מרכז נתונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מהנדס תפעול מפקח על חדר בקרת תקשורת של מרכז הנתונים

מרכז נתונים או דטה סנטר (Data center) הוא מתקן המשמש לאחסון ולהפעלה של מערכות מחשב ורכיבים קשורים, כגון מערכות תקשורת נתונים ומערכות אחסון. בדרך כלל קיימים במרכז נתונים גם יכולות התאוששות מתקלה או אסון כגון מערכות לגיבוי אספקת החשמל (אל פסק או גנרטור), חיבורי תקשורת יתירים (כגון לוויין, סיב אופטי, עורק אלחוטי), מערכות בקרת סביבה (כדוגמת מיזוג אוויר וכיבוי אש) וסוגים שונים של התקני אבטחה. מרכז נתונים גדול הוא מרכז תעשייתי שתצרוכת החשמל שלו עשויה אף להגיע לכזו שדומה לעיירה קטנה.[1][2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר מחשב של נאס"א משנת 1962

בימים הראשונים של תעשיית המחשוב פעלו חדרי מחשב גדולים. מערכות המחשב הראשונות היו מורכבות להפעלה ולתחזוקה, ודרשו סביבה מיוחדת לפעולתם. כבלים רבים היו נחוצים לחיבור בין מרכיבי המערכת, ופותחו שיטות כדי לנהל ולארגן אותם כמו ארונות מחשב תקניים לאחסון ציוד ורצפה צפה שתחתיה עוברים כבלים. מחשב מרכזי אחד צרך חשמל רב, והיה צריך להיות מקורר כדי למנוע התחממות יתר. גם היבט האבטחה היה חשוב - מחשבים היו יקרים, ובמקרים רבים שימשו לצרכים צבאיים, ומסיבות אלו פותחו עקרונות בסיסיים להרשאות גישה לחדרי מחשב.

במהלך התרחבות תעשיית המיקרו-מחשבים, במיוחד במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, משתמשים התחילו לפרוס מחשבים בכל מקום, במקרים רבים תוך התחשבות מעטה או ללא התחשבות כלל בדרישות תפעול. עם זאת, כשתפעול מערכות מידע הפך למורכב יותר ויותר, גברה המודעות של ארגונים לצורך בבקרה של משאבי מערכות המידע. בשנות ה-70 המוקדמות נכנסה לשימוש מערכת Unix, ובמהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 התרחב השימוש במערכות הפעלה חופשיות ממשפחת לינוקס המתאימות ל-PC. אלה נקראו "שרתים", כיוון שמערכות הפעלה המאפשרות שיתוף זמן כמו Unix מסתמכות על מודל שרת-לקוח כדי להקל על שיתוף משאבים בין משתמשים מרובים. הזמינות של ציוד רשתות זול, בשילוב עם סטנדרטים חדשים עבור כבילה מובנית, איפשר להשתמש בתכנון היררכי כדי לשים את השרתים בתוך חדר מסוים בארגון. השימוש במונח "מרכז נתונים", כפי שהוחל במיוחד על חדרי מחשב, התחיל להיות פופולרי.[דרוש מקור]

במהלך בועת הדוט-קום של 1997–2000 התרבו מרכזי הנתונים. חברות נדרשו לקישוריות אינטרנט מהירה ותפעול ללא הפסקה כדי לפרוס מערכות ולבסס נוכחות באינטרנט. התקנת ציוד כזה לא הייתה בת-קיימא עבור חברות קטנות רבות. חברות רבות החלו לבנות מתקנים גדולים שנקראו מרכזי נתונים לאינטרנט (Internet data centers; IDCs), אשר מספקים ללקוחות מסחריים מגוון של פתרונות לפריסה ולתפעול של מערכות. טכנולוגיות ושיטות עבודה חדשות תוכננו כדי לעמוד בדרישות התפעול ובקנה מידה גדול כל כך של פעולות. שיטות אלה בסופו של דבר היגרו לכיוון מרכזי נתונים פרטיים. מרכזי הנתונים למחשוב ענן נקראים מרכזי נתוני ענן (Cloud data center; CDCs). אבל החלוקה בין מונחים אלו כמעט ואינה נהוגה והם נקראים בפשטות "מרכזי נתונים".

מידרוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת הבטחה של המשכיות עסקית מחולקים מרכזי נתונים למספר רמות, על פי מסמך TIA-942:

  1. רמה 1: מרכז נתונים ללא יתירות
  2. רמה 2: מרכז נתונים עם יתירות חלקית
  3. רמה 3: מרכז נתונים עם יתירות ברמת N+1 (בנוסף לכל המערכות ישנו מרכיב אחד נוסף לגיבוי)
  4. רמה 4: מרכז נתונים עם כפילות בכל המערכות ובנוסף מרכיב גיבוי - רמת 2N+1

תמונות ממרכזי נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרכז נתונים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ James Glanz (22 בספטמבר 2012). "Power, Pollution and the Internet". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-25 בספטמבר 2012. 
  2. ^ "Power Management Techniques for Data Centers: A Survey", 2014.