משה בייסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה בייסקי
ד"ר משה בייסקי מעיד במשפט אייכמן, מאי 1961
ד"ר משה בייסקי מעיד במשפט אייכמן, מאי 1961
לידה 29 בדצמבר 1921
דז'יאלושיצה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 במרץ 2007 (בגיל 85)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1945
שופט בית המשפט העליון
197929 בדצמבר 1991
(כ־12 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה בייסקי (29 בדצמבר 19216 במרץ 2007) היה משפטן ישראלי, שופט בית המשפט העליון בשנים 19791991. בייסקי היה ניצול שואה והעיד במשפט אייכמן ב־1961. עמד בראש ועדת החקירה לבירור פרשת ויסות מניות הבנקים, ובראש הוועדה לציון חסידי אומות העולם ביד ושם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה דז'יאלושיצה שבפולין. מגיל צעיר היה חבר תנועת הנוער הציוני בעיר קרקוב. בגיל 18 עבר את השואה במחנה פלאשוב ובכמה מחנות ריכוז נוספים, שרד את השואה בעזרת אוסקר שינדלר, ועלה לארץ ישראל מאיטליה בשנת 1945 לקיבוץ תל יצחק. לאחר מכן עבד במוסד החינוכי החקלאי במגדיאל, ובמזכירות העובד הציוני.

במלחמת העצמאות שירת בייסקי כקצין מטה לבעיות אישיות במטכ"ל, בדרגת סרן.

בשנת 1949 נשלח לצרפת, ושם ניהל את מחלקת עליית הנוער באירופה ובצפון אפריקה עד שנת 1952.

למד משפטים, השתלם באוניברסיטת סורבון בפריז, והוכתר בתואר דוקטור למשפטים בזכות עבודת דוקטורט בנושא "מקורות זכויות האדם בתנ"ך, בהשוואה עם המגילה של האומות המאוחדות".

הוסמך בישראל כעורך דין בשנת 1953. בשנת 1960 מונה לשופט וכיהן בבית משפט השלום[1] בתל אביב (עד 1968) ובבית המשפט המחוזי (עד 1979). ב־1975 מונה לשמש שופט בפועל בבית המשפט העליון,[2] ומאוחר יותר מונה מינוי של קבע (עד 1 בינואר 1991). בחירתו לבית המשפט העליון עוררה מחלוקת: לשכת עורכי הדין בראשות אמנון גולדנברג התנגדה, אך נשיא בית המשפט יואל זוסמן הודיע שאם לא ימונה בייסקי הוא יפרוש מוועדת המינויים, והבחירה אושרה.

בתחילת 1985 מונה ליו"ר ועדת החקירה שחקרה את הפרשה של ויסות מניות הבנקים.

לאחר עלייתו ארצה מיעט בייסקי לדבר על זיכרונותיו כניצול שואה, אך הדבר השתנה כשהעיד במשפט אייכמן ב־1961, והוא נעשה פעיל מאוד בארגונים להנצחת השואה, בין היתר ב"יד ושם" (כחבר, ובמשך כעשרים שנה כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם) וכיו"ר המכון ללימודי השואה "משואה" (בשנים 19922006). בכהונתו כיו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם הרחיב את ההגדרה של חסיד אומות העולם לעומת קודמו, השופט משה לנדוי. המעמד הוענק גם לאנשים שלא עמדו בסיכון ממשי עקב פעולות ההצלה, אך מעמדם נפגע; גם לאנשים שלא פעלו להצלת אדם קונקרטי, אלא מחו נגד רדיפות היהודים, התריעו והעבירו מידע על פרטי ההשמדה; וגם לאנשים שהשתייכו למפלגה הנאצית או למנגנוני ההשמדה.

היה נשיא בית הדין הציוני העליון של ההסתדרות הציונית העולמית. בשנת 1996 הוענק לו אות יקיר העיר תל אביב.

בייסקי עסק גם בהוראת משפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב.

היה נשוי לאריקה עד למותה ב־2006. לזוג לא היו ילדים.

נפטר ב־6 במרץ 2007.

פסיקותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־70 ישב בדינו של נער שנפצע בטיול בית הספר, ותבע מיליוני שקלים מהמדינה. בייסקי אישר את הפיצויים אך קבע שהם ישולמו בתשלומים חודשיים, כדי שישמשו לרווחתו של הנער. פסיקה זו אומצה בידי בית המשפט העליון.[3]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה בייסקי, 'על חסידי אומות העולם', ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השני של חוקרי השואה, ישראל נוטמן (עורך), ירושלים תשל"ו: 511–528.
  • משה בייסקי, "עשרים וחמש שנה לפתיחת המשפט בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג", הפרקליט כו, חוברת ד, דצמבר 1970.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שופטי שלום חדשים, מעריב, 31 ביולי 1960
  2. ^ הודעה על מינוי שופט, ילקוט הפרסומים 2163]
  3. ^ שרי ארליך, בייסקי - לב מתחת לגלימה, מעריב, 4 בינואר 1991