לדלג לתוכן

מבצע חומת מגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מרץ השחור)
מבצע חומת מגן
חיילי צה"ל בשכם במהלך מבצע חומת מגן
חיילי צה"ל בשכם במהלך מבצע חומת מגן
מלחמה: האינתיפאדה השנייה
סוג העימות מבצע צבאי
תאריכים 29 במרץ 2002 – 10 במאי 2002 (43 ימים) עריכת הנתון בוויקינתונים
קרב לפני מבצע ענבי זעם
קרב אחרי מבצע קשת בענן
מקום הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון
עילה פיגועי התאבדות בישראל ובפרט טבח ליל הסדר
תוצאה ניצחון ישראלי שהוביל למפנה במערכה
הצדדים הלוחמים
מנהיגים
אריאל שרון (ראש ממשלת ישראל הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית יאסר ערפאת (יו"ר הרשות הפלסטינית
מפקדים

יאסר ערפאת (ראש אש"ף ויו"ר הרש"פ)
מרואן ברגותי (מזכ"ל הפת"ח ומפקד התנזים)
מחמוד טואלבה (מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי)

כוחות
אבדות

הרוגים: 30 חיילים
פצועים: 127

הרוגים: 497 פלסטינים (לפי נתוני האו"ם). 244 פלסטינים (מחבלים ואזרחים לפי ארגון בצלם)
פצועים: 1,447
עצורים: כ־7,000 חשודים בטרור, מתוכם כ־1,500 שנאסרו לתקופות ארוכות. כמה עשרות מחבלים הוגלו לארצות זרות.

מִבְצָע חוֹמַת מָגֵן (29 במרץ 200210 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף של צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, שהתרחש בעקבות רצף פיגועים קטלניים כמעט מדי יום, ששיאם הפיגוע במלון פארק בנתניה, בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים בעת ליל הסדר. מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. בפועל, הצליח צה"ל להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו מיגר את הטרור באופן משמעותי, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית וארגון החמאס ביו"ש. המבצע היה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור, כמו גם מספר האבדות בישראל.[דרוש מקור]

מבצע זה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמסגרתו הופעלו 5 אוגדות במקביל,[1] וגויסו 20,000 חיילי מילואים. במהלך המבצע השתלט צה"ל על כל העיירות והערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (למעט אזור חברון), אך פעילות מקבילה לא הופעלה ברצועת עזה.

השם "חומת מגן" נבחר על ידי אלוף-משנה גל הירש, על פי מילות פזמון השיר "בין גבולות", של המשורר חיים חפר.[2]

הרקע למבצע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 2002 ספגה ישראל את מספר האבדות הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפאדה השנייה: ביהודה, שומרון וחבל עזה נרצחו למעלה מ־30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק נערכו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים (לשם השוואה, בכל שלוש שנותיה של האינתיפאדה הראשונה נהרגו 90 ישראלים). כמעט לא חלף יום בחודש זה ללא פיגוע קטלני, ובסך הכל נרצחו 105 אזרחים ו-26 חיילים ישראלים בחודש זה. שיאם של הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק – פיגוע התאבדות שנערך במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר (ב־27 במרץ 2002), ובו נרצחו 30 חוגגים. יש המכנים את חודש מרץ 2002 בכינוי "מרץ השחור".

במהלך החודש פתחה ישראל במתקפה חסרת תקדים על ארגוני הטרור הפלסטיניים וב־10 במרץ הודיע הרמטכ"ל שאול מופז כי כ־200 פלסטינים נהרגו על ידי ישראל. ניסיון של אריאל שרון למנוע את התדרדרות המצב על ידי ויתור על הדרישה ל"שבעת ימי השקט" ב־8 במרץ לא הצליח למנוע את ההסלמה המהירה, וכן לא מנעה זאת גם הגעתו של אנתוני זיני, השליח האמריקאי לאזור, ב־14 במרץ.

הפיגועים בפברואר ומרץ 2002 התרחשו כשנה לאחר כניסתו של אריאל שרון לתפקיד ראש ממשלת ישראל, בתום מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון". שנה זו התאפיינה בהסלמה הדרגתית, שבצד הישראלי הובילו ראש הממשלה שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז, כשמהצד הפלסטיני הובילו אותה יאסר ערפאת, מרואן ברגותי ומחמוד טואלבה. התדרדרות המצב הביטחוני הובילה את ממשלתו של אריאל שרון לצאת למבצע צבאי נגד הטרור הפלסטיני.

