעל השירות באופן ניסיוני למשך מספר חודשים, לשם הערכת יעילותו. הנהלת משרד ההסברה העריכה כי השירות יעלה כחצי מיליון לירות ישראליות לשנה, והשירות במסגרת המשרד נשאר במתכונתו הניסיונית.

תיאום בין משרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד ההסברה ניסה להתוות דפוסי תיאום עם משרדים ממשלתיים אחרים. ‏‏‏‏‏[1]‏ פורום ההסברה הממלכתית שהתכנס באופן דו שבועי, מילא את פונקציית התיאום בעיקרו, מעצם הכללת נציגי משרד החוץ, נציגי צה"ל, נציגי הסוכנות היהודית, נציגי רשות השידור ונציגי משרדים ממשלתיים אחרים בהתאם לצורך- משרד החינוך והתרבות, משרד התיירות ועוד. בהשתתפות גורמים אלו, הוקמו שתי ועדות: האחת, לתיאום בנושא פרסומים והשנייה לתיאום בנושא סרטים, במסגרת יחידות משרד ההסברה.

בנוסף לנהלי הגומלין בין משרד החוץ לבין המשרד במסגרת האגף למעקב ותכנים, נוהל תיאום ההסברה עם משרד הביטחון התגבש במהלך עבודתו של משרד ההסברה.‏‏‏‏‏[1]‏ בנוסף לתיאום שוטף באופן יומי, נקבע כי נוהל ההסברה בשעת המלחמה ימוסד על ידי שר הביטחון ושר ההסברה. בשעת רגיעה, נקבע, שדובר צה"ל וקצין חינוך ראשי ישתתפו בפורום ההסברה הממלכתית, כאשר קצין החינוך הראשי ישתתף בנוסף בוועדת הפרסומים של משרד ההסברה. נוהל התיאום עם רשות השידור נתקל בקשיים, עקב היותה רשות סטאטוטורית עצמאית. יחד עם זאת, נקבעה פונקציה למעקב אחר שידורי הרדיו והטלוויזיה ונערך פורום חדשות שבועי. שר ההסברה, והמנהל הכללי לחלופין, תקשרו באופן שוטף עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, המנכ"ל ומנהלי המחלקות השונות של הרדיו והטלוויזיה.‏‏‏‏‏[1]

הקשיים שעמדו מנגד ופירוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הניסיונות שפורטו לעיל, עיקרון הפרדת הסמכויות והתיאום בין משרד החוץ לבין משרד ההסברה החדש צפה קשיים כבר מראשיתו, עקב אי בהירות באופן חלוקת תחומי האחריות.‏‏‏[4] עובדי ההסברה שנשלחו לתפקיד בחוץ לארץ מונו על ידי משרד החוץ. בשהותם בחוץ לארץ, השליחים נכפפו למשרד החוץ והיו תחת אחריותו, והמגעים עם הארגונים היהודים בחוץ לארץ נשארו, גם הם, כפופים תחת משרד החוץ. הייתה זו למעשה, חריגה מייעודו הבסיסי של משרד ההסברה שתפקידו אינו יועד לרכז אדמיניסטרציות, כי אם לנהל תיאום בייצוגה של ישראל כלפי חוץ, עד כמה שאפשר. שרי המשרדים נועדו מספר פעמים לתיאום מתווה שיתוף פעולה, אך ההחלטה הסופית הייתה בידי ראש הממשלה. האחריות על אספקת חומרי ההסברה לחוץ לארץ הועברה, כאמור, לידי משרד ההסברה ב- 15 באוקטובר 1974, תוך ניוד חלק מיחידותיו של משרד החוץ על עובדיהם ותקציביהם.‏ עוד הוחלט כי מינוי הנציגים הנשלחים לחוץ לארץ יבוצע לפי החלטותיה של ועדה משותפת של שני המשרדים.‏‏‏‏[1]

אי בהירות זו, צפתה חיכוכים, תחרות ומריבות בין המשרדים.‏‏‏‏[1]‏ הקשר המיניסטריאלי הרציף של משרד החוץ לגורמי ההסברה השונים מנע את כינונה של מערכת הסברה ישראלית בחוץ לארץ תחת המשרד החדש. נוצר מצב אנכרוניסטי שהגוף העוסק בהסברה בפועל, אחראי על כוח האדם ועל הפעלתו, ואחראי על הפיקוח הוא משרד החוץ. בעוד שמשרד הסברה, שתפקידו היה לקיים את תשתית ההסברה, היה מנותק מאותם גורמים שעוסקים בהסברה בפועל, כדוגמת נציגי ישראל בתפוצות. הייתה זו הנצחת הכפילויות במנהל הציבורי הישראלי כפי שהייתה קיימת עד הקמת משרד ההסברה, שלמעשה מנעה ממנו למלא את הפונקציות שלטובתן הוקם מלכתחילה. ‏‏‏‏‏[1]

