לדלג לתוכן

מרמולדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרמולדה
Marmolada
מרמולדה, ההר הגבוה בהרי הדולומיטים
מידע כללי
שמות נוספים מרמולטה
גובה מעל פני הים 3,343
נישאות טופוגרפית 2,131
שטח 2,207.53 הקטאר עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום איטליהאיטליה איטליה, נפת טרנטו ונפת בלונו
רכס הרים הרי הדולומיטים
העפלה ראשונה 28 בספטמבר 1864, פאול גרוהמן, אנג'לו דימאי ופולג'נציו דימאי
מסלול ההעפלה הקל הקרחון שבצלע הצפונית
קואורדינטות 46°26′4″N 11°51′5″E / 46.43444°N 11.85139°E / 46.43444; 11.85139
(למפת הרי האלפים רגילה)
 
מרמולדה
מרמולדה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרמולדה (באיטלקית: Marmolada; בלדינית: Marmolèda; בגרמנית: Marmolata) הוא ההר הגבוה בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה, ופסגתו, פונטה פניה, מתנשאת לגובה 3,343 מטרים. ההר הוא רכס הנמשך ממערב למזרח ובו כמה פסגות. לצפון יורדת ממנו צלע מתונה יחסית ועליה הקרחון הגדול היחיד בדולומיטים, ולדרום הוא נופל בקיר סלע רצוף שאורכו כשני קילומטרים.

הרכס מפריד בין נפת טרנטו שבטרנטינו-אלטו אדיג'ה מצפון-מערב לנפת בלונו שבוונטו מדרום-מזרח, ועד תום מלחמת העולם הראשונה עבר בו הגבול בין ממלכת איטליה לאימפריה האוסטרו-הונגרית. בשנות המלחמה שימש ההר אזור חזית, והצבא האוסטרו-הונגרי חצב בקרחון מערכת מנהרות שנודעה בשם "עיר הקרח".

מרמולדה מכונה "מלכת הדולומיטים". מ-2009 הוא כלול באתר מורשת העולם של אונסק"ו "הדולומיטים", כאחת מתשע יחידות ההרים שבו.[1] הקיר הדרומי הוא מאתרי הטיפוס החשובים בהרי האלפים ונפתחו בו מסלולים רבים, ובהם אחדים שנחשבו בזמנם לקשים ביותר בדולומיטים. ב-3 ביולי 2022 התמוטט סראק בקרחון הפסגה של פונטה רוקה, ואחד עשר בני אדם שטיפסו במסלול ההעפלה הרגיל נהרגו.

שם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של השם מרמולדה אינו ברור. יש הגוזרים אותו מן המילה הלטינית marmor, שפירושה שיש, ויש הקושרים אותו לשורש הודו-אירופי המיוצג ביוונית בצורה marmar- ופירושו להבריק, ולפי הסבר זה השם מכוון אל הקרחון. הצורה הלדינית היא Marmolèda והצורה הגרמנית Marmolata.[2]

אגדה מקומית מסבירה את היווצרות הקרחון. לפי הגרסה האיטלקית אספה זקנה חציר בשדותיה ביום חגה של הבתולה מריה, שחל ב-5 באוגוסט, אף שבני הכפר הזהירו אותה. בלילה שלאחר מכן החל לרדת שלג ולא פסק עד שכיסה את ההר כולו, והזקנה נקברה תחתיו עם החציר שאספה. בגרסה גרמנית של הסיפור שני איכרים הם שהוסיפו לעבוד ביום החג, ובגרסה אחרת רוזנת שכפתה על האיכרים לעבוד בו נקברה בשלג עם משרתיה.[3]

גאוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיר הדרומי מן האוויר

הרכס נמשך ממערב למזרח, ולאורכו יורד גובה הפסגות: פונטה פניה (3,343 מטרים), פונטה רוקה (3,309 מטרים), מרמולדה ד'אומברטה (3,230 מטרים), מונטה סראוטה (3,069 מטרים) ופיץ סראוטה (3,035 מטרים). ממערב לפונטה פניה עומדים גראן ורנל (3,205 מטרים) ופיקולו ורנל (3,098 מטרים). דרומה נופל הרכס בקיר תלול ורצוף אל עמקי אומברטה וקונטרין. אורכו של הקיר כשני קילומטרים וגובהו נע בין 600 ל-1,000 מטרים, והוא מכונה באיטלקית "הקיר הכסוף" (parete d'argento).[4]

צפונה יורדת מן הרכס צלע מתונה בהרבה, ועליה קרחון מרמולדה. למרגלותיה, בגובה כ-2,030 מטרים, משתרע אגם פדאיה שאורכו כשני קילומטרים. האגם נסכר במערבו בסכר בטון שגובהו 60 מטרים ואורך כתרו 620 מטרים, ומאז 1956 הוא משמש להפקת חשמל בהספק של כ-20 מגהוואט. בחלקו המזרחי של האגם נראים שרידיו של סכר מורני שחסם קודם לכן אגם טבעי קטן, שסימן את הגבול בין ונציה ובין נסיכות הבישופים של ברסנונה. מן האגם יוצא נחל אביזיו, מיובליו של האדיג'ה.[2]

מיקומו המדויק של הגבול בין שתי הנפות היה שנוי במחלוקת. ב-6 ביולי 2018 קבעה סוכנות המקרקעין האיטלקית, על יסוד צו נשיאותי שחתם סנדרו פרטיני ב-1982, שהגבול עובר בקו פרשת המים. לפיכך פונטה פניה משותפת לנפת טרנטו ולנפת בלונו, הקיר הדרומי כלול כולו בנפת בלונו, והקרחון הועבר כמעט כולו לנפת טרנטו.[5] היישובים שמשמשים נקודות מוצא להר הם קנזאי שבעמק פאסה מצפון-מערב ומלגה צ'אפלה מדרום-מזרח. בסביבת ההר פועלות כמה בקתות הרים, ובהן בקתת קונטרין (2,016 מטרים) ובקתת פאלייר (2,074 מטרים) שלמרגלות הקיר הדרומי, וקפנה פונטה פניה (3,340 מטרים) הסמוכה לפסגה.[4]

גאולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שכבות הגיר בקיר הדרומי של מרמולדה ד'אומברטה

על אף שמו של הרכס שבו הוא נמצא, ההר עצמו אינו בנוי דולומיט אלא גיר אפור ומלוכד מאוד, המכונה גיר מרמולדה. הסלע נוצר בטריאס התיכון, לפני כ-240 עד 230 מיליון שנה, משוניות אלמוגים ומרמות קרבונטיות שהתפתחו בארכיפלג של איים ואיי אלמוגים בים רדוד וחם. עוביו של הרצף מגיע ל-800 עד 900 מטרים.[6]

השוני מן ההרים שסביבו נובע מכך שהסלע לא עבר דולומיטיזציה, התהליך הכימי שבו מחליפים יוני מגנזיום את יוני הסידן שבגיר. באותה תקופה פעלו בסביבה מרכזי וולקניזם תת-ימי באזורי מונצוני ופרדצו, והלבה והאפר שפלטו כיסו את הסלע, בידדו אותו ומנעו את חילופי היונים. מכאן שסלעו של מרמולדה נשאר גיר בעוד סלעי הסביבה נעשו דולומיט.[6]

הקרחון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קרחון מרמולדה. במסלול העובר עליו נפגעו המטפסים בהתמוטטות 2022

קרחון מרמולדה, המשתרע על הצלע הצפונית של הרכס, הוא הקרחון הגדול היחיד בדולומיטים. שטחו בשנת 1888 היה כ-500 הקטרים, ועד 2024 איבד יותר מ-80 אחוזים משטחו ויותר מ-94 אחוזים מנפחו, וקצהו נסוג כ-1,200 מטרים. קצב הנסיגה גבר במאה ה-21: שטחו ירד מכ-170 הקטרים ב-2019 לכ-98 הקטרים ב-2023, ובכך ירד לראשונה מתחת ל-100 הקטרים.[7][8]