מעט קודם לאירועי חודש זה הכין גל הירש, שהיה אז קצין אג"ם של פיקוד המרכז, תוכנית להשתלטות נרחבת על שטחי יהודה ושומרון בכח של 5 אוגדות, במקביל לתוכניות מטכ"ליות שונות שהיו מצומצמות בהרבה. הפיגוע הקשה במלון פארק בליל הסדר הוביל להסכמה רחבה בממשלת ישראל בדבר הצורך להשתלטות רחבה על שטחי הרשות הפלסטינית, לאחר שלגיטימציה אמריקאית לפעולות רחבות הושגה עוד קודם, לאחר תפיסה אוניית הנשק קארין איי, שהייתה יוזמה פלסטינית רשמית לרכישת אמצעי לחימה מאיראן לצורך פעולות טרור.[3]

ההחלטה לצאת למבצע חומת מגן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבה שנערכה במוצאי החג (28–29 במרץ) החליטה הממשלה על יציאה למבצע שכונה "מבצע חומת מגן".[2] כל שרי הממשלה תמכו ביציאה למבצע למעט שניים שנמנעו: שמעון פרס ומתן וילנאי. הצעת ראש הממשלה שרון לגירוש ערפאת לא נתמכה והוסרה לבסוף מההחלטה.[3] החלטת הממשלה זכתה לתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור היהודי בישראל. ההסכמה הרחבה השתקפה בהיענות גבוהה לכעשרים אלף צווי המילואים ששלח צה"ל ובמוטיבציה הגבוהה ששררה בקרב המגויסים.

מטרותיו של המבצע הוצגו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, בהודעה מדינית שמסר לכנסת ב־8 באפריל 2002:

לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית.

מוקדי המבצע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טנקים ונגמ"ש אכזרית ליד המוקטעה ברמאללה בזמן המבצע
לוחמי צה"ל בפעילות מבצעית במוקטעה ברמאללה
חיילי צה"ל בפעילות מבצעית ברמאללה
חיילי צה"ל בפעילות מבצעית בג'נין
פעילות מבצעית של חיילי צה"ל בג'נין.
דחפור D9N משוריין הורס מבנה ששימש לטרור במהלך הקרב בג'נין 2002, מבצע חומת מגן. הדחפורים המשוריינים הכריעו את הקרב בג'נין לטובת צה"ל.

המבצע התחיל בבוקר 29 במרץ בסיכול טרור משטחה של העיר רמאללה - הבירה השלטונית והמרכז הכלכלי של הרשות הפלסטינית, בה ישב יאסר ערפאת, יו"ר הרשות. כוחות רגליים ומשוריינים של צה"ל, בפיקוד מפקד אוגדת איו"ש יצחק גרשון, מפקד חטיבת בנימין אילן פז (פיצי) ומח"ט גולני משה תמיר,[4] כבשו מתחמים מרכזיים בעיר, תוך כדי לחימה בכוחות האבטחה של ערפאת. תא"ל פז פיקד על כוחות מיחידת דוכיפת, יחידת דובדבן, יחידת אגוז[5] וסיירת גולני,[6] שנכנסו לעיר והטילו מצור על ה"מוקטעה", בנייני השלטון ומקום מושבו של ערפאת.[7] בנייני המוקטעה שבהם לא ישב ערפאת נהרסו על ידי חיל ההנדסה הקרבית על מנת לצמצם את אזור הלחימה לתא שטח קטן ככל האפשר, וערפאת הסתגר בלשכתו עם אחדים מעוזריו, שהוגדרו כמבוקשים על ידי ישראל, בשל השתתפותם בפעולות טרור. לאחר מצור ממושך[8] התערבו האמריקאים ויצרו הסדר בו יוסר הכתר והלחץ על ערפאת תוך שהוא מצידו יסגיר את המבוקשים ברצח רחבעם זאבי שתפסו מחסה אצלו והם יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח בריטי. ערפאת, אשר חיפש דרך לצאת מהמצב אליו נקלע הסכים. פרט לאירוע זה, ברמאללה נתפסו מבוקשים רבים ואמצעי לחימה רבים אשר שימשו ללחימה, וכך למעשה נפל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה; לכן הגדיר צה"ל משימה זאת כמוצלחת מאד.[9] לקראת סיום הלחימה ברמאללה נתפס מפקד התנזים מרואן ברגותי, הובא למשפט בישראל ונשפט לחמישה מאסרי עולם בעוון מעשי רצח וטרור.

נושא רמאללה עלה לדיון במועצת הביטחון של האו"ם והתקבלה החלטה מס' 1435.

בעיירה ביתוניא הסמוכה הוטל מצור על מפקדתו המשוכללת של ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה, שחלש על כוח שמנה 4,000 חמושים, שלא השתתף בפיגועים. המצור הוטל בשל מידע (שהתברר כמוטעה) כי ברגותי נמצא במקום ובשל נוכחותם של מבוקשים אחרים. במהלך היומיים שארך המצור נוהל משא ומתן עם רג'וב, שלא היה במפקדה, ולבסוף נאלצו החמושים הפלסטינים במקום להיכנע והמפקדה נהרסה על ידי כוחות צה"ל.[10] במסמכים שנתפסו במקום נמצא חומר מפליל רב, ובו בין היתר ניסיון של רג'וב לגייס חיילות ישראליות לשירותי המודיעין שלו.[11]

משיקולים טקטיים, נדחתה ההתקפה המתוכננת על שכם בכמה ימים במקביל להתקפה על רמאללה, כדי שמחבלים ינסו להימלט מרמאללה לשכם (אותה יראו בטעות כעיר שצה"ל נמנע מלפעול בה), וילכדו במארבים שהוצבו סביב העיר.