קושי נוסף היה ריבוי הגופים הממשלתיים העוסקים בהסברה בהיקף נרחב. ‏‏‏‏‏[1]‏ הן משרד החוץ, משרד התיירות ומשרד הביטחון על יחידותיהן, עסקו בפרסום חוברות הסברה, הפצת מידע לעיתונות חוץ, הכנת סרטים ותוכניות רדיו, הכנת תערוכות והשתתפות בהן, ייזום ותכנון כנסים ומפגשים בינלאומיים. אלו היו אותם הכלים באמצעותם פעל משרד ההסברה, למעשה, לקידום ההסברה הישראלית. משרד ההסברה היה אמור היה לרכז את הגורמים הללו, אך למעשה לא נבחנה עבודת התיאום בייסודיות ונוצרו כפילויות שלא נדונו ולא נמצא להן פתרון.

עד מהרה התברר כי הסיכוי להקים משרד יעיל מתוחכם ומתואם, שירכז בידיו את כל סמכויות ההסברה במדינה, התגלה כבלתי ניתן להשגה על רקע המציאות הישראלית של יריבויות פנימיות, תחרות בירוקרטית, מאבקים אישיים ומפלגתיים ותחרות בין משרדית.‏‏‏‏‏[1]‏ גם ויכוחים עקרוניים ואי קבלת החלטות ברורות בסוגיית מדיניות ההסברה הממלכתית וייצוג שיקוליה במערכת המדינית, מנעו את הצלחת ניסיון הקמתו של המשרד החדש. משרד ההסברה לא רכש לעצמו סמכויות ברורות, לא נקבעה מדיניות בתחום זה וענייני ההסברה לא קיבלו עדיפות מתאימה בעבודת הממשלה. כפי שנטען בדיון בכנסת ב- 22 בינואר 1975, שהצביע על תחילת מפלתו של משרד ההסברה, דלות אמצעי ההסברה הישראלית נכשלו מול שפע התעמולה הערבית. בכנסת, נמתחה ביקורת על הקשיים הארגוניים של משרד ההסברה, חוסר התיאום עם משרד החוץ ועל אי השימוש ההסברתי בקהילות היהודיות ובמנגנוניהן.‏‏‏‏‏[1]

עקב הקשיים הללו והביקורת שנמתחה בעקבותיהם, אהרון יריב התפטר מתפקידו כשר ההסברה ופרש מהממשלה. ב- 20 במרץ 1975 הודיעה הממשלה כי החליטה לבטל את משרד ההסברה ולפזר את יחידותיו.‏‏‏‏[1]‏ פירוק המשרד, שהחל ב- 1 באפריל 1975, החזיר את הפונקציות העיקריות בתחום ההסברה בחוץ לארץ למשרד החוץ. אל שורות המשרד התקבלו בחזרה היחידה לפרסומים, מדור אורחים זרים, יחידת סרטים וטלוויזיה, יחידת הדרכה מקצועית ויחידת התערוכות. משרד ראש הממשלה הופקד על התיאום וקיבל לשורותיו את לשכת העיתונות הממשלתית, הטיפול בעיתונאים מבקרים ובנציגי הקבע של העיתונות הזרה, הפורומים לתיאום הסברה, המחלקה למעקב ושירות הידיעות היומי לכתבים זרים (I.N.S). פירוק המשרד הניב ביקורת קשה בכנסת, בה נטען כי כישלון ההסברה הוא אחד הכישלונות החמורים של ישראל במישור האדמיניסטרטיבי-ארגוני ויותר מכך, זהו כישלון בקו ההסברה ותוכנה. עצם ביטול המשרד עורר את השאלה האם כלל היה נחוץ להקימו.‏‏‏[1]

אל מול קראות אלה טען דוד פרחי, המנהל הכללי של משרד ההסברה בתקופת פעילותו, כי גם לאחר פירוק המשרד, גיבוש מדיניות הסברה ממלכתית מחייב טיפול ברמה מיניסטריאלית.‏‏‏[7] פרחי טען כי בנוסף למשרד עצמאי, ההסברה הישראלית מחייבת קשר הדוק, ללא גורמי תיווך, בין מערך ההסברה לבין מוקדי קבלת ההחלטות בתחומים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים-חברתיים, שכן רק ברמה זו יתאפשר ייצוג השיקול ההסברתי בקבלת ההחלטות. על ההיבט ההסברתי לקבל משקל מתאים בשיקולי הממשלה, וזה העיקרון המרכזי שבגינו לא זכה המשרד למלא את ייעודו ההסברתי.‏‏‏[1]

