מרתה גלהורן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרתה גלהורן עם ארנסט המינגוויי במהלך ביקור בסין

מרתה גלהורןאנגלית: Martha Gellhorn‏; 8 בנובמבר 1908 - 15 בפברואר 1998) הייתה עיתונאית וסופרת אמריקאית שכתבה על הצד האנושי של המשתתפים במלחמות. גלהורן נחשבת לאחת מעיתונאיות המלחמה הגדולות ביותר של המאה ה-20.

שנות חייה המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרתה גלהורן נולדה בסנט לואיס, מיזורי לאב יהודי ולאם נוצריה פרוטסטנטית. גם סבה מצד אימה היה יהודי. אמה אותה העריצה, עדנה פישל-גלהורן, הייתה פעילה בולטת בתנועה הסופרג'יסטית ופעמים רבות הייתה מרתה נִלְווית לאמה להפגנות של הסופרג'יסטיות. אביה בעל השקפת עולם פרוגרסיבית לאותה תקופה, ג'ורג' גלהורן יליד גרמניה, היה גינקולוג. את לימודיה בתיכון סיימה מרתה גלהורן ב-1926 והחלה ללמוד בקולג'. בשל רצונה העז להיות עיתונאית, היא לא סיימה את התואר ועזבה את הלימודים בשנת 1927.

קריירה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרה הראשון כעיתונאית פורסם ב-The New Republic. לאחר מכן שימשה ככתבת חוץ של סוכנות יונייטד פרס בצרפת. בהיותה בצרפת הצטרפה לתנועה הפציפיסטית. בזמן השפל הגדול בארצות הברית עבדה עבור סוכנות סיוע ממשלתית. יחד עם ארנסט המינגוויי נסעה לספרד וסיקרה את מלחמת האזרחים הספרדית, השניים היו נשואים בשנים 1940 עד 1945. הם נסעו ביחד לסקר את מלחמת סין-יפן השנייה ונפגשו עם המנהיג ג'ו אן-לאי ואשתו.

כמו כן סיקרה את מלחמת החורף. לאחר מכן בתקופת מלחמת העולם השנייה נסעה בסתר לאירופה על אוניית מלחמה כאשר היא מחופשת כאחות, לאחר שהמינגווי קיבל את הג'וב שלה בעיתון בו עבדה על מנת לסקר את הפלישה לנורמנדי. היא הייתה האישה היחידה שהייתה באזור הנחיתה בנורמנדי ב-6 בינואר 1944. היא הייתה גם בין העיתונאים הראשונים שהגיעו למחנה הריכוז דכאו וחזו במראות האימה לאחר שחרור המחנה בידי בעלות הברית, חוויה שהשפיעה עליה עד יום מותה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה גלהורן לעבוד עבור Atlantic Monthly, עבורו סקרה את מלחמת וייטנאם וכן את הסכסוך הערבי-ישראלי.

במהלך שנות הקריירה העיתונאית שלה, כתבה גלהורן מספר ספרים, חלקם מבוססים על חוויותיה כעיתונאית מלחמות. בשנת 1979 יצא ספר זיכרונותיה "מסעותיי עם עצמי והאחר" (Travels with Myself and Another).

חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלהורן נישאה לראשונה בשנת 1933 לגבר אותו הכירה בתנועה הפציפיסטית בצרפת. נישואים אלה הסתיימו בגירושים. המינגוויי וגלהורן נפגשו לראשונה במהלך חופשת כריסטמס בפלורידה ב-1936. הם נפגשו שוב במדריד לאחר שנשלחה מטעם העיתון Collier's Weekly לסקר את מלחמת האזרחים בספרד. הרומן בין המינגוויי שהיה עדיין נשוי לאשתו השנייה, וגלהורן התפתח על רקע מלחמת האזרחים בספרד והיא הייתה לאשתו השלישית. את ספרו "למי צלצלו הפעמונים" הקדיש המינגוויי לגלהורן. 5 שנות נישואיהם ידעו עליות ומורדות הן בשל אופיו של המינגוויי והן בשל היעדרויותיה הארוכות מטעם עבודתה אותן לא ראה המינגוויי בעין יפה, וגלהורן החליטה לבסוף להתגרש ממנו. הסכמתה להעניק ראיונות הייתה כרוכה בכך שלא ישאלו אותה שאלות לגבי נישואיה להמינגווי, ועל כך אמרה לאחד המראיינים:

"אני כותבת כבר מזה 40 שנה. כתבתי לפני שפגשתי אותו וכתבתי לאחר שעזבתי אותו. מדוע עלי להיות הערת שוליים בחייו של אדם כלשהו?".

לאחר גירושיה מהמינגוויי ניהלה רומן סוער עם הגנרל ג'יימס גאווין. ב-1949 אימצה ילד מבית יתומים באיטליה. למרות כוונותיה לתפקד כאם עבורו, היא נטשה את הילד לתקופות ארוכות בשל עבודתה, והילד גדל אצל קרוביה בניו ג'רזי. מערכת היחסים ביניהם הפכה למנוכרת עם השנים. בשנת 1954 נישאה שוב, לעורך ה"טיים" טום מתיוס, ועברה להתגורר בלונדון. בני הזוג התגרשו ב-1963. היא התגוררה בלונדון עד סוף חייה. בגיל 89 כשהיא חולה סופנית בסרטן השחלה שהתפשט לכבד והיא קרובה לעיוורון, שמה גלהורן קץ לחייה על ידי בליעת ציאניד, קרוב לוודאי.

בשנת 1999 נוסד פרס על שמה מטעם "קרן הנאמנות על שם מרתה גלהורן". הפרס מוענק מדי שנה לעיתונאים המסקרים בשפה האנגלית מלחמות, בדגש על הסיפורים האנושיים בעיתות מלחמה. בשנת 2007 הונצחה על בול בסדרה להנצחת דמותם של 5 עיתונאים בעלי הישגים יוצאי דופן ופורצי דרך במאה ה-20. על חייהם המשותפים של המינגוויי וגלהורן נעשה סרט בשנת 2012 "אהבתם של המינגוויי וגלהורן" בבימויו של פיליפ קאופמן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מרתה גלהורן בוויקישיתוף