מרסל טוביאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרסל טוביאס
מרסל טוביאס.jpg
לידה 25 באפריל 1914
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית
נהרג 5 בנובמבר 1972 (בגיל 58)
זאיר זאירזאיר
השתייכות אוסטריהאוסטריה צבא אוסטריה
ליגיון הזרים הצרפתיליגיון הזרים הצרפתי  ליגיון הזרים הצרפתי
הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
דרגה סגן-אלוף  סגן-אלוף
תפקידים צבאיים
סגן מפקד בית הספר לצניחה
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
פעולות התגמול
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
עיטורים
ראו אותות ועיטורים
הנצחה
מגרש אימוני הצניחה בבית הספר לצניחה הצה"לי
משה דיין מעניק כנפי צניחה עם רקע אדום למרסל טוביאס (ולצונחים במיתלה במלחמת סיני), 4 בספטמבר 1956.

סגן-אלוף אריה (מרסל) טוביה (טוביאס) (25 באפריל 1914 - 5 בנובמבר 1972) היה לוחם, צנחן, מפקד ואיש קומנדו אשר כונה "אבי הצנחנים".

טוביאס היה היחיד בצה"ל ששירת בארבעה צבאות וכן היחיד שהיה זכאי לענידת כנפי צניחה בעלי ארבעה רקעים שונים (אדום, לבן, כחול וירוק) וכנפי צניחה עם כוכב (למעלה מ-50 צניחות)[דרוש מקור]. נהרג בעת מילוי תפקידו בגיל 58.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרסל נולד ב-25 באפריל 1914 בווינה שבאוסטריה, לעו"ד יוסף טוביאס ואשתו יוזפינה. התחנך בפנימייה הצבאית על שם הקיסרית מריה תרזה ועם סיום לימודיו הוצב כקצין זוטר ביחידת חיל הנדסה של צבא אוסטריה.

זמן קצר לאחר הצבתו, בשנת 1934, עזב מרסל בפתאומיות את תפקידו, השתחרר מן הצבא ועזב את מולדתו. הסיבות לכך אינן ידועות באופן ברור: יש הטוענים כי אופיו לא תאם את הנדרש ממנו בתפקיד אותו מילא. אחרים ידעו לספר על פרשת אהבה סוערת בין הקצין הצעיר לאשת מפקדו; המפקד הזמין את מרסל לדו-קרב. מרסל חשש כי בדו-קרב שכזה יאלץ לפגוע בקצין והעדיף לעזוב.

בהמשך התנדב ללגיון הזרים הצרפתי בעזרת מסמכים מזויפים, תחת השם יוסף קלטנברונר. בהגיעו למקום מושבה של מפקדת הלגיון באלג'יר, התקבל וחתם על התחייבות לשרת כלגיונר חמש שנים לפחות. לאחר חצי שנה של טירונות קשה הוא הוצב באחד הבסיסים אך לא זכה לשרת את כל התקופה: משפחתו ערכה חיפושים נרחבים אחריו והצליחה לאתרו. בעזרת כישוריו המשפטיים של האב, קשרים טובים עם קונסול אוסטריה ותשלום שוחד נאה, בוטל החוזה בעילה שמרסל היה קטין בעת התנדבותו, בן פחות מ-21 שנים.

מרסל שב לווינה אך עצם עריקותו וחוקי הגזע שחלו על אוסטריה לאחר ה"אנשלוס" עם גרמניה הנאצית לא אפשרו לו לשוב לצבא. כחבר תנועת בית"ר בווינה עסק בהדרכת נוער יהודי בעיר. לבסוף עלה, במסגרת עליית אף-על-פי, באניית מעפילים, כעולה בלתי לגאלי לארץ ישראל. האניה עשתה דרכה מן הדנובה דרך הים השחור לחופי נתניה.

בארץ הצטרף לפלוגת בית"ר בראש פינה שם עסק בעבודת אדמה במשך היום ובלילה הדריך ואימן את בני הנוער של מחתרת האצ"ל.

שירותו בצבא הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1940 התגייס לצבא הבריטי במסגרת הבאפס והוצב בפלוגת חיל הרגלים היהודית הראשונה (פלוגה 2) אשר הייתה מיועדת לתפקידי שמירה בלבד. הפלוגה הוצבה במחנה לטרון. בינואר 1941 הוסב המקום למחנה מעצר לשבויים איטלקים וגרמנים, וחיילי הפלוגה שימשו כסוהרים. מרסל, אשר שלט בגרמנית, הועלה לדרגת סרג'נט (סמל) וקיבל לאחריותו את הטיפול בשבויים הגרמנים.

במרץ 1941 התייצב מרסל במשרדי הגיוס של חיל החפרים (Pioneer Corps) והתנדב לפלוגת החפרים 609 בתקווה לצאת למדבר המערבי (אזור טוברוק). באחד הערבים ישב מרסל בפאב היחידתי כאשר הרב סמל היחידתי הבריטי הסביר לחבריו מה זה "בלאדי ג'ו" ( "bloody jew", בתרגום חופשי: "יהודי ארור") והצביע לעברו של מרסל. מרסל בתגובה קם ובמהלומה אחת הרג את הרב סמל במקום. הוא נעצר, הועבר לקהיר ונשפט בעוון הריגת חייל בריטי. הוא נידון לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך אותן החל לרצות בכלא הצבאי בקהיר.