ערך מורחב – קרב שכם (2002)

שכם נחשבה לאחד ממעוזי הטרור הפלסטיני (בעיר היו יותר מ־8,000 חמושים מלבד כוחות הביטחון הפלסטינים) והקסבה של שכם נחשבה לעוינת במיוחד לישראלים. במהלך הקרב, שהחל ב־5 באפריל ונמשך 3 ימים, נמלטו מרבית המחבלים משטחי העיר השונים אל הקסבה. המעבר של חיילי צה"ל בין בתים במהלך הלחימה בקסבה נעשה דרך הקירות, על ידי פריצה קרה או חמה (כלומר - בעזרת פטישים או חומר נפץ, בהתאמה) ופתיחת תעלות מאובטחות לאורכה של הקסבה. לוחמי גולני יחד עם כוחות הצנחנים שפעלו בעיר הצליחו לכבוש את העיר במספר מועט יחסית של נפגעים. קצין צנחנים (רס"ן אסף אסולין) נהרג מאש כוחות צה"ל בשכם, לאחר שזוהה בטעות על ידי קלע סער כחמוש פלסטיני. יותר מ־70 חמושים פלסטינים נהרגו באותה פעולה בשכם. בנוסף לחיסול המחבלים, עצרו כוחות הצנחנים עשרות מבוקשים בכירים. כלי נשק רבים ואמצעי לחימה נתפסו והוחרמו על ידי הכוחות. בנוסף לכלי הנשק נתפס בכלא גניד ציוד מגוון, כדוגמת ספרי דת יהודיים ומדי צה"ל.

בכיבוש שכם השתתפו שלוש חטיבות: חטיבת הצנחנים שבאה ממערב, חטיבת גולני שבאה מדרום למרכז העיר וחטיבת יפתח שכבשה את החלק המזרחי של העיר ובכלל זה את מחנות הפליטים העוינים - בלאטה, עסכר (חדש וישן) ומסכאן א-שעבייה. חטיבת יפתח גם כבשה את קבר יוסף ואת השכונה שסביבה. חטיבה זו, עליה פיקד אל"ם אורן בן ג'ויה, הייתה חטיבת המילואים היחידה של חיל השריון שנלחמה במשימה חטיבתית במבצע חומת מגן.

במהלך קרב ההשתלטות על החלק המזרחי של העיר נתקלה החטיבה בעשרות מטענים שהונחו על הצירים, בתוך משאיות תופת ובמעבירי מים שעל הכביש. את המטענים נטרלו כוחות של חיל ההנדסה הקרבית. עשרות חמושים ירו על הכוחות הפורצים, אולם לא הצליחו לעצור את התקדמות הכוחות וגם לא הצליחו לגרום לנפגעים בקרב הכוחות. חמושים רבים נהרגו ונפצעו ותוך מספר שעות הצליחה החטיבה לכבוש את מזרח העיר שכם. לאחר מכן לכדה החטיבה מבוקשים ואמצעי לחימה והשמידה מעבדות נפץ וטרור. בהשתלטות וכיבוש העיר השתתפו חטיבות החי"ר גולני, צנחנים ויפתח ולצידם כוחות שריון וכוחות הנדסה קרבית בסיוע הלחימה בשטח הבנוי שבעיר.

לאחר ההשתלטות המהירה על העיר, הוחל בסריקה שיטתית של הקסבה לאיתור מחבלים, מעבדות נפץ ואמצעי לחימה.[3]

הקרב בג'נין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הקרב בג'נין (2002)

הקרב הקשה ביותר במבצע ניטש במחנה הפליטים ג'נין. ארגוני הטרור, בראשות מחמוד טואלבה, מלכדו את המחנה במטעני חבלה רבים והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב־2 באפריל ולחמו מבית לבית, תוך סיוע לא סדיר של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי D9 משוריינים שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. ההתקדמות הייתה איטית ולוותה במספר אבדות לא מבוטל. בעקבות הקושי הראשוני שהתגלה בכיבוש העיר הועבר גדוד 51 של חטיבת גולני משכם לג'נין.[3]

ביום השביעי של הפעולה, ב־9 באפריל, נתקלה קבוצת לוחמי מילואים מגדוד נחשון של צה"ל במארב, שבו נהרגו 13 מאנשיה. המאמץ לחלץ לוחמים אלה ולאחר מכן להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל. חלקם קיבלו צל"שים על גבורתם. אחרי המארב הקטלני הוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים באמצעות דחפורי D9 משוריינים, שהיו ממוגנים היטב מפני ירי ומטעני חבלה. נוהל הריסת הבית, שפותח על ידי סא"ל אופק בוכריס, כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם כף ה"סכין" שלו. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל. במהלך הפעולה נהרג בכיר הג'יהאד האיסלאמי ומפקד המחבלים במחנה מחמוד טואלבה, אחרי שדחפור D9 משוריין מוטט עליו את אחד מקירות המבנה שבו הטמין מארב לכוחות צה"ל.[12]

שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ונפגעה קשות על ידי הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו המחבלים. הקרב בג'נין הסתיים אחרי שמרבית המחבלים נכנעו בעקבות חוסר יכולתם לפגוע בדחפורי ה־D9 המשוריינים של צה"ל ולעוצרם.

בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו־75 פצועים).

הטענות על טבח בג'נין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות שקריות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. הפלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל־900 פלסטינים שרצחה בג'נין. בהתחלה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטינים, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ישראל טענה שלא היה טבח והאשימה את הפלסטינים ב"עלילת דם" שנועדה להסית כנגד ישראל.

כתבת תחקיר שפרסם השבועון "טיים" הפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח. ועדת חקירה של האו"ם שהגיעה במיוחד קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים עומד על 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו־Human Rights Watch קבעו אף הן שלא היה כל טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן 5 היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. על אף שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על שימוש מופרז ולא מידתי בכוח, בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי הופרו זכויות אדם באורח יסודי, נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב. בצה"ל השיבו שהם עשו מעל ומעבר כדי לא לפגוע באזרחים, כולל הימנעות מהפצצה אווירית, ושההרס הרב שגרמו הדחפורים היה הכרחי. כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו המחבלים הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים".[13]

למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד. אף שצה"ל ידע על המלכוד ועל כך שיש חמושים בבתים בעלי יכולת ירי מעמדות עדיפות על החיילים, כוחות נכנסו רגלית במטרה שלא לפגוע באזרחים. רק לאחר הקרב הקשה ב־9 באפריל ומותם של שלושה עשר לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ומעבר לשימוש בדחפורים.

פעילות לוחמים של צה"ל ברחובות בית לחם
חייל צה"ל בפעילות מבצעית בג'נין

העיר בית לחם נכבשה על ידי חטיבה 310, חטיבת חי"ר מילואים בפיקוד אל"ם רמי חכם, בסיוע גדוד שריון במילואים 445 בפיקודו של חיים בר סלע מחטיבת יפתח, שהתפרס בחלק הצפוני והמערבי של העיר וגדוד 195 של חטיבה 500 נכנס מדרום. העיר טוהרה על ידי חטיבה 310 וגדוד 21 של חטיבת עציון. במקביל נכבשה העיירה הסמוכה אל-עובידייה על ידי חטיבת הנגב של פיקוד הדרום. לאחר כניסת צה"ל לעיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב־2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה בכנסיית המולד.[14] הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד,[15] ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם, לקחה כבני ערובה את 46 הנזירים ששהו בכנסייה ובנוסף כמאתיים אזרחים בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם, ואף גינויים לישראל. הוותיקן הזהיר את ישראל שלא לפגוע בכנסייה בה על פי אמונת הנוצרים נולד ישו. ב־2 במאי התפרצו למתחם כעשרה פעילי שמאל רדיקלי שאינם תושבי ישראל שהביאו לנצורים אוכל ותמיכה מורלית.[16]

לאחר שבועות ארוכים ומורטי עצבים, שבהם ניסה צה"ל להתיש את המתבצרים באמצעים שונים כמו הרעבה ויצירת רעשים,[17] ולאחר שנכשל ניסיון חילוץ של הימ"מ, הושג ב־9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה. פרשת ההתבצרות הסתיימה ב־23 במאי 2002, לאחר שישראל הסכימה להגליית 13 המבוקשים הבכירים לחו"ל, לאחר שנוצרה נכונות בינלאומית לקלוט אותם בשש מדינות האיחוד האירופי הקתוליות ברובן: איטליה, יוון, אירלנד, בלגיה, פורטוגל וספרד.[18] בשל הרגישות הבינלאומית הגבוהה, כוחות צה"ל נכנסו למקום כדי לפרוק את מטעני החבלה שמלכדו את המקום רק לאחר שהקליטו את ראשי הכנסייה מבקשים מהם לעשות כן. במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות.

חיילי צה"ל וכלביהם בפעילות מבצעית בג'נין

מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח על זרועותיו וכינוייו השונים ("תנזים-פת"ח", "גדודי חללי אל אקצה").

צה"ל פסח במבצע חומת מגן על העיר חברון וסביבתה, פעילי החמאס (בראשות עבדאללה קוואסמה) והגא"פ (בראשות מוחמד סידר) המשיכו לפעול בה ולשלח ממנה מתאבדים. במאי 2003 פתחו צה"ל והשב"כ במבצע נגד פעילי הטרור בעיר, מה שהביא לפגיעה קשה בתשתיות הטרור בחברון וסביבתה. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2003 התגברו המאמצים עקב קריסת הפסקת האש, ופעילות צה"ל, הימ"מ והשב"כ באזור הוביל לחיסול הנהגת החמאס בעיר ולמעצר מחבלים רבים, ביניהם פעילי טרור בכירים.