כתוצאה ממהלכי פירוק משרד ההסברה, הונהגו שינויים קלים בכמה מזרועות ההסברה שעיקרם היה למסד שיתוף פעולה בין לשכת העיתונות הממשלתית, שבאחריות משרד ראש הממשלה, לבין משרד החוץ.‏‏‏[4] שיתוף פעולה זה שגרם לערעור וטשטוש תחומי אחריותן של היחידות, יצר מצב בו, החל משנת 1977, החלה לשכת העיתונות לפעול יותר להסברת המדיניות של ישראל בקרב עיתונאיי חוץ. לשם כך, ערכה הלשכה סיורים לכתבים אלו והחלה להזמין ארצה קבוצות של עיתונאים מארצות הברית ואירופה. פעילות זו, לפי טיבה, שייכת לתחום ההסברה של משרד החוץ ויצרה כפילות נוספת. כמו כן, משרד החוץ עבר תהליך של ארגון מחדש. במשרד הורכב אגף הסברה שבראשו עמד אחד מסגני המנהל הכללי. האגף נבנה מצירוף מספר יחידות קיימות של המשרד: מחלקת ההסברה, מחלקת העיתונות ודובר המשרד, מחלקת האורחים, המחלקה לקשרי תרבות ומדע והמחלקה לקשרי ציבור.‏‏‏[1]

הסברה ישראלית מול פעולת אש"ף להכרת האו"ם במדינה פלשתינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות דה לגיטימציה נגד מדינת ישראל על ידי אש"ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון אש"ף פעל מאז הקמתו ב-1964 לעירעור זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. בסיוע של מדינות ערב והמשטר הסובייטי, פעל ארגון אש"ף באמצעות טרור מחד ובאמצעות מסע דה-לגיטימציה באמצעות החלטות של האומות-המאוחדות, אירגונים בין לאומיים וא-ממשלתיים וקמפיינים תקשורתיים להצגתה של מדינת ישראל כמדינת טרור, אפרטהייד, השוללת את זכויות הערבים ואשר מתעללים בערבים חפים מפשע. משרד החוץ וממשלת ישראל התקשו לזהות בשנים הללו על המגמות השליליות בהצגתה של ישראל בעולם וכך עלה הצורך של משרד ההסברה לפעול בתחום הדה-לגיטימציה אשר הופקרה וידו של אש"ף הייתה על העליונה. [8]

פעילות ישראל למאבק בדה-לגיטימציה וההסתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד שרים ואישים ישראלים ויהודים רבים שהתראיינו באמצעי התקשורת הבינלאומיים בניסיון להציג את עמדת ישראל לגבי המהלך הפלסטיני החד צדדי להכרת האומות המאוחדות במדינה פלסטינית ללא משא ומתן עם ישראל, ארגן משרד ההסברה והתפוצות פרויקטים מגוונים של דיפלומטיה ציבורית אשר השתמשה באזרחים, סטודנטים ומתנדבים להסברת ישראל בעולם. דוגמה לכך הייתה בניו יורק, בניסיון להמחיש את ההבדל המהותי שבין צעדים חד-צדדיים לצעדים הבנויים על דיאלוג ושיח, משרד ההסברה והתפוצות, בשיתוף הקונסוליה הישראלית בניו יורק והמועצה היהודית לקשרי קהילה, ארגן אירוע הידברות ומפגש עם צעירים ישראלים מרקעים שונים, כדי שיספרו על החיים בישראל‏[9].

פעילות מרכזית נוספת הייתה הפעלת דיפלומטיה ציבורית של אזרחים ומתנדבים להסביר את ישראל באמצעות פרויקטים, משלחות ובאמצעות קמפיינים למען ישראל באינטרנט וזאת על מנת לחשוף את מאמצי הדה-לגיטימציה של אש"ף וחמאס תוך שימוש בחדרי תקשורת אינטראקטיביים על בסיס אוניברסיטאות לחשיפת המציאות הישראלית בשעות משבר.

שאלת הקמת משרד הסברה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוקת ההסברה הישראלית בין מלחמת ששת הימים ועד להסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב, כפי שתואר בערך זה, מתאר תופעה שחוזרת על עצמה אחת לכמה שנים, כשתקופת משבר מדיני או צבאי יוצרת הרגשה של מצוקה הסברתית.‏[4] זו, מעוררת לחץ ציבורי ותביעה לפתרון הבעיה, לרוב באמצעות שינויים ארגוניים שינהיגו סדר בשלוחות ההסברה המפוצלות והמפותלות. לעתים מגיבה הממשלה בניסיון חלקי ובלתי מספיק לתקן את המעוות, אך כאשר המשבר חולף, גם הלחץ הציבורי חולף עמו, וחוזר חלילה. ‏‏‏‏‏[1]‏ כך למשל, כפי שדווח בעיתונות היומית, בממשלת שרון, בשנת 2001 עלו קולות בציבור על הצורך בחידוש המינוי לשר הסברה.‏‏‏[10] ציפי לבני, ממפלגת הליכוד שלימים מונתה לשרת החוץ, הוצעה כמועמדת המובילה למהלך, אך הרעיון נתקל בהתנגדות של שר החוץ המכהן, שמעון פרס. התנגדות זו שיקפה מצב אירוני בתחום ההסברה הישראלית מחד, ומצב קואליציוני-נורמטיבי מנגד. הסיבה לכך היא ששמעון פרס, אשר כיהן כשר ההסברה הראשון, הוא זה שהפעיל את רוב ההתנגדות להקמת משרד זה מחדש. אך, התנגדות זו תאמה למעשה את התנגדות שרי החוץ בעבר לנושא, כדוגמת אבא אבן ומשה דיין.