פרשה זו עוררה הדים רבים בעולם ואף הגיע לדיון בפרלמנט הבריטי. הדי הפרשה הציגו את המצב של יחידת החפרים ובתחילת 1942, בעקבות דיון בפרלמנט הבריטי, הוחלט לפזר את יחידות החפרים ובמקומן להקים 3 גדודי חיל רגלים לוחמים. מרסל הועבר לכלא עכו להמשך ריצוי עונשו.

בין הסיפורים אודותיו, מסופר כי בין השנים 1942 ל-1943 שירת תחת שם בדוי ביחידת קומנדו בריטית אשר פעלה מעבר לקווי האויב באפריקה שתחת הכבוש הנאצי, זאת הודות לכישורי השפה, התרבות ותורת הלחימה האוסטרית אותם רכש באקדמיה הצבאית[דרוש מקור].

בתחילת שנת 1943 השתחרר מרסל מהכלא והצטרף לפלוגת תובלה 178 שהייתה מסופחת לבריגדה היהודית ועבר עמה לבנגזי ואחר כך לטריפולי. מרסל שירת בפלוגה זו במשך כשנתיים, ואף זכה בציון לשבח על פעילותו בחזית האיטלקית (מדליית השירות המצוין — DSM — המקבילה לעיטור המופת הישראלי)[1].

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נטל חלק בהעלאת יהודי אירופה לארץ ישראל. במסגרת תפקידו עבר מרסל בין מחנות הפליטים בבוואריה ובאוסטריה, מילא את משאיות הפלוגה ביהודים ניצולי שואה, והעבירם לבריגדה ומשם לארץ ישראל. כמו כן נטל חלק בפעילות קבוצת חיילים מהבריגדה היהודית בראשות ישראל כרמי וחיים לסקוב, אשר בעזרת קשריו של כרמי עם המודיעין הבריטי איתרה קציני גסטפו ואס אס ונקמה בהם. הקבוצה, אשר נודעה בשם "הנוקמים", כללה יהודים יוצאי הבריגדה או שורות הפרטיזנים, ועם חבריה נמנו אבא קובנר, יצחק אבידב, רוברט גרוסמן, שלום גלעדי, מאיר זורע, שייקה וינברג, משה קורפוביץ ודב כהן.

שירותו בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם קום המדינה, התגייס מרסל לצה"ל ופיקד על שיירות שפרצו את הדרכים ליישובים מנותקים בגליל ובירושלים. בנוסף שימש כמדריך טירונים בחטיבת עודד ובהמשך כמפקד פלוגה בחטיבת אלכסנדרוני.

ביוני 1949 הצטרף לצבא הקבע והיה בין מקימי יחידות הצנחנים הראשונות בצה"ל, בהן נכללו בין היתר בית הספר לצניחה ובית הספר ללוחמה זעירה. בשנת 1950 עבר קורס צניחה ואחרי כן היה אחראי לקליטת טירוני הצנחנים ביחידה.

בתקופת פעולות התגמול השתתף מרסל כלוחם וכמפקד בפעולות רבות. במלחמת סיני שירת כסגנו של רפאל איתן, כסגן מפקד גדוד הצנחנים שצנח במעבר המיתלה, גדוד 890.

בהמשך מונה מרסל למפקד קורס הקומנדו הראשון בצה"ל ושימש כסגן מפקד בית הספר לצניחה וללוחמה זעירה.

בשנות השישים נשלח מרסל לנפאל כראש משלחת צה"ל. הוא הקים שם בית ספר לצניחה ואת יחידת הצנחנים הנפאלית. כעבור שש שנים נשלח לתפקיד דומה בזאיר. בתקופה זו עסק במקביל בארגון מבצעי הצלה וסיוע לחבלי ארץ אשר נותקו בעקבות אסונות טבע.

מספרים עליו פקודיו:

מרסל היה לכל הצנחנים מפקד, מנהיג, דמות יוצאת דופן, דמות ללא גיל, שהשנים לא השפיעו עליה... מפקד נועז מאין כמוהו, חסין מפני אש. הוא פינה פצועים על גבו, נשא אותם לנקודת האיסוף וחזר לקו האש... מרסל לא היה מאלה שמדברים הרבה. כל מה שביצענו, ביצע הוא לפנינו - במסלול המכשולים, באימוני נשק, במסעות, בקרבות מגע ובתרגילים מפרכים. הוא היה המורה של כולם.

ביום כ"ח בחשוון תשל"ג, 5 בנובמבר 1972, בעת ששהה בזאיר, ביצע את הצניחה ה-1,950 שלו, מצנחו לא נפתח והוא נהרג במקום. הוא הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי קריית שאול.

השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, בן ושתי בנות. כולם שירתו בצנחנים. הבן, יוסי טוביאס, המשיך אחר כך בשרות ביטחון במדי מג"ב והשתחרר בדרגת תת-ניצב.

על שמו נקראו מגרש אימוני הצניחה בבית הספר לצניחה הצה"לי ואולם התעמלות בבית ספר ברמת גן.

אותות ועיטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מדליית השירות המצוין" הבריטית בוויקיפדיה האנגלית
  2. ^ האות חולק החל משנת 2003 ועל כן מרסל לא קיבל את האות אך היה זכאי לקבלו לו היה בחיים באותה עת
  3. ^ האות חולק החל משנת 1977 ועל כן מרסל לא קיבל את האות אך היה זכאי לקבלו לו היה בחיים באותה עת