כוח מחטיבת צנחנים במילואים 55 בסיוע כוח שריון כבש את העיר בהתקפה מהירה, כוחות המחבלים שהתבצרו בעיר הוכו בהלם ומרביתם נטמעו באוכלוסייה המקומית תוך הפקרת נשקם. בניין המשטרה הבריטי ששימש כמרכז לכוחות המחבלים נהרס עד היסוד בהתקפת מטוסי חיל האוויר הישראלי, ולמעשה ההגנה על העיר התמוטטה עם תחילת הפעולה. בקרב נהרגו 9 מחבלים. בהמשך כבשו הכוחות גם את הכפרים הסמוכים וטיהרו את מחנות הפליטים תוך מעצר מאות מבוקשים. לאחר המבצע נעצרה בכפר הסמוך לטול כרם המחבלת המתאבדת הראשונה שאפה שנלכדה בבית הוריה בערב טרם יציאה לפיגוע. כוח מהחטיבה המשיך וכבש בקלות רבה את קבטיה, שנחשבה טרם המבצע למעוז בלתי חדיר. לכוחות צה"ל לא היו אבדות בנפש בכל מהלך המבצע בקרבות אלו. על החטיבה פיקד אל"ם יוסי בכר.

עיר נוספת שבה פעלו כוחות צה"ל הייתה העיר קלקיליה, בה פעלו כוחות חי"ר, שריון והנדסה בליווי כוחות נוספים. כניסת הכוחות בוצעה בלילה שבין ה־31 במרץ ל־1 באפריל. הכוחות שהו בעיר עד ה־9 באפריל. רוב המבוקשים שהתגוררו בקלקיליה עזבו את העיר טרם כניסת הכוחות, ובעיר התנהלה לחימה מועטת. במהלך המבצע ביצעו הכוחות סריקות מבית לבית ועצרו מספר מבוקשים. חטיבת ביסלמח כבשה את קלקיליה

גדודי חטיבת הבקעה במילואים נערכו לכיבוש יריחו, אולם מאמצי תיווך של אנשי עסקים פלסטינים הוביל לכניעת העיר ללא קרב. במהלך המבצע לוחמי המילואים של החטיבה סייעו בכתרים על שכם וג׳נין.

לחצים מדיניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה כי המבצע הגיע לאחר "מרץ השחור" שבו נהרגו ישראלים רבים ובמיוחד לאחר הטבח בליל הסדר הקלה על ישראל את העברת המבצע בדעת הקהל העולמית. עם זאת, ישראל הותקפה בצורה חמורה על ידי הערבים לגבי כניסתה לתחומי שטחי A ועל ידי האירופאים והאו"ם בקשר ל"טבח" בג'נין. גם ארצות הברית, על אף שגילתה הבנה למרבית פעולות ישראל, פעלה נגד המבצע, כך הכריז הנשיא בוש ב־5 באפריל כי "מספיק זה מספיק" ולאחר שבוע הגיע קולין פאוול לאזור במטרה להרגיע את השטח. באופן מעשי לא היו ללחצים אלו השפעה ממשית על המבצע וישראל, שהכריזה כי היא צריכה חודש על מנת להשלים אותו, זכתה לחודש זה.

במהלך המבצע נהרגו 30 חיילים ישראלים ו-127 נפצעו.[19]

על פי הנתונים שפרסם האו"ם, נהרגו 497 פלסטינים בין 1 במרץ ל-7 במאי, אך היות שמבצע "חומת מגן" החל רק ב-29 במרץ ונמשך עד 10 במאי, נתונים אלו אינם מספקים. על פי נתוני ארגון "בצלם" נהרגו 244 פלסטינים בתקופת המבצע. פרסומי האו"ם ו"בצלם" לא מציינים כמה מההרוגים הפלסטינים היו לוחמים וכמה אזרחים (ארגון "בצלם" מציין, לפחות ביחס לחלק מהפלסטינים, אם ההרוגים היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה כאשר נהרגו).[19]

על פי נתוני שירותי הבריאות הפלסטיניים והצלב האדום הפלסטיני (אנ') כ-1,447 פלסטינים נפצעו, מתוכם 538 פלסטינים נפצעו בתחמושת חיה.[19]

תוצאות המבצע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נגמ"ש M-113 של צה"ל בפעילות מבצעית ברחובות טולכרם

מבצע חומת מגן היה הצלחה צבאית ברורה. ישראל הצליחה תוך זמן קצר, במחיר דמים לא גדול יחסית לנפגעים בפיגועי ההתאבדות, לבלום את גל הטרור, להפסיק את אווירת הטרור ששלטה ברחובות ישראל, ולמוטט עד היסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור ברחבי יהודה ושומרון, אגב פגיעה קשה בכוחה הצבאי של הרשות הפלסטינית. במבצע נכבשו חמש מתוך שש הערים הפלסטיניות הגדולות ביהודה ושומרון, ועוד מספר רב של כפרים, ונשבר המחסום הפסיכולוגי שעצר את צה"ל מלהיכנס לשטחי הרשות.

