משה אבידור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה אבידור

ד"ר משה אֲבִידוֹר (בּוּרשטיין) (7 בינואר 190630 במאי 1985) היה איש חינוך ישראלי, מורה ומפקח, מנכ"ל משרד החינוך (1954–1960), מנכ"ל הסוכנות היהודית, יו"ר הוועד הישראלי לאונסק"ו ושגריר ישראל לאונסק"ו, מזכיר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבידור נולד בשם משה בורשטיין בינואר 1906 בעיר קייב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה), השני מחמשת ילדיהם (שלושה בנים ושתי בנות) של ציפורה לבית בּוּכְמַן ואברהם מאיר בורשטיין. בילדותו, ב-1913, עלה לארץ ישראל ולמד בגימנסיה הרצליה עמה גלה לכפר סבא בגירוש תל אביב[1]. נסע ללמוד בארצות הברית. לאחר שקיבל בשנת 1929 תואר ראשון במדעים מאוניברסיטת ניו יורק, המשיך ללימודים מתקדמים במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, וקיבל בה תואר שני (1931) ותואר דוקטור (1933). עבודת המוסמך הייתה בנושא החיים הקהילתיים היהודיים בארץ ישראל בשנים 1917–1927 ("A decade of Jewish communal life in Palestine, 1917-1927"),[2] והדיסרטציה שלו, בנושא הממשל העצמי של היהודים בארץ ישראל מאז 1900 ("Self-Government of the Jews in Palestine Since 1900"),‏[3] התפרסמה ב-1934 בהוצאת הפועל הצעיר (ושוב ב-1976 בווסטפורט, בהוצאת Hyperion Press).

באפריל 1933 נישא לאידה ריְינִיש (1912–1998), ולזוג נולדו שלוש בנות: דקלה לרנר, רימונה מרגלית, ורדה אבידור, ונכדים.

ב-1933, עם תום לימודיו, שב לארץ ישראל והיה למורה להיסטוריה בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב עד 1942, אז התמנה כמפקח במחלקה לחינוך של ממשלת המנדט, ומילא תפקיד זה עד 1948. מ-1948 ועד 1952 היה למנהל המרכז לחינוך בתפוצות במשרד החינוך והתרבות. במסגרת תפקידו ייצג את ישראל בוועידה של אונסק"ו[4]. בשנים 1952–1953 כיהן כסמנכ"ל משרד החינוך והתרבות תחת השר בן-ציון דינור, ומיולי 1954 היה מנכ"ל המשרד[1] (תחילה תחת דינור ומסוף 1955 תחת זלמן ארן) עד פרישתו ב-1960 על רקע סכסוך עם ארן. ב-1960 התמנה כמנכ"ל הסוכנות היהודית (זאת לאחר שפוצל תפקיד מזכיר הסוכנות למנכ"ל ומזכ"ל; משה ריבלין היה המזכיר לצדו). באותה שנה היה אחד משלושת חברי הוועדה שמינה ראש עיריית תל אביב הנכנס מרדכי נמיר לבדיקת מצב המוסדות לחינוך גבוה בעיר ("ועדת שרת" - לצד ראש העירייה לשעבר חיים לבנון ובראשות משה שרת). הוועדה המליצה על כינון אוניברסיטה בעיר (אוניברסיטת תל אביב), והמלצותיה התקבלו פה אחד.[5] באביב 1966 התפטר מתפקידו בסוכנות.[6] בסוף אותה שנה היה למזכיר (מנכ"ל) האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים,[7] תחת הנשיא פרופ' אהרן קציר וסגנו פרופ' גרשם שלום.[8]

בנוסף כיהן כיו"ר הוועד הישראלי לאונסק"ו משנת 1955 ועד סוף 1968, עת התמנה כשגריר ישראל לאונסק"ו בפריז,[9] וכיהן בתפקיד זה עד סוף 1970, אז שב לארץ.[10] באוגוסט 1971, בשנה ה-66 לחייו, נפצע קשה בתאונת דרכים בירושלים[11] ולא התאושש ממנה עוד. נפטר באביב 1985, ונטמן בהר המנוחות.

בשנת 1954 היה לנשיא הראשון של התאחדות הצופים והצופות בישראל.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג’ימס טראסלו אדמס, האפוס של אמריקה; תרגום ראובן גרוסמן, בעריכת נתן ביסטריצקי; עם מבוא והערות מאת משה בורשטין, בצרוף מפות ונספחות, ירושלים: מוסד ביאליק (‫ספרי מופת מספרות העולם), תש"ח.
  • משה אבידור ויצחק ספיבק, עם ישראל בארצו ובנכר, 4 כרכים, תל אביב: מסדה, תש"ח–תש"ך. ‬(ספר לימוד לבית הספר התיכון) (ראה אור במהדורות נוספות.)
  • עשר שנות חינוך: תש"ח-תשי"ח, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, תשי"ח. ‬(חוברת)
  • Moshé Burstein, Self-Government of the Jews in Palestine Since 1900, Tel Aviv: Ha-Poel Ha-Tzair, 1934. (Reprint: Westport, Conn.:‪ Hyperion Press, (The Rise of Jewish nationalism and the Middle East), 1976.‎)
  • Education in Israel, Jerusalem: Youth and Hehalutz Department of the Zionist Organization,‎ 1957.‎
  • L’enseignement et ses problèmes,‪ Jerusalem: La Semaine israélienne (Israel aujourd’hui), 1958. (חוברת)
  • Education for a growing nation, Jerusalem: Israel Digest (Israel today), 1958. (חוברת)
  • Educación para un pueblo en marcha, Jerusalem: Crónicas (Israel de hoy), 1958. (חוברת)
  • Das Erziehungswesen, Jerusalem: Informationsabteilung des Aussenministeriums (Schriftenreihe Israel), 1966. (חוברת)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Avidor, Moshe", in Who's who in Israel and in the Work for Israel Abroad, 1969, p. 31.
  • "Avidor, Moshe", in Who's who in world Jewry, 1978, p. 40.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]