מאז מלחמת ששת הימים, מצוקת ההסברה הישראלית הראתה את אותותיה גם בימי מלחמת לבנון בשנת 1982, ‏‏ נוכח השיפור בשיטות התעמולה הערבית, בתחכומה ובסכומי הכסף הגדולים שהושקעו בה. האמצעים שעמדו לרשות משרד החוץ בהשוואה לכך היו מעטים.‏[11]

נראה כי ליקויי המערך ההסברה הישראלי כפי שמוצגים בעת האחרונה, זהים לליקויים שנחשפו ועלו לפני פחות מארבעה עשורים‏‏‏[12]: קיים חוסר תיאום בין משרד ראש הממשלה למשרד החוץ, חוסר מקצועיות והכשרה מקצועית של אנשי ההסברה, חוסר תיאום וליקויים בתוך משרד ראש הממשלה, העדר גורם אחד בעל סמכות מרכזת וכוללת, חוסר תיאום בין המשרדים האמונים על תחום ההסברה, ושייכות נפרדת של מרכז ההסברה למשרד החינוך. כל אלו מקשים על עבודת ההסברה ועל תיאום מסרי ההסברה.‏[1]

הליקויים הפנימיים של מערכת ההסברה הממשלתית, לדעתו של דר' משה יגר, בכיר לשעבר במשרד החוץ, מעקבים את האסטרטגיה ההסברתית של ישראל.‏[13] הטיפול ההסברתי השוטף בענייני הטרור הערבי אינו מספק, ופעמים רבות, הופך פיגוע טרור ערבי בו נרצחים ישראלים, למנוף הסברתי מוצלח לעניינם של הערבים. הדוברים הערבים, המביעים צער על הפיגועים, מתכחשים להגדירם כפיגועי טרור ומשנים את נושאי הדיון לבעיות היסוד הקיימות מבחינתם. הם מטילים את האשמה על ישראל, על "הכיבוש הנמשך" על "העדר התקווה", על מולדת לפלסטינים שנגזלה מידם על ידי ישראל ועל המאבק הצודק להחזרת זכויותיהם הלגיטימיות. כל זאת, מתיר רושם תדמיתי כי הפיגועים רק מקדמים את הפתרון הרצוי עבורם, דבר שאינו רצוי לישראל. דובריה של ישראל עוסקים בהסברים, תוך מתן צידוקים, על כל פעולה להגנה עצמית שישראל נוקטת נגד הטרור הערבי. זאת במקום להיאבק הסברתית באמות המידה השונות המפנות ביקורת וגינויים נגד ישראל במקרים בהם אין כך הדבר עבור מדינות אחרות.‏[1]

רפורמת ההסברה בעקבות דוח מבקר המדינה 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת מערך ההסברה הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דוח מבקר המדינה מס' 60 א', החליטה הממשלה ביולי 2007 (החלטה מס' 1936) על הקמת מערך ההסברה הלאומי. במסגרת זו הוחלט על הקמת מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, אשר יתאם את כל גורמי ההסברה במדינת ישראל כדי להציג מדיניות הסברה אמינה, אחידה ועקבית. ובתפקידו לאגד את המסר הלאומי של כל גורמי ההסברה בישראל כגון : משרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד ההסברה והאסטרטגיה, משרד המודיעין, דובר צה"ל ופיקוד העורף.[14]

הצעות הרפורמה בהסברה הישראלית: ניהול מדיניות מול הקמת משרד ממשלתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הטוענים כי הקמה מחודשת של משרד ההסברה, באופן שיאפשר לו את מלוא הסמכויות והאחריות, היא חיונית יותר מכל.‏[15] מנגד, יש הסבורים כי הקמת משרד נוסף למערך משרדי הממשלה רק תנפח את המנגנון הממשלתי ותכביד על משלמי המיסים בישראל. צעד זה לטענתם, ייצור בלבול נוסף ולא תושג יותר אחידות בתחום המדיניות ובתחום הארגוני, כי אם כפילות סמכויות וחוסר יעילות.‏‏‏‏‏[1]

לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת משרד ראש הממשלה, אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת 1966, ו"רשות ההסברה" מ- 1977, יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של ראש הממשלה, ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים כיום בין משרדי הממשלה: משרד החוץ, משרד הביטחון, משרד החינוך, משרד התיירות ודוברי המשרדים השונים.‏‏‏‏‏[1]‏ הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה והתקשורת, כדוגמת חברות פרסום ויחסי ציבור, לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות. ‏‏‏[16]

למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא המדיניות - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות.‏[17] כפי שטען דוד פרחי לאחר פירוקו של משרד ההסברה, גם כיום יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות], כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה התדמיתי של המדיניות, בהשפעתה על דעת הקהל. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן התקשורת הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מדעת הקהל. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.‏‏‏‏‏[1]

מכל וכל, ישנה גישה הגורסת כי האלטרנטיבה להסברה הממשלתית הינה בדמות ארגונים א-ממשלתיים וארגונים וולנטאריים מן הצד השני של המתרס בתקווה להשפיע על התחום הפוליטי. אולם גישה אחרת בדמות הדיפלומטיה הציבורית גורסת כי ארגונים א-ממשלתיים וארגונים וולנטאריים משלימים למעשה את עבודת הממשלה כאשר ישנו שיתוף פעולה בין הגורמים הממשלתיים אליהם. תנועות ומוסדות, האוחזים בגישה פרו-ישראלית עוסקים בהסברה, עבור ישראל ומטרותיה, מתפרשים בכל העולם, ובארצות הברית בפרט. ארגונים אלה, כדוגמת ELNT וארגון StandWithUs, פועלים במתווה של פעולות לובי ושדולות פרו-ישראליות, ארגון ועידות פרו-ישראליות בינלאומיות, כדוגמת ועידת איפא"ק, ארגון משלחות בינלאומיות, הוצאת עלוני מידע וחוברות על ישראל, שימוש באמצעי התקשורת וטכנולוגיית האינטרנט להפצת אתרים ברשת, ועוד.

משרד ההסברה והתפוצות 2009-2013[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 במהלך כהונתה של הממשלה ה-32 בראשותו של בנימין נתניהו, הוקם מחדש משרד ההסברה והתפוצות בתאריך-6 במאי 2009 בראשות יולי אדלשטיין. המשרד, שהוקם מחדש בהשראת מסקנות דוח מבקר המדינה מ-2007[14] התבסס על משרד התפוצות, חברה ומאבק באנטישמיות שהיה בראשות יצחק הרצוג. בהחלטת הממשלה מס' 71 מ-3 במאי 2009 נקבע בין היתר כי ממשרד ראש הממשלה יועברו למשרד ההסברה והתפוצות תחומי הפעילות הבאים: חברה ותפוצות; מרכז ההסברה; לשכת הפרסום הממשלתית ולשכת העיתונות הממשלתית. בראש המשרד מונה יולי אדלשטיין, מסיעת הליכוד.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד ההסברה והתפוצות נבנה בצורת מחלקות שכללו:

  • מחלקת הסברה ודיפלומטיה ציבורית
  • מחלקת תפוצות
  • מחלקת ניו-מדיה
  • מחלקת מאבק באנטישמיות

יחידות סמך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הקמת משרד ההסברה והתפוצות, הועברו אליו יחידות ממשרדים ממשלתיים שונים על תקציביהם ועובדיהם:‏‏‏‏

מטרות ויעדי המשרד [18][עריכת קוד מקור | עריכה]

1. חיזוק דימוי ישראל בעולם[19] [20][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פיתוח וחיזוק מערך הדיפלומטיה הציבורית של ישראל ויצירת דיפלומטיה עממית או ציבורית לממשלת ישראל
  • שיפור השיח האקדמאי העולמי על ישראל בקרב מוסדות אקדמאיים מובילים בעולם
  • יצירת כלים וחומר הסברה והקניית מיומנויות לישראלים היוצאים לחו"ל
  • שיפור הנראות הישראלית באמצעי התקשורת בעולם
  • הגברת יכולת היצירה של חומרי הסברה מעודכנים וחיזוק יכול ההסברה באמצעות האינטרנט.
  • חיזוק יכולת ההסברה בעולם והחלשת מסעות הדה-לגיטימציה נגד ישראל.

2. חיזוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות [19][עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיזוק ,בניית והכשרת מנהיגות יהודית צעירה ברחבי התפוצות
  • חיזוק הזהות היהודית בתפוצות
  • חשיפת אזרחי ישראל לעולמן של התפוצות היהודיות וחיזוק הקשרים ההדדיים
  • חיזוק הקשרים בין ישראל לגורמים ממשלתיים זרים בנושאי התפוצות
  • מאבק באנשטימיות

פרויקטים ותחומי פעילות [21][עריכת קוד מקור | עריכה]

מסבירים ישראל [22][עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט שנועד להעצים את יכולת ההסברה של יותר מ-3 מיליון אזרחי ישראל היוצאים לחו"ל מדי שנה באמצעות חומר הסברה והקניית מיומנויות התדיינות באמצעות סדנאות הכשרה למשלחות היוצאות לחו"ל: משרד ההסברה והתפוצות יצא בקמפיין הסברתי לאומי , הפונה אל הישראלים היוצאים לחו"ל באמירה – כל ישראלי בחו"ל הוא שגריר של רצון טוב של מדינת ישראל. הנחת העבודה היא שגופים רבים בישראל מוציאים משלחות לחו"ל, אך אינם מציידים אותם בארגז כלים "הסברתי" להתמודדות עם שאלות והתקפות על מדינת ישראל. במסגרת קמפיין "מסבירים ישראל" מפעיל המשרד פרויקט להכשרת משלחות רשמיות היוצאות לחו"ל באמצעות קואוצינג דיבייט, בעבודה עם אוכלוסיות מגוונות, בדגש על אוכלוסיות צעירות היוצאות לשליחות ברחבי העולם

שליחי הסברה לקמפוסים [21][עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית. מטרת התוכנית: שליחת שליחי הסברה, לקמפוסים מרכזיים ברחבי צפון אמריקה, לשנת הפעילות. השליחים יתערו בחיי היום יום של הסטודנטים היהודיים דבר שיאפשר להם לקדם באמצעותם פעולות הסברה ומודעות בנושאי ישראל וזהות יהודית אצל כלל הסטודנטים ולעודדם לבוא ולבקר בישראל. כמו כן, יוקדש פרק ייחודי להסברת ישראל , בתהליך הכשרת כלל שליחי הסוכנות ברחבי העולם מידי שנה ותופק ערכת הסברה לשימוש כלל השליחים.

סמינר הסברה לאנשי תקשורת, וצעירים מרחבי העולם [23] [24][עריכת קוד מקור | עריכה]

סמינר שיח קונפליקטים בתקשורת וניו-מדיה. התקיים במרכז הבין תחומי בהרצליה ובאוניברסיטת אריאל שבשומרון. השתתפו בו סטודנטים צעירים ואנשי תקשורת מאירופה, ארה"ב והנעולם. מטרת הסמינר – לחולל קשר ודעה חיובית יותר של אנשי תקשורת ועיתונאים ומומחי ניו-מדיה ממדינות אירופאיות וארה"ב כלפי ישראל בנושאי הסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

משלחות לקמפוסים במסגרת פרוייקט "Faces of Israel"[25] [26][עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הפנים של ישראל (" Faces of Israel" ) כללה משלחת של צעירים מיוחדת, הכוללת ערבים, יהודים, נציגים מהקהילה הגאה ויוצאי אתיופיה שיצאה למסע הסברה ייחודי באוניברסיטאות המובילות בארה"ב וקנדה. המשלחת נועדה להציג את ישראל באמצעות הישראלים – ולהחצין את הפנים האנושיות והפלורליזם השורר בחברה הישראלית. המשתתפים התנדבו לצאת משגרת היומיום, כדי לעבור הכשרה מיוחדת על מנת להציג ולייצג בחו"ל את הפנים האמיתיות של החברה בישראל. משימת ההסברה כללה פעילות נגד ארגונים המפעילים בקמפוסים פעילויות הסתה והכפשה נגד ישראל ואף מציגים אותה כמדינת אפרטהייד. כל משתתף עבר הכשרה מקיפה של אימון הסברה ייעודי שהקנה לו מוכנות יוצאת דופן למשימה מורכבת שכזו. מספר קמפוסים בהם ביקרה המשלחת: 81 קמפוסים בניו יורק, בוסטון, וושינגטון, טורנטו. מספר האנשים שבאו במגע עם המשלחת ונחשפו לפעילות ההסברה של המשרד: 5111 איש בפחות משבוע ימים.

מדידת מגמות האנטישמיות בעולם והגשת דוח לממשלת ישראל [21][עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקת דו"ח אנטישמיות שנתי לסיכום המגמות והאירועים המרכזיים שאירעו ברחבי העולם: מגמות, מדידת שיעורים, זיהוי אזורים בעיתיים, התבטאויות של גורמים שונים, פעילות אנטי-ישראלית וכד'. הדו"ח הוצג בפני ממשלת ישראל לקראת יום השואה הבין-לאומי, ונשלח לקובעי מדיניות,לעיתונאים ולבעלי תפקידים בכירים בישראל.הדו"ח הופק בסיוע המכון לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת תל-אביב. בנוסף, הפקו חוברת מאמרים בנושא "הגדרת העבודה של האנטישמיות" בשיתוף המכון לחקר האנטישמיות והגזענות ע"ש סטפן רוט באוניברסיטת ת"א. החוברת מתבססת על מידע שהוצג בכנס מקצועי בינ"ל והופץ לאנשי מחקר ומקצוע מהתחום.