לפי מדידות מיזם הניטור "שיירת הקרחונים", שמפעילים ארגון הסביבה לגמביינטה, הוועדה הבין-לאומית להגנת האלפים והוועדה הגלציולוגית האיטלקית, עמד עוביו המרבי של הקרחון ב-2024 על 34 מטרים ועובי הקרח פחת בקצב של 7 עד 10 סנטימטרים ביום. החוקרים העריכו שהקרחון עשוי להיעלם כליל עד 2040.[8]

העפלות ראשונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 באוגוסט 1802 עלו מכיוון מעבר פדאיה שלושה כמרים, ג'ובאני קוסטדדוי, ג'וזפה טרצה ותומאזו פצאי, מנתח בשם האוזר ושופט בבית הדין הבישופי בשם פריסטי, והגיעו אל קו הרכס בקרבת פונטה רוקה. בירידה נעלם טרצה, ככל הנראה בנפילה לתוך בקיע. במשך כחמישים שנה לא נעשה ניסיון נוסף. ב-25 באוגוסט 1856 עלתה קבוצה בת שישה אנשים, ובה שלושה כמרים מסביבת אגורדו, צעיר אצולה בן 17 בשם ג'אן אנטוניו דה מנצוני, המדריך פלגרינו פלגריני והצייד גספרו דה פיאן. הם חצו את הקרחון בעזרת קרמפונים פשוטים והכריזו על עצמם כמעפילים ראשונים, אך דיווחם אינו כולל ראיה שהגיעו אל פונטה רוקה עצמה. גם הבריטי ג'ון בול טען שהעפיל על ההר ב-1860, עם המדריך ויקטור טיראז ועם ג'ון בירקבק, וטענתו הופרכה מאוחר יותר.[2]

ההעפלה הראשונה המתועדת על פונטה רוקה נעשתה ביולי 1862 בידי המטפס הווינאי פאול גרוהמן, ממייסדי המועדון האלפיני האוסטרי, במסלול הצפוני. גרוהמן לא מצא סימני טיפוס לא ברכס הפסגה ולא בפסגה עצמה. מקורות איטלקיים מוסיפים שליווה אותו המדריך פלגרינו פלגריני, חוטב עצים מן הכפר רוקה פייטורה, ואילו מקורות גרמניים מייחסים את ההעפלה לגרוהמן לבדו.[9] על פונטה פניה, הגבוהה ממנה ב-35 מטרים, עלה גרוהמן ב-28 בספטמבר 1864 עם מדריכי ההרים אנג'לו ופולג'נציו דימאי מקורטינה ד'אמפצו.[2]

בשנות ה-80 של המאה ה-19 גדלה מאוד פעילות הטיפוס בדולומיטים, ובעקבותיה הוקמו בקתות באוכף פדאיה ובמעבר אומברטה. אגודת נירנברג של המועדון האלפיני הגרמני-אוסטרי מימנה את אבטחתו של הרכס המערבי, שעליו עלו לראשונה הנס זייפרט ואויגן דיטמן עם המדריך לואיג'י ריצי ב-21 ביולי 1898. הוויה פראטה שהותקנה שם נפתחה ב-5 באוגוסט 1903 ונקראה על שם זייפרט, והיא מן הוותיקות באיטליה.[4]

ההעפלה הראשונה בקיר הדרומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוח זיכרון להעפלה הראשונה בקיר הדרומי

המסלול הראשון שחצה את הקיר הדרומי נפתח ב-21 באוגוסט 1897 בידי המדריכים צ'זרה טומה וסנטו דה טוני ובן לווייתם לואיג'י פארנצה. המסלול עלה דרך ערוץ בדרגה II, אך הם הגיעו אל הרכס שני קילומטרים ממזרח לפסגה הראשית.[4]

