מרקוס יוניוס ברוטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרקוס יוניוס ברוטוס

קווינטוס קאיפיו ברוטוס (לטינית: Q·CAEPIO·BRVTVS) או בשמו הידוע יותר מרקוס יוניוס ברוטוס (לטינית: M·IVNIVS·BRVTVS;‏ 85 לפנה"ס - 23 באוקטובר 42 לפנה"ס), היה מדינאי רומאי שפעל בשלהי תקופת הרפובליקה. ברוטוס נולד למשפחה אצולה רומאית אשר ייחסה את מוצאה לברוטוס הקונסול הראשון שייסד את הרפובליקה הרומית. בהשפעת מורשת משפחתו הוא חבר לסיעה האופטימאטית והתנגד לדיקטטור יוליוס קיסר, והיה מראשי הקשר לרציחתו. ניסיונו להחזיר את המשטר הרפובליקאי נכשל, והוא התאבד לאחר שהובס בקרב פיליפי על ידי אוקטביוס ומרקוס אנטוניוס.

עד ימינו נחשב ברוטוס לאחת הדמויות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של רומא העתיקה. יש הרואים בו אב טיפוס של הבוגד האולטימטיבי, הרוצח את חברו ומיטיבו, בעוד אחרים רואים בו מופת לפטריוטיות, לשנאת רודנות, וכאדם שהקריב את האינטרסים האישיים שלו לטובת מולדתו.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוטוס נולד בשנת 85 לפנה"ס, אביו היה מרקוס יוניוס ברוטוס, ואמו הייתה סרוויליה קפיאוניס, אחותו למחצה של קאטו הצעיר ומאהבתו של יוליוס קיסר (מה שגרם בין השאר לשמועות שהוא היה בן לא חוקי של קיסר). אבותיו משני צדי משפחתו שירתו במגיסטראטורות הרמות ביותר במשך מאות שנים. הבולטים שביניהם היו מצד אביו, לוקיוס יוניוס ברוטוס שהדיח את מלך רומא האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, ייסד את הרפובליקה וכיהן כקונסול הראשון ומצד אמו, גאיוס סרוויליוס אהלה שהוכרז גיבור הרפובליקה אחרי שהתנקש בספוריוס מאליוס שהואשם בזה שרצה להכתיר את עצמו למלך.

ברוטוס התייתם מאביו בהיותו ילד רך בשנים, אביו היה איש הסיעה הפופולרית ותמך בגאיוס מריוס בזמן מלחמת האזרחים כנגד לוקיוס קורנליוס סולה. הוא הצטרף למרד של מרקוס אמיליוס לפידוס בשנת 77 לפנה"ס ונלחם כנגד פומפיוס והוצא להורג כשנכנע לו למרות הבטחה שלא יאונה לו רע.

מכיוון שברוטוס איבד את אביו בינקותו האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל היו אמו ואחיה קאטו הצעיר. הוא אף אומץ על ידי אחד מקרובי משפחתו שכנראה היה דודו מצד אמו ושינה את שמו לקווינטוס קאיפיו ברוטוס (ולמרות זאת הוא המשיך להיות ידוע בהיסטוריה בשמו הקודם).

ברוטוס קיבל השכלה מקיפה ביוונית, בלטינית, בפילוסופיה וברטוריקה, כמנהג האצילים של אותם ימים הוא יצא להמשיך את השכלתו ביוון. עם הגיעו ליוון ברוטוס השתקע באתונה שם נחשף לפילוסופיות השונות ובחר ללכת אחרי הגותו של אנטיוכוס מאשקלון, אשר דבק בעקרונות "האקדמיה הישנה" ("פלאטוניזם ישן") וניסה ליישבם עם תורת האסכולה הסטואית.[1]

לא ידוע כמה זמן ברוטוס בילה ביוון אולם כבר בשנת 59 לפנה"ס הוא חזר לרומא, באותה שנה התגלה קשר של לוקיוס וטיוס לרציחתו של פומפיוס. בחקירתו וטיוס הפליל מספר אצילים צעירים ובכלל את ברוטוס, אולם מכיוון שאמינותו הייתה נמוכה וככל הנראה כתוצאה מהעזרה מקיסר שסרויליה הצליחה להשיג לבנה, שמו של ברוטוס נמחק מרשימת המואשמים בלקיחת חלק בקשר הרצח.