הקמת חדרי תקשורת אינטרקטיביים להפצת מסרים בעתות חירום ולאיחוד המסר הלאומי באינטרנט [27][28][עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר המצב האינטרקטיבי הראשון הוקם בחסות משרד ההסברה בשנת 2012 בלשכת העיתונות הממשלתית במהלך מבצע עמוד ענן על ידי מחלקת הניו-מדיה של המשרד.[29]

היחודיות בחדר המצב היתה בהקמת שלוחות אינטרקטיביות באמצעות סטודנטים מתנדבים באוניברסיטאות ברחבי הארץ כגון האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת חיפה והמרכז הבינתחומי בהרצליה.[30] בשנת 2014 קבע מגזין טיים האמריקני כי הקמפיין ישראל תחת אש ("Israel Under Fire") אשר החל במשרד ההסברה והתפוצות במהלך מבצע עמוד ענן והפך למסר האחיד של כלל גורמי ההסברה הישראלים,[31] [32] היה אחד הקמפיינים המוצלחים ברשתות החברתיות בשנת 2014 במהלך מבצע צוק איתן.[33]

הקמת משרד האסטרטגיה וההסברה 2015[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2015 הוחלט להחזיר את משרד ההסברה לפעילות תחת אחריותו של גלעד ארדן שהצטרף לממשלה כשר לבטחון פנים והשר לעיניינים אסטרטגיים והסברה. [3]

המשרד לעיניינים אסטרטגיים יחובר למשרד ההסברה שסמכויותיו הועברו למערך ההסברה הלאומי שבמשרד ראש הממשלה והמשרד הכולל בראשותו של השר גלעד ארדן, יקבל לסמכותו לאגן משאבים ולאגד את הטיפול הממשלתי בתחום המאבק ב- BDS.

שרי ההסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם תקופת כהונה מפלגה
שמעון פרס 1 באפריל 1974 - 3 ביוני 1974 המערך
אהרון יריב 3 ביוני 1974 - 4 בפברואר 1975 המערך
יולי אדלשטיין 31 במרץ 2009 - 17 במרץ 2013 הליכוד
גלעד ארדן 25 במאי 2015 - מכהן הליכוד