בשנים ההן נחשב הקיר ליעד המבוקש בדולומיטים, ומטפסים אחדים כבר ניסו לעבור בו. הבריטית ביאטריס תומאסון, שטיפסה באלפים המזרחיים משנות ה-90 של המאה ה-19, שכרה ב-1900 את המדריך לואיג'י ריצי כדי לאתר מסלול בקיר. ריצי טיפס לבדו, בלי חבל ובלי יתדות, עד המדף הראשון וירד בחזרה. בסופו של דבר לא צירפה אותו תומאסון להעפלה עצמה, אלא את המדריכים מיקלה בטגה וברטולו זגונל מפרימיירו. השלושה ישנו למרגלות הקיר, ובמסלול העולה אל פונטה פניה טיפסו שתים עשרה שעות. אורכו של המסלול כ-650 מטרים ודרגתו IV, ובזמנו נחשב לקשה שבמסלולי הסלע בדולומיטים.[10]

תומאסון לא פרסמה תיאור של המסלול והמדריכים סירבו למסור פרטים גם כשנשאלו, ומשום כך הוטלה ההעפלה בספק. בכתב העת של המועדון האלפיני הבריטי כתב ב-1907 המטפס אדוארד ברום שפרטי הטיפוס לא נודעו מעולם ואף לא נודע אם הגיעו אל הפסגה וכיצד. הראיות שנשתמרו הן רישומי ההעפלה בפנקסי המדריכים של בטגה ושל זגונל ומכתב ששלח בטגה ב-1908 לקצין האיטלקי ארטורו אנדראולטי, ובו הוא מציין את התאריך 1 ביולי 1901. אנדראולטי, שפיקד באזור במלחמת העולם הראשונה, אסף את החומר על ההעפלה וטיפס במסלול שלוש פעמים לפני המלחמה. ההעפלה השנייה במסלול נעשתה ב-1903 בידי האחים לויכס.[10]

מלחמת העולם הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהרה בקרחון מרמולדה במלחמת העולם הראשונה

עם כניסתה של איטליה למלחמה במאי 1915 הפך ההר, שהיה הר גבול, לשטח חזית. העמדות האוסטריות נמשכו ממעבר פדאיה דרך סאסו אונדיצ'י אל אוכף סראוטה ומשם מערבה לאורך הרכס, והעמדות האיטלקיות היו ממזרח ומדרום להן. האיטלקים ניסו להתקדם לאורך הרכס לעבר פונטה רוקה ולא הצליחו בכך אף שחפרו מנהרות והניחו בהן חומר נפץ. כדי לאבטח את קווי האספקה אל העמדות שברכס חצבו ופוצצו האוסטרים מנהרות בתוך הקרחון, ואלה שימשו גם למגורים. מערכת המנהרות נודעה בשם "עיר הקרח", והיא נעלמה מאז בשל תנועתו הטבעית של הקרח במורד.[11]

ב-13 בדצמבר 1916, לאחר תשעה ימי שלגים רצופים ובעקבות מהפך מזג אוויר שהעלה את קו השלג והביא גשם גם לגבהים, ירדו באזור החזית האלפינית עשרות מפולות. מפולת אחת קברה את מחנה העתודה האוסטרי גראן פוץ שממערב למעבר פדאיה. המקורות נוקבים מספרים שונים של הרוגים, בין 270 ל-332. באותו יום נהרגו בכל אזור החזית עד 5,000 חיילים לפי הערכות מאוחרות, והאירוע נחשב לאחד מאירועי מזג האוויר הקטלניים בהיסטוריה של אירופה. בשל הצנזורה הצבאית נותר האסון ידוע רק בחלקו. בפרסומים באנגלית הוא מכונה "יום שישי הלבן", אף ש-13 בדצמבר 1916 חל ביום רביעי, ובאיטלקית הוא מכונה "סנטה לוצ'יה השחורה" על שם חג הקדושה החל באותו תאריך.[12]

