מרסל אמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרסל אמה
Marcel Aymé
צילום מ-1929
לידה 29 במרץ 1902
זו'אני, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באוקטובר 1967 (בגיל 65)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Marcel André Aymé עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Saint-Vincent Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן, תסריט, סיפור קצר, תיאטרון, מסה, ספרות ילדים ונוער, עיתונאות עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות The Hollow Field עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1923
פרסים והוקרה
  • פרס רנודו (1929)
  • פרי בלומנטל (1930)
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מַרסֶל אֵמֶה[1]צרפתית: Marcel Aymé;‏ 29 במרץ 190214 באוקטובר 1967) היה סופר ומחזאי צרפתי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרסל אמה נולד ב-1902 בעיר ז'ואני במחוז יון שבצפון חבל בורגון בצרפת. הוא התייתם מאמו כשהיה בן שנתיים בלבד, וגדל בבית סבתו וסבו בכפר קטן במחוז ז'ורה שבחבל פראנש-קונטה. ב-1910, לאחר שסבתו נפטרה, הוא הועבר להשגחת אחת מדודותיו בעיר דול, בירת מחוז ז'ורה, ושם למד בקולג', אך בילה את חופשותיו בכפר, שם שימש לפעמים כרועה. אווירה כפרית זו, שהעניקה לו השראה, באה לידי ביטוי מאוחר יותר בכתביו.

הוא התכונן להתקבל לאקול פוליטקניק בפריז, אך ב-1919 לקה במחלת השפעת הספרדית. אחרי שירותו הצבאי הגיע לפריז ב-1923 ושימש שם כפקיד בנק, כסוכן ביטוח וכעיתונאי - מקצועות שבהם לא הייתה לו כל הצלחה.

הצלחתו הראשונה הייתה הנובלה "ברולבואה", שפורסמה ב-1926. הרומן "שולחן הגוויות" זיכה אותו בפרס רנודו ב-1929, אך היצירה שהביאה לפרסומו הייתה "הסוסה הירוקה" (1933). מכאן ואילך ראה בספרות את מקצועו. ב-1935 החל לכתוב תסריטים לקולנוע, להתעניין בתיאטרון, ולפרסם ספרי ילדים, בית היתר את "סיפורי החתול הג'ינג'י" (Les Contes du chat perché) שהפך לתסכית רדיו בתוכנית "לאם ולילד" של רשות השידור.

ב-1939 שם ללעג ולקלס את המשטר הנאצי בגרמניה, אך בתקופת הכיבוש הנאצי של צרפת פרסם רומנים ונובלות באמצעות הוצאות ספרים שהוציאו לאור גם את כתביהם של מחברים פאשיסטיים ששיתפו פעולה עם הנאצים. בתקופה זו פרסם בין היתר את "טרבלינג" (1941) ואת "חוצה הקירות" (1943).

היות שהוא עצמו לא הראה כל סימני תמיכה במשטר הנאצי, שמו לא נכלל ברשימת משתפי הפעולה עם הנאצים שהופיעה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך בכל זאת הוא הואשם באנטישמיות. מעל הכול היה מוחזק כאשם כאשר ניסה להעביר עצומה לבקשת חנינה למשתף הפעולה הסופר והעיתונאי רובר בראזיאק. פרנסואה מוריאק וסופרים אחרים חתמו על עצומה זו, אך גנרל דה גול דחה את בקשת החנינה, ובראזיאק הוצא להורג בירייה (ב-6 בפברואר 1945).

הגם שנפגע מאוד מפרשה זו, המשיך אמה לכתוב מספר רב של רומנים, נובלות ומחזות שזכו להצלחה רבה בציבור, ובהם "הדרך הארוכה" (1946), "אוראנוס" (1948) ו"קלראמבאר" (1949). ב-1952 הוצג בפריז מחזהו "ראשו של הזולת" שבו הביע את התנגדותו לעונש המוות ולגלג על מערכת המשפט ועל התביעה הכללית של המדינה.

ב-1945 קיבל את פרס גונקור, אך ב-1950 הוא סירב להיות חבר האקדמיה הצרפתית.

מרסל אמה מת בפריז ב-1967 ונקבר בבית הקברות סן-ונסן ברובע מונמארטר שבעיר.

קברו בבית הקברות סן-ונסן

לזכרו הוצב ברובע מונמארטר פסל בדמותו של דוטיי, הגיבור הראשי של ספרו "חוצה הקירות".

רבות מיצירותיו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה, ובהן "חוצה הקירות" (1950), "הסוסה הירוקה" (1959), "קלראמבאר" (1969) ו-"אוראנוס" (1990).

ספריו שראו אור בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בעברית נכתב גם: אֵיימֶה, אימֶה.