חברי הטריאומווירט, שהורכב מקיסר, פומפיוס ומרקוס ליקיניוס קראסוס, החליטו בשלב כלשהו, שעל מנת שקאטו לא יסכל את תוכניותיהם, יש לסלקו מרומא. התירוץ שהם מצאו לכך היה מינויו למושל קפריסין בשנת 58 לפנה"ס. קאטו הבין, אמנם, שמתכוונים לסלק אותו מהבמה המרכזית, אך ההצעה הייתה טובה מדי בשביל לסרב. ברוטוס התלווה אל דודו והוטלה עליו המשימה של השתלטות על רכושו של המלך תלמי שהתאבד עם היוודע הידיעה על סיפוח האי.

ברוטוס ביצע את משימתו בהצלחה והעביר את כספיו של תלמי לרומא וכמו דודו קאטו התגלה כמנהלן נקי כפיים שאפשר לסמוך עליו עם כספי הציבור, תכונה נדירה ביותר לרומאים ששלטו בפרובינקיות. למרות זאת ברוטוס לא בחל בניצול תושבי הפרובינקיות ובזמן שהותו באי, הוא התעשר מעיסוקו בהלוואה בריבית מכיוון שנהג להלוות באחוזי ריבית מופקעים כמו למשל ההלוואה שנתן לתושבי העיר סלמיס בריבית שנתית של 48% בעוד שהריבית המקסימלית החוקית הייתה 12% לשנה ובפועל שיעורה נעה בין 4% ל-8%.[2] כאשר העיר לא יכלה להחזיר את כספו ברוטוס לא היסס להשתמש בכוח צבאי דרך נציגיו שצרו על מועצת העיר בעזרת חיל פרשים. עיסוקו בהלוואה בריבית פגע בשמו הטוב מכיוון שזה לא היה עיסוק ראוי לבן אצילים ולא תאם את יומרותיו הפילוסופיות.

מטבע המציג את אלת החירות ליברטס, על צידו האחורי מופיע הקונסול הראשון ברוטוס בחברת הליקטורים

עם חזרתו לרומא פצח ברוטוס בקריירה פוליטית. תפקידו הראשון בשנת 54 לפנה"ס היה של אחד משלושת טובעי המטבעות של העיר, משרה שהוחזקה בדרך כלל על ידי אצילים צעירים בתחילת הקריירה הפוליטית שלהם. במסגרת תפקידו טבע מטבעות עם דיוקנותיהם של אבותיו לוקיוס יוניוס ברוטוס ואהלה ואלת החירות ליברטס, ייתכן שהיה בכך הצהרה פוליטית מכיוון שבאותה העת רווחה השמועה שפומפיוס מתכוון למנות את עצמו לדיקטטור ולשים קץ לשלטון הרפובליקאי, היה זה הסימן הראשון לכך שברוטוס הוא אדם המוכן להילחם כדי להגן על הרפובליקה.

ברוטוס התחיל את דרכו בקורסוס הונורום בשנת 53 לפנה"ס כשנבחר לשמש כקוואיסטור, תחילה קיסר הציע לו לשרת תחתיו בעת מלחמת גאליה, אולם ברוטוס שסלד מדרכו הפוליטית של קיסר, דחה את ההצעה וביכר לשרת בפרובינקיה קיליקיה תחת המושל אפיוס קלאודיוס פולכר[3] שאת בתו קלאודיה הוא נשא לאישה שנה קודם לכן וכך נהפך לקרוב משפחה של הקלאודיים.

אחרי סיום כהונתו הוא חזר לרומא בשנת 52 לפנה"ס והחל לעבוד כפרקליט, בין השאר הוא הגן על חותנו כשזה הואשם בשנת 51 לפנה"ס בניהול כושל של קליקיה ובמתן שוחד למטרת בחירה למשרת הקנסור ועל טיטוס אניוס מילו כשזה הואשם ברציחתו של טרביון הפלבס פובליוס קלודיוס פולכר, בניגוד למרקוס טוליוס קיקרו שטען שרציחתו של פולכר הייתה מעשה של הגנה עצמית מצד מילו, ברוטוס טען שהרצח מוצדק מכיוון שפולכר היה אויב הרפובליקה. למקרה המשפטי האחרון הייתה משמעות פוליטית מכיוון שבהצדקת רציחתו של אדם שהיה בן חסותם של הטריאומווירט, ברוטוס זיהה עצמו עם סיעת האופטימאטית. הוא המשיך בהבעת עמדה פוליטית, כשגינה את פומפיוס בזמן שהאחרון כיהן כקונסול יחיד בשנת 52 לפנה"ס.