לחימת המנהרות באזור נמשכה גם ב-1917. ב-26 בספטמבר של אותה שנה פוצצו הכוחות האוסטרו-הונגריים 1.25 טונות של חומר נפץ, ומפולת הסלעים שנוצרה הרגה חמישה עשר חיילים איטלקים. ב-24 באוקטובר פוצצו האיטלקים 450 קילוגרמים של חומר נפץ, ב-29 באוקטובר טונה אחת וב-3 בנובמבר כמות שאינה ידועה. הפיצוצים האלה הביאו לקריסת מנהרות קרח ולא גרמו לאבדות.[13]

עם נסיגת הקרחון נחשפים מדי פעם שרידי חיילים וציוד מתקופת הלחימה.[14]

מסלולים בקיר הדרומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה נעשה הקיר הדרומי אחד ממוקדי הטיפוס המרכזיים באלפים, ועד ראשית המאה ה-21 נפתחו בו כ-180 מסלולים. ב-8 וב-9 בספטמבר 1929 עלו לואיג'י מיקלוצי, רוברטו פרטונר ודמטריו כריסטומאנוס בעמוד הדרומי של פונטה פניה בדרגה VI, מן ההעפלות הראשונות בדרגה זו. הם נשאו עימם חבל קנבוס אחד ונעצו שבע יתדות בלבד. מטפסים שחזרו על המסלול, ובהם פריץ קספרק והנס שטגר, תיארו אותו כקשה במסלולים שטיפסו בהם, ועד מלחמת העולם השנייה חזרו עליו שבע פעמים בלבד.[4]

ב-1936 נפתחו בקיר שני מסלולים שנודעו לימים כקלאסיים. ג'ינו סולדה ואומברטו קונפורטו טיפסו בקיר הדרומי-מערבי של פונטה פניה בדרגה VI+, וג'אן בטיסטה וינאצר ואטורה קסטיליוני טיפסו בקיר הדרומי של פונטה רוקה, אף הוא בדרגה VI+. מסלולו של וינאצר נחשב זמן רב לקשה שבמסלולי הדולומיטים. ב-1969 פתח ריינהולד מסנר וריאציה משלו בחלקו העליון, בסולו.[4]

בשנות ה-60 של המאה ה-20 גדל מספר המסלולים החדשים שנפתחו בקיר. ארמנדו אסטה ופרנצ'סקו סולינה פתחו ב-1964 את המסלול "אידיאלה" בלוחות הסלע של הקיר הכסוף, בהפרש גובה של יותר מ-1,000 מטרים ובשימוש ביתדות קידוח. ב-1981 פתחו המטפסים הצ'כוסלובקים איגור קולר וינדריך שוסטר את המסלול "דרך הדג" (באיטלקית: Attraverso il Pesce), הקרוי על שם מדף בצורת דג הנראה במרכז הקיר. אורכו כ-1,220 מטרים ודרגתו IX-, והוא נחשב לאחד ממסלולי הסלע הארוכים והתובעניים בעולם. ב-1982 פתחו המטפס האוסטרי היינץ מריאכר ובת זוגו לואיזה יובנה את המסלול "טמפי מודרני", ושני המסלולים האלה סימנו שיבה אל הטיפוס החופשי לאחר עשורים של טיפוס טכני.[4] ב-2007 עבר האוסטרי הנסיורג אאואר במסלול "דרך הדג" בסולו ללא אבטחה.[15]

מסלולים חדשים נפתחים בקיר גם במאה ה-21. בקיץ 2011 פתחו הנסיורג אאואר ואחיו ויטוס את "ברודרליבה" בדרגה 8b/8b+,[16] ובספטמבר 2023 פתחו איריס ביילי, מתאו דלה בורדלה, מסימו פאלטי ומאוריציו ג'ורדני את "מאדרה רוצ'ה" באורך 900 מטרים ובדרגה 8b.[17] ב-3 בספטמבר 2024 נהרגו בקיר שני מטפסים איטלקים מנוסים, פרנצ'סקו פאווילי ופיליפו זאנין, בנפילה במסלול "דון קיחוטה".[18]