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‏אקצין, ב. (1984).יסודות המדינאות הבינלאומית.ירושלים: אקדמון.
  • יגר, מ. (1986).לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל.ישראל: להב.
  • יגר, מ. (2005).הערות על שירות החוץ של ישראל. שערי תקוה: מרכז אריאלי למחקרי מדיניות.
  • ‏נווה, ד.(1995).הסברה ממשלתית: אפשר גם אחרת. מרכז שלם, מכון למדיניות לאומית.‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 1.15 1.16 1.17 1.18 1.19 1.20 1.21 1.22 1.23 1.24 1.25 1.26 1.27 1.28 1.29 1.30 1.31 1.32 משה ‏יגר (2005) הערות על שירות החוץ של ישראל, שערי תקוה: מרכז אריאלי למחקרי מדיניות
  2. ^ שאול אמסטרדמסקי ותומר אביטל, 18 ודי: מקטינים את הממשלה, מפסיקים את הבזבוז, כלכליסט, ‏28 בינואר, 2013
  3. ^ 3.0 3.1 צירוף חבר הכנסת גלעד ארדן לממשלה, ומינויו לשר לביטחון הפנים ולשר לנושאים אסטרטגיים והסברה, www.pmo.gov.il
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 ‏יגר, מ.(1986‏).לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל.ישראל:להב.
  5. ^ בדו"ח ועדת פלד פורטו ציבורי היעד הספציפיים להסברה בארץ כגון: ישראלים הבאים במגע עם אזרחים מחו"ל, אזרחים זרים הנמצאים בארץ ובעיקר- כתבי חוץ, אורחי ממשלה והמנהל הציבורי ותיירים.‏
  6. ^ ‏דו"ח מבקר המדינה מס' 25 לשנת הכספים 1973 ע"ע 298-294. בתוך:‏יגר, מ.(1986‏).לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל.ישראל:להב.‏
  7. ^ ‏רפי ישראלי (עורך)(1981). פרחים לדוד. יד לדוד פרחי ז"ל.ירושלים: דפוס רפאל חיים כהן. ע"ע 177, 183. בתוך: ‏‏יגר, מ.(1986‏).לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל.עמ' 107. ישראל:להב.‏
  8. ^ דוד מאיר-הלוי, היסטוריה במהופך, אנקאונטר בריף, ניו יורק, ארה"ב, 2007
  9. ^ טל שלו, הסברה אחרת: צעירים ישראלים סיפרו על הארץ בניו יורק, וואלה!, 23 בספטמבר 2011
  10. ^ לינוי בר-גפן, (20.08.2001) פרס: לא ניתן למנות את לבני לשרת ההסברה, באתר ynet.‏
  11. ^ ‏יגר, מ.(1986).לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל.ישראל: להב.‏
  12. ^ ‏נווה, ד.(1995).הסברה ממשלתית: אפשר גם אחרת. מרכז שלם, מכון למדיניות לאומית.‏
  13. ^ ‏יגר, מ. (2005).הערות על שירות החוץ של ישראל. שערי תקוה: מרכז אריאלי למחקרי מדיניות.‏
  14. ^ 14.0 14.1 דוח שנתי 58א (2007). היבטים בהיערכות גורמי ההסברה ובתפקודם במלחמת לבנון השנייה. עמ' 451., old.mevaker.gov.il
  15. ^ ‏נווה, ד.(1995).הסברה ממשלתית: אפשר גם אחרת. מרכז שלם, מכון למדיניות לאומית.‏
  16. ^ ‏‏‏שם‏
  17. ^ ‏מנור,י.(2008)"כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948.עמ" 61-80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.
  18. ^ משרד ראש הממשלה, ספר תוכניות העבודה, ‏מרץ 2012
  19. ^ 19.0 19.1 פלורה קוך דבידוביץ', מערך ההסברה של ישראל ותדמיתה בעולם, הכנסת, מרכז המחקר והמידע
  20. ^ Shay Attias, Israel's New Peer-to-Peer Diplomacy, The Hague Journal of Diplomacy, 7, 4, עמ' 473 – 482, 2012
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 משרד ההסברה והתפוצות, דוח פעילות לשנת 2011, לשכת העיתונות הממשלתית, ‏2011
  22. ^ פורטל המידע הממשלתי, "מסבירים ישראל" ברחבי העולם, חדשות ממשל זמין, ‏21 בדצמבר 2010
  23. ^ סמינר MICS, סמינר תקשורת במקומות סכסוך, http://www.mics.org.il/, ‏2011
  24. ^ ברוך שומרון, סמינר New Media Public Diplomacy, אוניברסיטת אריאל בשומרון, ‏2012
  25. ^ לשכת הפרסום הממשלתית, משרד ההסברה והתפוצות- קמפיין "הפנים של ישראל", ‏29 בפברואר 2012
  26. ^ ערוץ 10, Faces of Israel משלחת הסברה - הפנים של ישראל - כתבה בערוץ 10, שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין, ‏21 פברואר 2012
  27. ^ שחר שושן, הקרב על ההסברה נמשך ברשת, YNET, ‏17 נובמבר 2011
  28. ^ מכון מולד, ההסברה הישראלית: מיתוס ומציאות, לשכת העיתונות הממשלתית, ‏נובמבר 2012
  29. ^ מחלקת הניו מדיה - משרד ההסברה והתפוצות, חדר מצב, לשכת העיתונות הממשלתית, ‏15 בנובמבר 2012
  30. ^ שחר שושן,[סטודנטים מהעולם מסבירים ברשת, [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4306545,00.html , Ynet, 16 בנובמבר 2012]
  31. ^ דובר צה"ל, ישראל תחת אש, בלוג צבא ההגנה לישראל, ‏12 בנובמבר 2012
  32. ^ משרד החוץ, אתר לשיתוף תמונות וסרטונים מהעורף, משרד החוץ : ישראל תחת אש, ‏21 נובמבר 2012
  33. ^ [http://time.com/3591923/top-10-hashtags-that-started-a-conversation/ הקמפיינים שהצליחו ליצור את שיח המוצלח ביותר לשנת 2014 ברשתות החברתיות - IsraelUnderFire Vs. #GazaUnderAttack# 4.], TIME.com


משרדי ממשלות ישראל

משרד ראש הממשלהמשרד האוצרהמשרד לשוויון חברתימשרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמיםמשרד הביטחוןהמשרד לביטחון הפניםמשרד הבינוימשרד הבריאותהמשרד להגנת הסביבהמשרד החוץמשרד החינוךמשרד החקלאות ופיתוח הכפרמשרד המדע, הטכנולוגיה והחללהמשרד לענייני מודיעיןמשרד המשפטיםמשרד הפניםהמשרד לפיתוח הנגב והגלילמשרד העלייה והקליטהמשרד הרווחה והשירותים החברתייםמשרד התחבורה והבטיחות בדרכיםמשרד התיירותמשרד הכלכלהמשרד התקשורתמשרד התרבות והספורטהמשרד לשירותי דתהמשרד לשיתוף פעולה אזורימשרד התפוצותהמשרד לנושאים אסטרטגייםמשרד ההסברהמשרד ירושלים ומורשת


משרדים לשעבר: משרד הפיתוחמשרד האספקה והקיצובמשרד הכלכלה והתכנוןמשרד העבודהמשרד המיעוטיםמשרד העבודה והרווחההמשרד להגנת העורף
סמל מדינת ישראל