מרקוס קורנליוס פרונטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרקוס קורנליוס פרונטו (Marcus Cornelius Fronto;‏ 100 לספירה לערך – שנות ה-60 המאוחרות של המאה ה-2) היה מדקדק, רטוריקן ופרקליט רומאי. הוא היה ממוצא ברברי, נולד בקירטה (אנ'), בירת נומידיה. הוא היה קונסול בנונדיניום (תקופת שירות קצרה משנה אחת) של יולי–אוגוסט 142 יחד עם עמיתו, גאיוס לבריוס פריסקוס. הקיסר אנטונינוס פיוס מינה אותו כמורה פרטי לילדיו המאומצים – הקיסרים העתידיים מרקוס אורליוס ולוקיוס ורוס.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרונטו נולד כאזרח רומאי (אנ') בשנת 100 בנומידיה. הוא תיאר את עצמו כלובי (אנ') שמקורו מהלובים הנוודים. הוא התחנך ברומא ומהר מאד השיג כאלו מוניטין כפרקליט ונואם עד שנחשב כנחות רק מקיקרו. הוא צבר הון רב, הקים בניינים מהודרים ורכש את גני מאיקנאס (אנ') המפורסמים.

בשנת 142 הוא היה קונסול במשך חודשיים, אולם דחה את משרת הפרוקונסול של אסיה בשל מצבו הבריאותי. שנותיו המאוחרות היו מרות בשל אבדן כל ילדיו מלבד בת אחת. כישרונותיו כנואם זכו להערכה רבה בקרב בני זמנו, שחלק מהם הקימו מאוחר יותר אסכולה שנקראה על שמו: "פרונטוניאני". היעד שלו בלימוד היה להשריש את השימוש המדויק של השפה הלטינית במקום המלאכותיות של סופרים מהמאה ה-1 כמו סנקה, ולעודד את השימוש ב"מילים שלא חיפשו אותן ואינן צפויות", שתמצאנה על ידי קריאה שקדנית של סופרים קדם-קיקרויאנים. הוא התלונן על קיקרו לגבי חוסר תשומת הלב לזיקוק הזה, אך העריץ את מכתביו ללא הסתיגות. ייתכן מאד והוא מת בסוף שנות ה-60 של המאה ה-2, כתוצאה מהמגפה האנטונינית (אנ') שבאה לאחר המלחמה הרומאית–פרתית (161–166) (אנ'), אולם אין לכך הוכחה חד משמעית.

התייחסויות ליהודים במכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני קטעים מתוך מכתביו של פרונטו כוללים התייחסויות ליהודים. במכתב לקיסר,[1] פרונטו ככל הנראה מתייחס ליהודים בתיאורו את "בעלי האמונה הטפלה" המחפשים אחר כוכב כדי שיוכלו לסיים את הצום שלהם. בקטע אחר,[2] שנכתב בשנת 162, הוא מנחם את מרקוס אורליוס על תבוסת הצבא הרומאי על ידי הפרתים בארמניה, ולצורך כך מזכיר לו כישלונות צבאיים אחרים ובהם האבדות של הצבא הרומאי במרד בר כוכבא: "תחת שלטון סבך אדריאנוס, מה רב מספר החיילים שנהרגו על ידי היהודים".[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Epistulae ad M. Caesarem et Invicem, II, 9
  2. ^ De Bello Parthico, 2
  3. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CVI. Fronto, pp. 176–177 (מנחם שטרן)