התמוטטות הקרחון ב-2022

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר ההתנתקות בקרחון הפסגה של פונטה רוקה, 5 ביולי 2022

ביום ראשון, 3 ביולי 2022, בשעה 13:45 לערך, התנתקה מסת קרח מקרחון הפסגה של פונטה רוקה, בגובה כ-3,200 מטרים. בניתוח שפורסם ב-2025 נאמד נפחה בכ-70,400 מטרים מעוקבים, ובדיווחים מיד לאחר האסון ניתנו הערכות גבוהות בהרבה. מסת הקרח והסלע גלשה כ-2.3 קילומטרים במורד המדרון הצפוני, על פני מסלול ההעפלה הרגיל אל פונטה פניה, ונעצרה בגובה כ-2,330 מטרים. האנרגיה הסייסמית ששוחררה הייתה בסדר גודל של רעידת אדמה בעוצמה 0.6. באותה שעה שהו במסלול כמה קבוצות מטפסים.[19]

אחד עשר בני אדם נהרגו ושמונה נפצעו, אחדים מהם קשה. ביום האסון אותרו שש גופות ולמחרת שביעית, ובימים שלאחר מכן חולצו ארבע נוספות. הזיהוי היה קשה, ונעשה בסופו של דבר בבדיקות DNA. ב-9 ביולי הודיעו הרשויות שכל ההרוגים זוהו ושאין עוד נעדרים. תשעה מן ההרוגים היו איטלקים ושניים אזרחי צ'כיה, ושניים מן האיטלקים היו מדריכי הרים. החיפושים נערכו בעיקר ברחפנים ובמצלמות תרמיות, משום שמסת המפולת התקשתה עד שכמעט לא היה אפשר לחפור בה, ובשל החשש להתמוטטויות נוספות. הנפה האוטונומית של טרנטו סגרה את האזור כולו.[20][21]

ההתמוטטות אירעה בעיצומו של גל חום קיצוני באירופה. יום קודם לכן נמדדו בפסגת ההר כ-10 מעלות צלזיוס, ובחורף שקדם לקיץ ירד באזור שלג מועט מן הרגיל, כך שלקרחון חסרה שכבת שלג מבודדת. מיד לאחר האסון נשמעו טענות שלפיהן היה על הרשויות לסגור את המסלול מראש.[22] בינואר 2023 ביקשה הפרקליטות בטרנטו לסגור את חקירת האסון, בקביעה שההתמוטטות לא הייתה צפויה ושאין לייחס לאיש אחריות, ובית המשפט בטרנטו קיבל את הבקשה.[23] בניתוח בדיעבד שפורסם ב-2025 נבחנו כמה מנגנוני כשל אפשריים, ובהם לחץ מים בבקיעים, הרמה הידראולית של הקרח והפחתת החיכוך בבסיסו. נמצא שאף לא אחד מן הגורמים הספיק כשלעצמו כדי להסביר את הכשל, ורק צירוף של כולם הסביר אותו.[19]

ב-17 ביולי 2022 נפער סמוך לאתר ההתנתקות בקיע שאורכו כ-200 מטרים. מסת הקרח שמעליו גדולה בהרבה מזו שהתנתקה קודם לכן, ולכן הרחיבו הרשויות ב-26 בחודש את אזור הסגר עד אגם פדאיה.[24]

תיירות וסקי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אגם פדאיה ומאחוריו קרחון מרמולדה