תחת שלטונו של קיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשפרצה בשנת 49 לפנה"ס מלחמת האזרחים בין קיסר לסנאט, בחר ברוטוס, בדומה לדודו, קאטו הצעיר, שהיה יריב מר של קיסר, לצדד בפומפיוס, למרות העובדה שהוא היה אחראי לרציחתו של אביו ולמרות שגינה אותו בעבר. ברוטוס החליט שתמיכה בו היא לטובת השמירה על הרפובליקה. ברוטוס היה חשוב לצדדים הלוחמים פומפיוס כיבד אותו ואילו קיסר נתן פקודה לקציניו להימנע מלפגוע בשנת 49 לפנה"ס פרצה ברומא מלחמת אזרחים.

ברוטוס השתתף בלחימה בכוחות של קיסר בקרב פארסלוס. אחרי התבוסה בקרב, ברח ברוטוס ללריסה ומשם יצר קשר עם קיסר והביע חרטה, קיסר סלח לו ואפשר את חזרתו לרומא.

עם חזרתו לרומא מינה אותו קיסר בשנת 46 לפנה"ס למושל גאליה קיסאלפינה, המינוי שלו למושל פרובינקיה, מינוי בעל חשיבות אסטרטגית שמראה את הביטחון שקיסר רחש לברוטוס. כמושל, ברוטוס הוכיח את עצמו בהתנהגותו המופתית והנדיבה והיווה הקלה על תושבי האזור לעומת המושלים החמסנים שקדמו לו.

ברוטוס התגרש מאשתו בסוף שנת 45 לפנה"ס וזמן קצר אחר כך התחתן עם דודניתו פורקיה קאטוניס. ככל הנראה, הנישואים לא נעשו ממניעים פוליטיים, מכיוון שמשפחתה של פורקיה הייתה אנטי-קיסרית ואילו ברוטוס באותה עת היה עדיין מקורב לקיסר, כך שהנישואים היו כנראה נישואי אהבה.

קשריו של ברוטוס עם קיסר המשיכו להתהדק. כשנפגש איתו בהיספניה בשנת 45 לפנה"ס לאחר הניצחון בקרב מונדה. הרושם שברוטוס קיבל, היה שקיסר מתכוון להחיות את המערכת הרפובליקאית הישנה. ברוטוס מונה למשרת הפראיטור אורבנוס בשנת 44 לפנה"ס יחד עם גאיוס קסיוס לונגינוס שמונה להיות הפראיטור פרגריני. העובדה שקיסר העדיף את ברוטוס על גבי קסיוס, שהיה מנוסה ממנו, מלמדת אף היא על האמון והביטחון הרב שרחש לו קיסר, שבאותה העת אף היה מאורס לאמו של ברוטוס. כמו כן קיסר הועיד את ברוטוס לשמש בתפקיד מושל מוקדון בתום כהונתו כפראיטור[4] ולאחר מכן כקונסול של שנת 41 לפנה"ס[5]

הקשר לרציחתו של קיסר, התגבש על רקע מינויו לדיקטטור לכל ימי חייו ועל רקע ההבנה שבכוונתו להפוך לאוטוקרט, כשהחל פוגע בסמכויות הסנאט ונוהג באופן מזלזל בסנאטורים. ייתכן שהקושרים שאבו עידוד מכך שיחסיו של קיסר עם חלק מן הפלבס והטריבונים עלו על שרטון.[6] קסיוס, שהיה ראש הקושרים, הבין שהוא זקוק לשמו הטוב של ברוטוס כדי לתת לגיטימציה לרצח קיסר. בתחילה היסס ברוטוס להצטרף לקשר, אולם במהרה הצליח קסיוס לשכנעו בכך שקיסר מתכוון להמליך את עצמו למלך ושזו חובתו הפטריוטית, להתקומם כנגד הרודן.

