מרצ'לו פיאצ'נטיני
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה. | |
 | |
| מרצ'לו פיאצ'נטיני דיוקן עצמי במדים של חבר האקדמיה המלכותי של איטליה | |
| לידה |
8 בדצמבר 1881 רומא, ממלכת איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
19 במאי 1960 (בגיל 78) רומא, איטליה |
| מקום קבורה |
קמפו ורנו |
| מקום לימודים |
ספיינצה – אוניברסיטת רומא |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| יצירות ידועות |
פאלאלוטומטיקה, Piazza della Vittoria, אצטדיון נאציונלה PNF |
| בן או בת זוג |
Matilde Festa |
  | |
מרצ'לו פיאצ'נטיני (באיטלקית: Marcello Piacentini; 8 בדצמבר 1881 – 19 במאי 1960) היה תאורטיקן עירוני איטלקי ואחד התומכים העיקריים באדריכלות הפשיסטית האיטלקית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד ברומא, בנו של האדריכל פיו פיאצ'נטיני (איט'). כשהיה בן 26 בלבד, הוזמן לחדש את המרכז ההיסטורי של ברגמו (1907); לאחר מכן, עבד בכל רחבי איטליה. יצירותיו אשר נחשבו לטובות ביותר הן אלה שהוזמנו על ידי הממשלה הפשיסטית ברומא.
פיאצ'נטיני פיתח "נאו-קלאסיסיזם מפושט", סגנון הנע בין הנאו-קלאסיציזם של קבוצת (אנ') (ג'יו פונטי ואחרים) והרציונליזם של גראפו 7 (אנ') של ג'וזפה טרגני (אנ') אדלברטו ליברה (אנ') ואחרים.[1] הסגנון שלו הפך לעמוד התווך של הארכיטקטורה הפשיסטית ברומא, ובא לידי ביטוי, בין היתר, בקמפוס החדש של האוניברסיטה ורובע יורו, אותו הוא עיצב ואף שימש בו גם בתפקיד הקומיסר הבכיר מרצון של בניטו מוסוליני. עבודותיו האחרות כוללות את שיפוץ ברשיה וליבורנו, המוזיאון הלאומי מגנה גרסיה (אנ') ברג'יו קלבריה, פתיחתו של ויה דלה קונקילציון (אנ') ברומא, ושיקום בית האופרה של רומא (1928–1958).
פיאצ'נטיני הפך לאדריכל חשוב בתקופה הקולוניאלית של איטליה: עבודותיו ניכרו במיוחד בקירנאיקה במזרח לוב. סגנון הבניינים שלו אופייני לתקופה הנאו-מורית של האדריכלות הקולוניאלית איטלקית בלוב בשנות העשרים. סגנון זה ניכר באלברגו איטליה שלו כמו גם בתיאטרון Berenice בבנגזי. פיאצ'נטיני התמנה למנהל הפרויקט של כל עבודות הבנייה האיטלקית בקירנאיקה (אנ')[2]. בנוסף, הוא שימש כפרופסור לתכנון עירוני באוניברסיטת לה ספיאנצה ברומא, שם גם כיהן כנשיא האוניברסיטה. לאחר נפילת המשטר הפשיסטי הוא הפסיק את עבודתו כאדריכל למשך מספר שנים. הוא מת ברומא בשנת 1960.
עבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פוטנזה, פרוג'טו אופליה ( פרויקט אופליה), 1910
- בנגאזי, אלברטו איטליה (איטליה מלון, ידוע מראש כמו גרנדה אלברגו רומא) 1913 (יחד עם האדריכל לואיג'י Piccinato)[3]
- בנגאזי, תחנת רכבת מרכזית בנגאזי, 1916[3]
- Acqui Terme, וילה Ottolenghi, 1920, עם פדריקו ד 'אמאטו, מאוחר יותר פייטרו Porcinai השלימה את הווילה ואת הפארק.[4]
- בנגזי, פנים בית העירייה, 1925
- בנגזי, תיאטרון ברניס, 1928[3]
- בולזאנו ויקטורי מונומנט, 1926-1928[5]
- ברשיה, פיאצה דלה ויטוריה, 1927-1932
- Brescia, Torrione INA, 1930-1932
- גנואה, ארקו דלה ויטוריה, 1931
- ירושלים, בניין ג'נרלי, 1934-1935
- רג'יו קלבריה, מוסאו נאזיונאל דלה מאגנה גרסיה, 1932-1941
- רומא, כנסיית סקרו קור די כריסטו רי, 1920-1934
- רומא, שחזור של תיאטרו דל'אופרה די רומא, 1926-1928
- רומא, תכנון הקמפוס של אוניברסיטת סאפינזה של רומא, 1935
- רומא, וייה דה לה קונסילציוני, 1936-1950, עם Attilio Spaccarelli
- רומא, תכנון ברובע יורו, 1938-1942
- רומא, אלברגו דגלי אמבצ'יאטורי (ויה ונטו), 1925-1932
- רומא, שחזור וחזית 1926-1928בית האופרה של רומא,
- רומא, תיאטרו סיסטינה (1946-1949)
- רומא, קאפלה אוניברטאריה דיווינה סאפינזה (1947–1952)
- פרארה, נואובו פאלאצו דלה רג'יונה (1954–1956)
- רומא, פאלאצו דלו ספורט (1960), בשיתוף עם פייר לואיג'י Nervi
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lupano, Mario (1991). Marcello Piacentini. Rome-Bari: Laterza.
- Pisani, Mario (2004). Architetture di Marcello Piacentini. Le opere maestre. Rome: Clear.
- Scarrochia, Sandro (1999). Albert Speer e Marcello Piacentini: l'architettura del totalitarismo negli anni trenta. Milan: Skira.
- De Rose, Arianna S. (1993). Marcello Piacentini: Opere 1903–1926. Modena: Franco Cosimo Panini.
- (בגרמנית) Luigi Monzo, trasformismo architettonico – Piacentinis Kirche Sacro Cuore di Cristo Re in Rom im Kontext der kirchenbaulichen Erneuerung im faschistischen Italien, in Kunst und Politik. Jahrbuch der Guernica-Gesellschaft, 15.2013, pp. 83-100.
- (בגרמנית) Christine Beese, Marcello Piacentini. Moderner Städtebau in Italien. Berlin 2016.
- (בגרמנית) Luigi Monzo, Review to Beese, Christine: Marcello Piacentini. Moderner Städtebau in Italien, Berlin 2016. In architectura: Zeitschrift für Geschichte der Baukunst, 45.2015/1 (published October 2016), pp. 88-91.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיצ'נטיני מרצ'לו . - Arte / Arte פאשיסטה אתר אינטרנט
- מרצ'לו פיאצ'נטיני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ (בגרמנית) Luigi Monzo: trasformismo architettonico – Piacentinis Kirche Sacro Cuore di Cristo Re in Rom im Kontext der kirchenbaulichen Erneuerung im faschistischen Italien, in: Kunst und Politik. Jahrbuch der Guernica-Gesellschaft, 15.2013, p. 83-86.
- ^ ANMI Archive Rome "Girls Academy Benghazi" (אורכב 27.12.2014 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 1 2 3 Longari, Elisabette (2011-03-15). "Revolution in Libya: if the war eradicates history". Domus. נבדק ב-2018-03-11.
- ^ אלסיו גוארינו, וילה אוטולנגי. פייטרו פורצ'יני, מרצ'לו פיאצ'נטיני, פדריקו ד'אמאטו . חלוקת, 14 בפברואר 2017
- ^ Obermair, Hannes (2017), "Monuments and the City—an almost inextricable entanglement", in Matthias Fink (ed.), 'Multiple Identitäten in einer „glokalen Welt“—Identità multiple in un "mondo glocale"—Multiple identities in a "glocal world", Bozen-Bolzano: Eurac Research, pp. 88–99, ISBN 978-88-98857-35-7