רכבל עולה אל ההר מן הכפר מלגה צ'אפלה (כ-1,450 מטרים) בשלושה קטעים, דרך התחנות קוסטון ד'אנטרמויה (2,350 מטרים) וסראוטה (2,950 מטרים), אל תחנת פונטה רוקה (3,265 מטרים). הקטע הראשון נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 והקטע השלישי הושלם ב-1970, וב-2004 וב-2005 חודשו שלושת הקטעים. הנסיעה מן הבסיס אל התחנה העליונה אורכת כ-12 דקות וקיבולת הקו כ-1,000 איש בשעה. מתחנת פונטה רוקה מוליכה מנהרה אל מערה שנחצבה ב-1980, ובה פסל של הבתולה מריה שקידש האפיפיור יוחנן פאולוס השני בביקורו בהר ב-26 באוגוסט 1979.[25]

בתחנת סראוטה, בגובה 2,950 מטרים, פועל מוזיאון המלחמה הגדולה, שנפתח ב-9 ביוני 1990 ושופץ והורחב ב-2015 לציון מאה שנה למלחמת העולם הראשונה. הוא מוצג כמוזיאון הגבוה באירופה, ומוצגים בו כ-450 ממצאים מן הלחימה באזור, רבים מהם מ"עיר הקרח".[26][27]

בחורף מקושרים מסלולי הסקי שבהר למרחב הגלישה של ארבה, והם כלולים בדולומיטי סופרסקי. המסלול המרכזי, "לה בלונזה", יורד מפונטה רוקה אל מלגה צ'אפלה לאורך כ-12 קילומטרים ובהפרש גובה של כ-1,800 מטרים, והוא הארוך בדולומיטים. ממלגה צ'אפלה אפשר להמשיך בגלישה אל הכפר סוטוגודה דרך ערוץ הסראי די סוטוגודה, שאורכו כשני קילומטרים וקירותיו מתנשאים ליותר מ-100 מטרים.[14]

עד ראשית שנות ה-2000 התאפשרה על הקרחון גם גלישת קיץ, בכמה מסלולים שהגישה אליהם הייתה ברכבל ובשני מעלי סקי. המקורות חלוקים במועד הפסקתה: לפי מקורות איטלקיים נסגרו המסלולים ב-2003 לצורך חידוש המתקנים ולא נפתחו עוד, ולפי מקורות גרמניים נמשכה הפעילות עד 2006 והופסקה בשנה שלאחר מכן. בשני המקרים מצבו של הקרחון הוא שמנע את חידוש הפעילות.[28][8]

