מרכז רדיקלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרכז רדיקלי הוא אידאולוגיה פוליטית, שהחלה להתפתח בסוף המאה ה-20.[1] העמדה המרכזית של תומכי האידאולוגיה היא רצון לשינוי שורשי של מוסדות,[2] ונכונות לאמץ רעיונות מכל מנעד הקשת הפוליטית.[3] אידאולוגיה זו שואפת לשלב בין נאמנות לאידאולוגיה לבין מחשבה פרגמטית.[4] כך, חסידי המרכז הרדיקלי ישלבו בין עמדות ימין ושמאל, וישאפו ברובם לפתור בעיות כלכליות על בסיס השוק, תחת פיקוח ממשלתי הדוק לשם שירות האינטרס הציבורי.[5] יש פרשנים שרואים במרכז הרדיקלי תהליך של קידום דיאלוג בין קבוצות שסועות. [6] לעומת זאת מבקרי הגישה משווים אותה למרכז פוליטי קונבנציונלי.[7]

אידאולוגיות ומאפיינים של המרכז הרדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-21 הוגים אמריקאים מרקעים פוליטיים מגוונים פרסמו ארבעה ספרים, השואפים להגדיר את המרכז הרדיקלי כפילוסופיה פוליטית מסודרת.[8] ספרים אלו חולקים מספר הנחות, ניתוחים והצעות מדיניות משותפות. רוחם המשותפת גורסת שיש צורך ברפורמות משמעותיות,[9] הנשענות על הרעיונות הטובים והיצירתיים ביותר מכלל הקשת הפוליטית.[10] עם זאת, רעיונות אלה צריכים להיות ראליים ולקחת בחשבון את טבע האדם.

לפי תפיסתם, האפשרויות הגלומות בעידן המידע אינן מנוצלות כראוי,[11] מפני שהמפלגות הפוליטיות המרכזיות מחויבות לרעיונות שהתפתחו בעידן אחר.[12] מצב זה נמשך אף על פי שההתפתחויות הובילו אנשים רבים לזנוח רעיונות כאלו לטובת רעיונות חלופיים שמותאמים לעידן החדש.[13] מעבר לכך, מרבית האנשים רוצים למקסם את הבחירה וההזדמנויות שניתנות להם בעולם חדש זה.[14] על בסיס כל אלו, הוגים אלה תומכים באחריות פיסקאלית,[15] גם אם זו דורשת צמצום תוכניות רווחה על בסיס שימוש במבחני אמצעים.[16] כמו כן הם תומכים במגוון רפורמות בחינוך הציבורי, מהקצאת משאבים שוויונית לזרמי חינוך אוטונומיים ועד השקעה נוספת בכוח האדם.[17] הוגי המרכז הרדיקלי הללו תומכים בפתרונות מבוססי שוק לצורכי הציבור, כל עוד אלו נתונים לרגולציה קפדנית במטרה לשרת את הטוב הציבורי.[18] כמו כן הם תומכים בהבטחת תעסוקה לכל המעוניינים לעבוד, דרך סבסוד משרות במגזר הפרטי,[19] או יצירתן במגזר הציבורי.[20] בנוסף לכך הם תומכים בהעדפה מתקנת על בסיס צורך ולא על בסיס גזע.[21] מעבר לכך, ההוגים הללו תומכים בשיתוף פעולה בינלאומי מוסדי ומתן סעד משמעותי למדינות מתפתחות.[22]

המרכז הרדיקלי בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאום שנשא ב-2011, מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית של אז ניק קלג הכריז שהוא תופס את עצמו ואת המפלגה כחלק מהמרכז הקיצוני, לאחר כניסתם לקואליציה עם המפלגה השמרנית[23]: "משמאל, אובססיה למדינה. מימין, האלהה של השוק. אבל כליברלים, אנחנו מאמינים באנשים. אנשים עם כוח והזדמנויות בידיהם. יריבינו מנסים להפריד בינינו עם תוויות "שמאל" ו"ימין" שעבר זמנן. אבל אנחנו לא שייכים לשמאל ואנחנו לא שייכים לימין. יש לנו תווית משלנו: ליברלים. אנחנו ליברלים ואנחנו מחזיקים במרחב הביניים בפוליטיקה הבריטית. האידאולוגיה שלנו היא זו של המרכז הרדיקלי."[24]

ב-2012 יועצו האריך לתאר את ההבדלים בין תפיסתו לבין תפיסה סוציאל-דמוקרטית קלאסית.[25]