בתקופת המבצע ישראל עצרה כשבעת אלפים חשודים בטרור, מתוכם כאלף חמש מאות שנאסרו לתקופות ארוכות. בנוסף, ישראל הרגה או עצרה בכירים רבים בארגוני הטרור: ב־5 באפריל נהרג קייס עדואן, מחבל בכיר בחמאס ומתכנן הפיגוע במלון פארק ("טבח ליל הסדר"), אחרי מצור על ביתו שבכפר טובאס, יחד איתו נהרגו עוד 5 מחבלים מירי צלפי הימ"מ ולוחמי צה"ל ועל ידי דחפור ה־D9 המשוריין שהרס את הבית; ב־15 באפריל לכד כוח של לוחמי יחידת דובדבן וסיירת שריון 500 את מרואן ברגותי, ראש התנזים ואחד מבין המבוקשים הפלסטינים הבכירים ביותר; בג'נין הרג דחפור D9 משוריין את מחמוד טואלבה, מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים הפלסטינים במחנה; במהלך הקרב בג'נין נעצרו סגניו של טואלבה, תאבת מרדאווי והשייח' עלי ספורי.

את התפישה המקובלת בציבור בהקשר לסיבה לירידת מספר פיגועי ההתאבדות בשטחי ישראל בעשרות אחוזים בשנת 2003 לעומת 2002[20] ייצגו אנשים כמו האלוף (מיל') יעקב עמידרור, האלוף (מיל') אורן שחור,[21] והפרשן הצבאי רון בן ישי שזקפו עובדה זו לכניסה הקרקעית: למיטוט תשתיות החמאס ביו"ש, שהיו אחראיים למרבית פיגועי ההתאבדות הקשים,[22] לתפיסת מבוקשים, לפרישת מחסומים, כתרים וסגרים שהקשו על ניוד מחבלים וחומרי חבלה, וגרמו לתפיסתם, ואכן, במחסום חווארה נתפסו במהלך השנים מספר רב של מחבלים (בהם קטינים) וחומרי נפץ שתכננו להגיע לערים ישראליות בתחומי הקו הירוק.[23]

הפרשן עפר שלח כתב ב־2008:

אחרי "חומת מגן" אמרו אנשי תנזים לחוקריהם מהשב"כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל. הפצצות ממטוסים נתפסו בעיניהם לא רק כהוכחה שהישראלים חוששים להילחם, אלא גם כלגיטימציה לפיגועי התאבדות: אתם פוגעים בנו בכלים שאין לנו מה לעשות נגדם, גם אנחנו נשתמש בכאלה.

עפר שלח, כשיתבהר מזג האוויר, מוספשבת של "מעריב", 26 בדצמבר 2008.

הישגים מבצעיים-צבאיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע עצמו הרשות הפלסטינית עצמה פורקה מנשקה, סמלי שלטונה כולל ה"מוקטעה" נהרסו, ערפאת הושם במצור ובבידוד, תשתיות החמאס נהרסו, נתפס מספר רב של מבוקשים ואנשי טרור, נתפסו כמויות גדולות של חומרי נפץ וכלי נשק, והופסק ירי הצלפים על שכונת גילה בדרום ירושלים ועל היישוב פסגות שמצפון לעיר.

כמו כן, תוצאה עיקרית של המבצע, הייתה הגברת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון. אם בתקופה שקדמה למבצע כל כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית הייתה כרוכה באישור ממשלה, הרי שלאחריו כל מג"ד יכול להחליט לפי שיקול דעתו המבצעי על כניסה לשטחי הרשות. בנוסף, בעקבות המבצע התשתית המרכזית של הטרור נפגעה קשות ואיומי המטענים, טילי הנ"ט ורקטות ה־RPG-7 צומצמו באופן משמעותי. חודש אחרי "חומת מגן" פתח צה"ל במבצע "דרך נחושה" - סדרת פעולות אינטנסיבית שנועדה להמשיך את הישגי מבצע חומת מגן ולפגוע בתשתית הטרור המוכה והחבולה. עד לשנת 2021, צה"ל נכנס לשטחי A באופן כמעט חופשי מדי לילה כדי לעצור מבוקשים; לערים כמו שכם, בית לחם וג'נין - שפעם אפשר היה להיכנס אליהן רק בליווי טנקים וכלים כבדים - נכנסו מדי לילה כוחות חי"ר בג'יפים ממוגנים או ברגל. נכון לנובמבר 2023 כניסת צה"ל לעיר שכם, ועוד יותר מכך לעיר ג'נין כרוכה במבצע קצת יותר מורכב, לאור התבססות מחדש של הטרור שם, אך הכניסה לערים ושטחי A נותרה עניין יומיומי.