"ברוטוס טבע על המטבעות שיוצרו את דיוקנו, קסדה ושני פגיונות. דבר זה והכתובת על המטבע הצביעו על העובדה שהוא וקסיוס הובילו את המולדת לחירות"[7]

הצטרפותו של ברוטוס לקשר שכנעה מספר נוסף של אנשים ליטול בו חלק. הקושרים הוציאו לפועל את תוכניתם לרצוח את קיסר באידו של מרץ 44 לפנה"ס כיוון שקיסר היה אמור להשתתף בישיבת הסנאט באותו היום. ייתכן שאחת הסיבות למועד שנקבע, הייתה שמועה שקיסר מתכוון להכריז מלחמה על האימפריה הפרתית ולהעביר החלטה שממנה אותו למלך, מכיוון שספרי הסיבילות חזו כביכול שהפרתים יוכלו להיכבש רק על ידי מלך. בזמן שקיסר ישב בסנאט הוא הותקף על ידי קבוצת הקושרים, סווטוניוס מסופר שבתחילה קיסר ניסה להתגונן, אולם כשראה שברוטוס בין תוקפיו כיסה את פניו בטוגה שלו ואמר "הגם אתה, בני?".

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רציחתו של קיסר הקושרים נמלטו לגבעת הקפיטולין, לאחר זמן מה הם ירדו לפורום כדי להסביר את מניעיהם לאזרחי רומא, אולם לא הצליחו לגייס את תמיכתם. למחרת נאם ברוטוס בגבעת קפיטולין לפני הלגיונרים הווטרנים של קיסר, הסבריו והבטחותיו המהוססות להעניק את הקרקעות שהובטחו ללגיונרים על ידי קיסר לא עוררו אף הם את אהדת הצבא. הקושרים הופתעו לגלות ששאיפתם להחזיר את הרפובליקה הישנה על כנה לא דברה לעם הרומאי מלבד לשכבה הדקה של מעמד הנוביליטאס. קיקרו המליץ לברוטוס וקסיוס לכנס את הסנאט לישיבה אולם הם התעלמו מעצתו.

בינתיים מרקוס אנטוניוס שכיהן כקונסול ביחד עם קיסר ובתחילה הסתגר בביתו מפחד הקושרים הבין שאין להם כוונות לפגוע בו וחבר למרקוס אמיליוס לפידוס המגיסטר אקוויטום ובעזרת הכוח הצבאי שזה העמיד לרשותו כינס הוא את הסנאט לישיבה. בישיבת הסנאט, למרות האהדה של המוסד לקושרים, הושגה פשרה עם אנטוניוס לפיה לא תפתח חקירה בעניין הרצח והקושרים לא יובאו לדין ומנגד אושרו צוואתו וחוקיו של קיסר והוחלט לקבור אותו בהלוויה ממלכתית. אנטוניוס ניצל את ההלוויה כדי לשלהב את ההמון, דבר שיחד עם ההוראה בצוואתו של קיסר להעניק כסף לכל אזרח רומי, הוריד לשפל את האהדה לקושרים.[8]

בסופו של דבר הקשר נכשל כתוצאה ממספר גורמים שהחשוב ביותר היה העדר תוכנית פעולה לשלב שלאחר הרצח. הקושרים קיוו שעם סילוקו של קיסר מהבמה המערכת הרפובליקאית הישנה תחזור לחיים מעצמה והפאסיביות שלהם היה מה שנתן לאנשי הסיעה הקיסרית הזדמנות לפעול כנגדם. בנוסף ברוטוס סירב לפעול נגד אנטוניוס לאחר רצח קיסר מתוך אמונה שלאחר הסתלקותו של האחרון אנטוניוס יעבור למחנה התומכים ברפובליקה.

במשך חמשת החודשים שלאחר הרצח ברוטוס נשאר ברומא בחוסר מעש, מכיוון שלא רצה במלחמת אזרחים הוא השקיט את תומכיו הרבים מחוץ לרומא שהתחילו להתגייס למענו. בינתיים אנטוניוס פעל לסילוקם של ברוטוס וקסיוס מאיטליה, באמצעות הסנאט הוא הטיל עליהם את המשימה המשפילה של רכישת אספקת דגנים מאסיה וסיקיליה, ברוטוס בחר שלא לשוב לרומא מחשש לביטחונו. תחילה שהה בסביבת מפרץ נאפולי כדי לעקוב אחרי התגובות ברומא למשחקים לכבוד אפולו שהוא ארגן בעזרתו של טיטוס פומפוניוס אטיקוס, למרות שהמשחקים זכו להצלחה מסוימת והראו שהפופולריות של ברוטוס ברומא לא אבדה, אולם נמתחה עליו ביקורת על כך שהמשחקיםם נערכו בחודש יולי.