ביקורות על המרכז הרדיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרים של המרכז הרדיקלי טוענים כי האידאולוגיה הזו אינה שונה משמעותית מהמרכז הקונבנציונלי. יש המאשימים אותה בקידום מדיניות לא אפקטיבית.[26] מצד אחד של המפה הפוליטית, יש המאשימים ברוח דומה את המרכז הרדיקלי בהיותו ניסיון של הנאו-ליברליזם לשמר את הסטטוס קוו הכלכלי-חברתי מפני מדיניות שמאלית משמעותית יותר.[27] בניגוד לכך, יש המאשימים את המרכז הרדיקלי באוטופיות. מבקר אחד מסווג הוגה כזה כ"בסופו של דבר שייך למסורת איתנה של רפורמטורים אמריקאים שחושבים שאנשים חכמים ועקרוניים שאינם מוגבלים פוליטית יכולים לשנות הכל."[28] אחרים מאשימים את המרכז הרדיקלי בחוסר בהירות וחוסר עקביות, עד כדי שלילת האפשרות שניתן לבסס מסגרת פוליטית אחידה לקידום האידאולוגיה הזו.[29]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Olson, Robert (January–February 2005). "The Rise of 'Radical Middle' Politics". The Futurist, vol. 39, no. 1, pp. 45–47. Publication of the World Future Society. Article focuses primarily on Mark Satin's book Radical Middle.
  2. ^ Halstead, Ted; Lind, Michael (2001). The Radical Center: The Future of American Politics. Doubleday/Random House, p. 16. ISBN 978-0-385-50045-6.
  3. ^ Olson, Robert (January–February 2005), pp. 45–47.
  4. ^ Avlon, John (2004). Independent Nation: How the Vital Center Is Changing American Politics. Harmony Books/Random House, p. 2. ISBN 978-1-4000-5023-9.
  5. ^ Miller, Matthew (2003). The Two Percent Solution: Fixing America's Problems in Ways Liberals and Conservatives Can Love. Public Affairs/Perseus Books Group. p. 71. ISBN 978-1-58648-158-2.
  6. ^ Krattenmaker, Tom (27 December 2012). "Welcome to the 'Radical Middle'". USA Today newspaper, p. A12. Retrieved 5 March 2013.
  7. ^ Marx, Greg (25 July 2011). "Tom Friedman's 'Radical' Wrongness". Columbia Journalism Review. Retrieved 1 February 2013.
  8. ^ Wall, Wendy L. (2008). Inventing the 'American Way': The Politics of Consensus from the New Deal to the Civil Rights Movement. Oxford University Press, pp. 297–98 n. 25
  9. ^ Halstead, Ted; Lind, Michael (2001), p. 16.
  10. ^ Utne, Leif (September–October 2004). "The Radical Middle". Utne Reader, issue no. 125, pp. 80–85. Contains brief interviews with 10 radical centrists including Halstead, Satin, Tom Atlee, Laura Chasin, Joseph F. McCormick, and Joel Rogers. Retrieved 3 February 2013.
  11. ^ Halstead and Lind (2001), pp. 13, 56-58, and 64.
  12. ^ Avlon (2004), p. 19.
  13. ^ Miller (2003), p. 52.
  14. ^ Satin (2004), pp. 6–8
  15. ^ Avlon (2004), pp. 277–93
  16. ^ Halstead and Lind (2001), p. 78.
  17. ^ Miller (2003), Chap. 6–7.
  18. ^ Avlon (2004), pp. 15 and 26–43.
  19. ^ Miller (2003), Chap. 8.
  20. ^ Satin (2004), pp. 92–93.
  21. ^ Halstead and Lind (2001), pp. 170–76.
  22. ^ Halstead, Ted, ed.(2004). The Real State of the Union: From the Best Minds in America, Bold Solutions to the Problems Politicians Dare Not Address. Basic Books, Chaps. 27–31. ISBN 978-0-465-05052-9.
  23. ^ Author unidentified (12 May 2011). "David Cameron and Nick Clegg Pledge ‘United' Coalition". BBC News website. Retrieved 4 February 2013.
  24. ^ Clegg, Nick (13 March 2011). "Full Transcript, Speech to Liberal Democrat Spring Conference, Sheffield, 13 March 2011". New Statesman. Retrieved 18 January 2016.
  25. ^ Reeves, Richard (19 September 2012). "The Case for a Truly Liberal Party". The New Statesman, p. 26. Retrieved 7 January 2013.
  26. ^ Kuttner, Robert (20 November 2003). "The 2-Percent Illusion". The American Prospect. Retrieved 30 January 2018.
  27. ^ Shah, Ryan (18 July 2017). "Beware the Radical Center". CounterPunch website. Retrieved 15 October 2017.
  28. ^ Kilgore, Ed (June 2004). "Good Government: Time to Stop Bashing the Two-Party System". The Washington Monthly, pp. 58–59.
  29. ^ MacGillis, Alec (2 November 2011). "Beware: 'Radical Centrists' On the March!". The New Republic online. Retrieved 5 February 2011.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרכז_רדיקלי&oldid=34781466"