בעקבות המבצע, שכלל צה"ל את טקטיקות הלש"ב (לוחמה בשטח בנוי) והלוחמה בטרור שלו והפיק לקחים מבצעיים רבים. חלק מהלקחים יושמו על ידי צבא ארצות הברית במלחמת עיראק, בשנת 2003.

מפקד חטיבת גולני במבצע "חומת מגן", תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, כתב בספרו מלחמה ללא אות, כי החברה בישראל הפגינה חוזקה נוכח אירועי הטרור באינתיפאדה השנייה ותמכה בפעולות צה"ל, דבר שאפשר ליחידות השדה שלו לבצע פעולות התקפיות רבות כנגד תשתיות הטרור באיו"ש,[24] פעולות שהיו לשיטתו של תמיר מורכבות ונועזות ומעידות על יכולתן הגבוהה של יחידות השדה של צה"ל בשדה הקרב.[25] תא"ל תמיר, יחד עם קבוצת מפקדים נוספים מיחידות השדה, ובהם מח"ט הנח"ל יאיר גולן ומח"ט הצנחנים אביב כוכבי וכן מפקדי החטיבות המרחביות באיו"ש גל הירש ונעם תיבון, היה מהדוחפים לפעול כנגד מקורות הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, בקסבות ובמחנות הפליטים, למרות היותם מרחבים עירוניים צפופים ומסובכים ללחימה, וזאת למרות היסוסי הפיקוד הבכיר של צה"ל.[26][27]

השגים מדיניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע נתפסו מסמכים רבים מהם עלה כי ערפאת קשור לטרור ומממן אותו, וכי ערב הסעודית מממנת פעילות טרור פלסטינית ותומכת במשפחות המחבלים המתאבדים.

בעקבות התוצאות ההרסניות של מבצע זה כלפי הטרור הפלסטיני, היו גורמים פלסטינים שביקרו את דרכי התנהלותו השלטונית של ערפאת וקראו לעשות חשבון נפש. ברם, ערפאת המשיך בעידוד הטרור כאשר הוא נצור במוקטעה.

בעקבות החומר המודיעיני שנתפס בחומת מגן, שלל הנשק הבלתי חוקי שנמצא במוקטעה, מעורבות ערפאת בפרשת אוניית הנשק קארין איי ומסמכים של הרשות הפלסטינית שיירט המודיעין הישראלי הקושרים אותו לפעילויות טרור, ובהם הוראות של ערפאת לתשלום 20,000 דולר לגדודי חללי אל-אקצא (ארגון טרור המסונף לפת"ח), השתכנע נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש שערפאת אינו פרטנר והחליט להחרימו. הבידוד המדיני של ערפאת (שאילץ אותו למנות שני ראשי ממשלה, מחמוד עבאס ואחמד קריע, שאת כהונתם הוא ניסה לטרפד) נמשך עד למותו ב־11 בנובמבר 2004.