ברוטוס וקסיוס פרסמו מכתב פומבי לאנטוניוס שקרא להגיע לפשרה, וכלל הבטחה לעזוב את איטליה ולהימנע מלהתחיל מלחמת אזרחים חדשה, אנטוניוס הגיב באיומים לשימוש בכוח צבאי. לברוטוס לא הייתה ברירה והוא עזב את איטליה ועבר לאתונה, שם מצא אהדה בקרב האוכלוסייה הרומאית של העיר, והחל בהכנותיו למלחמה. הוא החל לצבור כוח בפרובינקיות המזרחיות: הוא שכנע את מושל מוקדון קווינטוס הורטנסיוס הורטלוס לעבור לצידו, ואת מרקוס אפוליוס ואנטיסטיוס וטוס שהיו הקוואיסטורים של אסיה וסוריה להעביר לו את הכספים שברשותם. ברוטוס הצליח להקים כוח צבאי נכבד, כשצרף לפיקודו את הלגיון שחנה במקדוניה ואת הצי ביוון והחל בגיוס חיילים, חלקם היו אף ווטרנים של פומפיוס שהתגוררו ביוון.

בזמן הזה גאיוס אנטוניוס, אחיו של מרקוס אנטוניוס שמונה על ידי הסנאט למושל מוקדון הגיע לאיליריה בכוונה להשתלט על הפרובינקיה שלו, ברוטוס הבין את הסכנה שנשקפת למעמדו מצידו של אנטוניוס ולכן שינע את צבאו ופלש לאילירה, חלק מצבאו של אנטוניוס ערק לצידו ואנטוניוס עצמו הובס במספר קרבות ונפל בשבי. למרות שיעצו לו להוציא את אנטוניוס להורג ברוטוס שמר עליו בחיים ונתן לו יחס נאות, ייתכן שעדיין הייתה לו תקווה להגיע להסדר עם אחיו אולם אנטוניוס ניסה לעורר מרד בצבאו של ברוטוס עד שנתפס והוצא להורג. הסנאט אישר את הישגיהם של ברוטוס וקסיוס בדיעבד כשהעניק להם את האימפריום מאיוס, דבר שהעניק להם סמכות שליטה עליונה בפרובינקיות.[9]

ברומא המצב הפוליטי החל להידרדר, הריב בסיעה הקיסרית בין אוקטביוס יורשו של קיסר ובנו המאומץ לבין אנטוניוס הפך למלחמה גלויה, בעזרת כוחות הסנאט אוקטביוס הביס את אנטוניוס בקרב מוטינה כשזה הטיל מצור על דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס בגאליה קיסאלפינה אולם שני מצביאי הסנאט נהרגו בקרב והפיקוד על הצבא נותר של אוקטבינוס בלבד, שעלה על רומא עם צבאו ואילץ את הסנאט לאשר את מינויו לקונסול. אוקטביוס הכריז על רוצחיו של קיסר כאויבי המולדת ותבע אותם לדין בעוון רצח, והתפייס עם אנטוניוס וביחד עם לפידוס הם הקימו את הטריאומווירט השני.

קיקרו הפציר בברוטוס, שהתמודד, באותה עת, עם מותה של אשתו האהובה פורקיה לחזור לרומא, אולם האירועים במזרח תפסו את תשומת לבו,.פובליוס קורנליוס דולבלה מהסיעה הקיסרית נחת באסיה, רצח את המושל הרפובליקאי גאיוס טרבוניוס והשתלט על הפרובינקיה. ברוטוס וקסיוס החלו לפעול כנגד דולבלה. ברוטוס תקף חמש קוהורטות של דולבלה בכרסונסס בעוד שקסיוס הביס אותו בשעה שהוא ניסה לפלוש לסוריה.