מסלול ההעפלה הרגיל אל פונטה פניה עלה מאזור פיאן דיי פיאקוני וחצה את הקרחון, והוא נסגר לאחר ההתמוטטות ביולי 2022. הוויה פראטה של הרכס המערבי, היוצאת מאוכף מרמולדה, נפתחה מחדש ב-22 באוגוסט 2022 בצו של ראש עיריית קנזאי, והגישה אליה היא מעמק קונטרין שמדרום.[29] נכון לסוף 2023 בוטל צו הסגר על הרכס, אך בקתות פיאן דיי פיאקוני וקרחון מרמולדה, שבתחום אזור הסיכון, נותרו סגורות.[30]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרמולדה בוויקישיתוף
  • הר מרמולדה בדולומיטים, באתר "צפון איטליה למטיילים"
  • מרמולדה באתר מורשת העולם "הדולומיטים" (באיטלקית)
  • אתר הרכבל של מרמולדה (באיטלקית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Marmolada: il Sistema 2 delle Dolomiti UNESCO, אתר מורשת העולם "הדולומיטים"
  2. 1 2 3 4 Helmut Dumler, Marmolada, זלצבורג: Das Bergland-Buch, 1972
  3. ↑ Willi Mai (מלקט), Leander Petzoldt (עורך), Sagen, Märchen und Schwänke aus Südtirol, כרך 1, אינסברוק: Tyrolia, 2000
  4. 1 2 3 4 5 6 7 Heinz Mariacher, Alpenvereinsführer Dolomiten Marmolada-Hauptkamm, מינכן: Bergverlag Rother, 1983
  5. ↑ Marmolada, la cima delle Dolomiti passa dal Veneto al Trentino, Sky TG24,‏ 6 ביולי 2018
  6. 1 2 Dolomiti di Calcare: la Marmolada regina delle Dolomiti è di calcare!, בבלוג INGVambiente של המכון הלאומי האיטלקי לגאופיזיקה ולוולקנולוגיה
  7. ↑ Il ghiacciaio della Marmolada è in coma irreversibile, Lo Scarpone, כתב העת של המועדון האלפיני האיטלקי,‏ 10 בספטמבר 2024
  8. 1 2 3 'Irreversible coma': Largest glacier in Italy's Dolomites could disappear completely by 2040, Euronews,‏ 10 בספטמבר 2024
  9. ↑ Marmolada, Montagna.TV
  10. 1 2 Hermann Reisach, Beatrice Tomasson and the South Face of the Marmolada, Alpine Journal 2001, pp. 105-113
  11. ↑ Daniela Angetter, Josef-Michael Schramm, Über den Minierkrieg in hochalpinen Fels- und Eisregionen (1. Weltkrieg, SW-Front, Tirol 1915-1918) aus ingenieurgeologischer Sicht, Geo.Alp 11, 2014
  12. ↑ Yuri Brugnara, Stefan Brönnimann, Marcelo Zamuriano, Jonas Schild, Christian Rohr, Daniel Marc Segesser, Dezember 1916: Weisser Tod im Ersten Weltkrieg (Geographica Bernensia G91), ברן: אוניברסיטת ברן, 2016
  13. ↑ Daniela Angetter, Josef-Michael Schramm, Über den Minierkrieg in hochalpinen Fels- und Eisregionen, Geo.Alp 11, 2014, טבלה בעמ' 8
  14. 1 2 הר מרמולדה בדולומיטים, באתר "צפון איטליה למטיילים"
  15. ↑ Weg durch den Fisch (9-) free Solo, bergsteigen.com
  16. ↑ Bruderliebe, Marmolada d'Ombretta, planetmountain.com
  17. ↑ Big new route on Marmolada established by Iris Bielli, Matteo Della Bordella, Massimo Faletti, Maurizio Giordani, planetmountain.com
  18. ↑ Francesco Favilli and Filippo Zanin perish in Dolomites climbing accident, planetmountain.com
  19. 1 2 Roberto Francese et al., Failure of Marmolada Glacier (Dolomites, Italy) in 2022: data-based back analysis of possible collapse mechanisms, Natural Hazards and Earth System Sciences 25 (9), 2025, pp. 3027-3053
  20. ↑ 14 נעדרים באסון באלפים, איטלקי שטייל עם חברתו הישראלית: "ים של קרח ירד עלינו", באתר ynet, 4 ביולי 2022
  21. ↑ Marmolada, il bilancio definitivo: trovata l'undicesima vittima, Rai News,‏ 9 ביולי 2022
  22. ↑ סוכנויות הידיעות, אסון באלפים האיטלקיים: גושי קרח התנתקו מקרחון, לפחות 6 נהרגו, באתר ynet, 3 ביולי 2022
  23. ↑ Marmolada: Procura Trento deposita richiesta archiviazione, ANSA,‏ 13 בינואר 2023
  24. ↑ Marmolada: gravi rischi, estesa area con divieto di accesso, ANSA,‏ 26 ביולי 2022
  25. ↑ The cable car, אתר Funivie Marmolada
  26. ↑ The Marmolada Museum of the Great War, אתר Dolomiti.it
  27. ↑ Museo Marmolada Grande Guerra, אתר Funivie Marmolada
  28. ↑ Luca Lombroso, Sci estivo sulle Alpi, storia e situazione attuale. Che ne sarà in futuro?, ilmeteo.net,‏ 20 ביולי 2022
  29. ↑ Marmolada, riaperta la via ferrata Cresta ovest per raggiungere Punta Penia, הודעת דוברות הנפה האוטונומית של טרנטו,‏ 22 באוגוסט 2022
  30. ↑ La Marmolada di nuovo accessibile, up-climbing.com,‏ 17 בנובמבר 2023
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרמולדה&oldid=43839415"