חייל צה"ל עם נשקו מתבונן מפתח חלון, בבית לחם

לאחר המבצע קיבלו מספר לוחמים ויחידות של צה"ל צל"שים על לחימתם. חלק מהצל"שים הוענקו ללוחמים שהותקלו במארב הקטלני במחנה הפליטים ג'נין וחילצו תחת אש את חבריהם. אופק בוכריס, שפיקד על גדוד 51 של חטיבת גולני בקרבות בג'נין ובשכם זכה לצל"ש הרמטכ"ל. בין היחידות שקיבלו צל"ש רמטכ"ל נמנים גדוד הנדסה קרבית 605 (גדוד המח"ץ), יהל"ם וגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. יחידות נוספות קיבלו צל"ש אלוף, בהן יחידת הצמ"ה של אוגדה 340, שהפעילה את דחפורי ה-D9 בג'נין, והפלוגה המסייעת של גדוד נחשון, שנלחמה אף היא בג'נין.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מבצע חומת מגן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ השריון במבצע חומת מגן, אל"ם בני מיכלסון
  2. ^ 1 2 חן קוטס­בר, מחנך הדור, באתר nrg‏, 21 בפברואר 2003.
  3. ^ 1 2 3 4 ד"ר אורי מילשטיין, ‏תחקיר: כך הצליח צה"ל למנוע מעורבות איראנית בשטחים באינתיפאדה השנייה, באתר מעריב אונליין, 26 במרץ 2016
  4. ^ עמוס הראל, לחנך את צ'יקו, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2005.
  5. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמוד 241, תמיר ידעי: "בשלב הזה, אחרי הפגועים של מרס, החיילים שלי היו מוכנים לכבוש את המוקטעה גם עם אם-16 ומחסנית".
  6. ^ עמוס הראל, ככל שהתקרבו החיילים למתחם של ערפאת גברה ההתנגדות, באתר הארץ, 31 במרץ 2002
  7. ^ חן קוטס-בר, "דווקא בגלל שאני כהנא", באתר nrg‏, 12 בפברואר 2004.
  8. ^ רועי מנדל, "מבצע סבתא" במוקטעה, מעבר לקיר של ערפאת, באתר ynet, 23 במרץ 2012.
  9. ^ עמוס הראל, ככל שהתקרבו החיילים למתחם של ערפאת גברה ההתנגדות, באתר הארץ, 31 במרץ 2002.
  10. ^ דני רובינשטיין, סופו של מנגנון הביטחון המסכל, באתר הארץ, 7 באפריל 2002.
  11. ^ אפרת וייס ופליקס פריש, הותר לפרסום: הפלסטינים פעלו לגייס חיילות ישראליות, באתר ynet, 2 בספטמבר 2002.
  12. ^ לפי כתבה במגזין טיים. טואלבה ניסה להטמין מטען חבלה על רכב משוריין של צה"ל שיחלוף בסמוך למבנה. מפעיל D9 ראה את טואלבה וריסק עליו קיר.
  13. ^ The Battle of Jenin, טיים מגזין
  14. ^ פליקס פריש, צה"ל השתלט על בית לחם; כנסיית המולד מכותרת, באתר ynet, 23 בנובמבר 2002.
  15. ^ ynet, אחרון "מתבצרי כנסיית המולד" יצא מקפריסין, באתר ynet, 26 בנובמבר 2002.
  16. ^ פליקס פריש ועלי ואקד, פעילי שמאל מחו"ל פרצו לכנסיית המולד, באתר ynet, 2 במאי 2002.
  17. ^ יוני שדמי וברק רביד, מוסף סופשבוע, היחידה שתשגע לאויבנו את המוח, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2005.
  18. ^ אי.פי., מבוקשי כנסיית המולד החלו את גלותם באירופה, באתר ynet, 23 במאי 2002.
  19. ^ 1 2 3 יגיל הנקין, בחזרה לקרב בג'נין – האינתיפאדה השנייה ומבצע "חומת מגן", באתר "דיומא", 1 בדצמבר 2021.
  20. ^ גבי סיבוני, ‏הבסת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון 2002–2005, עדכן אסטרטגי
  21. ^ אורן שחור, הוואקום בעקבות מבצע חומת מגן, באתר News1 מחלקה ראשונה, 7 באפריל 2002.
  22. ^ פליקס פריש, השב"כ: מוטטנו את תשתית החמאס בשומרון, באתר ynet, 4 ביוני 2002.
  23. ^ ראו למשל אפרת וייס, פלסטיני שנשא 6 מטענים נתפס במחסום חווארה, באתר ynet, 8 ביוני 2008.
    אפרת וייס ועלי ואקד, נער פלסטיני נתפס במחסום חווארה עם 5 מטענים, באתר ynet, 12 באפריל 2005.
    אורי גליקמן ואיתמר ענברי, בן 15 נתפס במחסום עם פצמ"ר, באתר nrg‏, 20 באוקטובר 2005.
    חגי הוברמן, מחסום חווארה: פלסטיני נעצר עם מטען, באתר ערוץ 7, 7 במרץ 2007.
    איציק וולף, פיגוע תופת סוכל במחסום חווארה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 1 בנובמבר 2007.
    חווארה: נתפס פלסטיני שנשא 2 מטעני חבלה, באתר וואלה, 10 בפברואר 2007.
    גל ברגר, ילד בן 12 אמור היה להתפוצץ במחסום צה"ל בשכם, באתר News1 מחלקה ראשונה, 15 במרץ 2004.
    ואת פרשת חוסאם עבדו בילאל, ילד מחבל מתאבד.
  24. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 271, "מתקפת הטרור חשפה במלוא העצמה את התלות שלנו בכוח המגן של צה"ל. בניגוד לבולט ללחימה בלבנון, זכה צה"ל לתמיכה רחבה מהציבור, ומאז אפריל 2002 הוסרו למעשה כל המגבלות המדיניות לפעולתו והתוצאות לא איחרו לבוא. בסדרת פעולות חסרות תקדים במורכבותן השתלטו כוחות צה"ל, ובראשם חטיבות חיל הרגלים הסדירות, על מעוזי המחבלים במחנות הפליטים ובקסבות הצפופות של הערים הפלסטיניות".
  25. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 272, "החלטות המטה הכללי להשתלט על מעוזי המחבלים בלב השטח הבנוי התבססו לא מעט על המוטיבציה לפעולה של יחידות השדה הסדירות ועל הפגנת יכולת הביצוע הגבוהה שלהן. אין בלבי ספק באשר לרוח הלחימה וליכולת הביצוע הגבוהה של יחידות השדה".
  26. ^ עמוס הראל, יאיר גולן, אלוף פיקוד העורף, חושף שישראל מצויה בהיערכות למגננה רבתי לקראת שנת 2010, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008
  27. ^ רון בן ישי, אלוף גולן: יכולנו, אבל הפיקוד העליון בלם אותנו. אלוף רוטברג: החמצנו חיסול האחראים למלון פרק. אלוף מוסקוביץ': לפני ג'נין באתי למופז הביתה. אלוף תיבון: שרון אמר והוכחנו - ניתן להכניע טרור, באתר ynet, 30 במרץ 2012.