ברוטוס חצה את ההלספונטוס (כיום הדרדנלים שבטורקיה) והחל לסחוט מהערים בסביבה מנחות של כסף, נשק, אספקה וחיילים וכתוצאה תגבר את כוחותיו בצורה משמעותית; בין השאר הוא קיבל צי בן 250 ספינות מביתיניה. כאשר עיר סירבה לדרישותיו הוא הגיב באכזריות קיצונית, כפי שמלמד גורלה של קסנתוס שהושמדה עד היסוד.

מטבע המציין את ניצחונותיו הצבאיים של ברוטוס

לאחר מכן החל ברוטוס עושה את דרכו חזרה לאירופה ומגייס בדרך את השבטים התראקים לצידו לעיתים בכוח הזרוע. כתוצאה מניצחון שלו על שבט הבאסים הוא הוכרז על ידי חייליו כאימפרטור מה שהגביר את יוקרתו. לאחר החזרת הסדר על קנו בתארקיה ברוטוס חזר לאסיה כדי לתאם את צעדיו עם קסיוס, והם הסכימו על המשך גיוס כוחות חדשים מהערים תחת שליטתם.

בינתיים הטריאומווירט החל בהנעת מכונת המלחמה ליוון לשם חיסולם של הרפובליקאים, דקידוס סקסה ונורבנוס פלקוס נשלחו בראש כוח החלוץ ואילו שהצבא העיקרי הונהג על ידי אוקטביוס ואנטוניוס. ברוטוס וקסיוס חצו את ההלספונטוס והצליחו לגרש את כוח החלוץ של הטריאומווירט. הרפובליקאים התקדמו לתוך מוקדון והקימו את בסיסם לידי העיר פיליפי במיקום נוח להגנה ועם גישה לנמל של ניאפוליס שממנו יכלו להביא אספקה מכיוון שציים שלט בים האגאי.

בקרב פיליפי הצבאות היריבים היו שווים בגודלם, אך לרפובליקאים היה יתרון של אספקה. אנטוניוס הוא שתקף ראשון במטרה להפריד בין שני הצבאות של קסיוס וברוטוס. התקפתו הביאה את ברוטוס לתקוף את אוקטביוס, ולמרות שהתקפתו חסרה סדר וארגון הוא הצליח לכבוש את מחנה האויב שנמלט. אולם הוא לא ידע על תבוסתו של קסיוס על ידי אנטוניוס, וכן קסיוס לא היה מודע להצלחתו של ברוטוס והניח שגם הוא הובס ולכן בחר להתאבד.

למרות התאבדותו של קסיוס, שברוטוס הספיד אותו כ"אחרון הרומאים", הקרב טרם הוכרע, וברוטוס לקח את הפיקוד על צבאו של קסיוס. תוכניתו של ברוטוס הייתה לדחות את ההתקפה וכך לנצח את האויב שבשלב הזה סבל ממחסור באספקה וממזג האוויר החורפי, אולם קציניו דחקו בו לתקוף ולבסוף ברוטוס נאלץ להיכנע לדרישותיהם. תחילה התקפתו הצליחה, אולם ההצלחה הייתה קצרת מועד ובסופו של הדבר אוקטביוס ואנטוניוס הביסו אותו.

ברוטוס נמלט יחד עם מספר נאמניו משדה הקרב, משהבין שמצבו חסר תקווה העדיף לקחת את חייו. פלוטארכוס מספר שאנטוניוס התייחס לגופתו בכבוד, אירגן את הלוויתו ושלח את אפרו לסרויליה אמו בעוד שלפי סווטוניוס ראשו נערף והונח למרגלותיו של פסל קיסר ברומא.

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופיו של ברוטוס היה מלא בסתירות; מצד אחד הוא היה עיקש ובעל כריזמה וכן בעל ביטחון עצמי ואמונה בצדקת דרכו, אולם באותה עת הוא היה נאיבי וחסר טאקט עד שאפשר להגיד שלעיתים היה גס רוח.

כישלונו של ברוטוס נבע מחוסר יכולתו להתגמש מבחינה פוליטית, הוא לא הבין שמלחמתו למען החופש - כלומר למען הרפובליקה המסורתית שבה לסנאט יש חופש דיבור, בעלי המשרות מתחלפים כל שנה ואף אדם לא יכול לצבור יותר מדי כוח, קסמה רק לשכבה דקה של הנוביליטאס. המוני העם העדיפו לחיות תחת אוטוקרטים נדיבים כקיסר ואוגוסטוס. אולם למרות כל חסרונותיו אפשר לשבח אותו על מלחמתו למען עקרונותיו.

מורשתו ותדמיתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ימינו ברוטוס נשאר אחד הדמויות השנויות במחלוקת בהיסטוריה של רומא העתיקה. יש הרואים בו את האב טיפוס של הבוגד האולטימטיבי הרוצח את חברו ומיטיבו בעוד אחרים רואים בו מופת לפטריוטיות ולשנאת רודנות, אדם המקריב את האינטרסים האישיים שלו על מזבח אהבת המולדת.

בתקופתו הדעות לגביו נחלקו בהתאם להשקפה הפוליטית, חברו קיקרו הילל אותו ואת הקשר לרציחת קיסר כמעשה מופת, ואף משווה את הרוצחים לאלים בשעה שחברי הסיעה הקיסרית גינו את ברוטוס בכל תוקף.

דמותו של ברוטוס זכתה לעדנה מאוחרת, כאשר אוגוסטוס החל להתרחק ממורשתו של קיסר. ברוטוס אמנם לא זכה לשבחים רשמיים, אך גם לא גונה באופן חד משמעי. בימי טיבריוס ונירון, לעומת זאת אישי ציבור ששיבחו את ברוטוס מצאו עצמם מואשמים בבגידה. הקיסר-הפילוסוף מרקוס אורליוס החשיב את ברוטוס כאחד ממקורות ההשראה שלו לצורת ניהול שלטון ראויה.

גם רוב הסופרים הרומאים שפעלו בתקופת האימפריה הרומית גילו כלפיו יחס אמביוולנטי, מצד אחד שיבחו אותו על מעלותיו, אולם גינו אותו על רציחתו של קיסר בייחוד שלאחר שלטונם של קיסרים רודנים כגון קליגולה ודומיטיאנוס קיסר נתפס פחות כעריץ.

"נפגש בפיליפי" - סצנה מתוך יוליוס קיסר

בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס ברוטוס גונה בשל בגידתו בקיסר, הגינוי הבולט מכולם היה של דנטה אליגיירי שביצירתו הקומדיה האלוהית, מתואר ברוטוס המעונה בגיהנום כחוטא הגדול ביותר יחד עם יהודה איש קריות שבגד בישו. לעומת זאת במחזה יוליוס קיסר של ויליאם שייקספיר כחיובית ביותר, ברוטוס מוצג כאידיאליסט הנקרע בין חברותו ואהבתו לקיסר לנאמנותו לרפולביקה. באחד משיאי המחזה נואם ברוטוס לעם הרומאי מעל גופת קיסר, וסוחף אותם להכיר בצדקת הרצח. באיטליה ברוטוס נחשב כגיבור בעיני הרפובליקאים, ורציחתו של קיסר נחשבה מעשה מופת של חיסול עריץ ולחימה למען החירות.

בעת החדשה, ברוטוס נחשב כמודל לחירות ולהתנגדות לרודנות במיוחד בתקופת הצרפת המהפכנית ו מלחמת העצמאות כארצות הברית. סדקים בתדמיתו החיובית של ברוטוס התחילו להופיע עם אימוץ גישה היסטוריוגרפית ביקורתית במאה השמונה עשרה, תדמיתו של ברוטוס הפכה לשלילית ביותר במאה התשע עשרה, עידן שבו רוב הכותבים הביעו הערצה בלתי מסויגת לקיסר, לעומת זאת במאה העשרים היסטוריונים לצייר תמונה יותר מאוזנת של ברוטוס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פלוטרכוס, "חיי ברוטוס", סעיף 2.
  2. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 515-517
  3. ^ פסאודו אורליוס ויקטור, על אנשי המופת של העיר רומא, 82
  4. ^ אפיאנוס, מלחמת האזרחים, 3.2
  5. ^ פלוטארכוס, חיי קיסר, 62.4
  6. ^ צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, עמ' 154-166
  7. ^ קסיוס דיו, היסטוריה רומאית, 47.25.3
  8. ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 569-570
  9. ^ Hugh Last, Imperivm Maivs: A Note, The Journal of Roman Studies, Vol. 37, Parts 1 and 2. (1947), pp. 157-164