משה גליקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה גליקין
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

משה גְליקין (19 בנובמבר 18742 ביולי 1973) היה מייסד חוות מגדל, חבר הוועד הלאומי באספת הנבחרים הראשונה, ציר לקונגרסים הציוניים, ממייסדי שכונת הדר הכרמל בחיפה ואזרח כבוד של העיר.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גליקין נולד לשרה ושלמה גליקין בעיר מוסקבה שברוסיה, הרביעי מבין שבעה ילדים. ב-1889 התוודע לציונות בעקבות הספדו של יעקב מזא"ה על רבה של העיר בויסק. הוא החל ללמוד על תנועות ציוניות כבני ציון, חיבת ציון וביל"ו. ב-1892 הגשים את חלומו ועלה לארץ ישראל. בארץ, אחרי שהות קצרה במושבה ראשון לציון, קבע את מקום מושבו בעין זיתים, שם עבד על אדמת אגודת האלף ממינסק. בזכרונותיו ציין כי "אמנם הייתי רשום כפועל במושבה עין זייתים אבל למעשה הסתובבתי בארץ, ביהודה ובגליל ולא עשיתי שום דבר...קשה היה לי לקבל מרות"[1] בסופי השבוע למד צרפתית כדי להכין עצמו ללימודים גבוהים בצרפת.

ב-1894 חזר לרוסיה על מנת להתגייס, על פי החוק, לצבא. הוא קיבל תעודת שחרור והחל לעבוד בקאזאן בחברת נפט (1894–1899). שם היה פעיל בתנועת סטודנטים ציונית. ב-1899 נסע ללמוד בגרמניה. אחרי שהות קצרה בקתן (Köthen) שבאנהלט עבר ללייפציג והתחיל ללמוד מדעי המדינה בבית הספר למסחר שליד האוניברסיטה המקומית. באפריל 1900 היה ממייסדי הפרקציה הדמוקרטית[2], שהייתה מושפעת מאחד העם ודגלה בהרחבת התנועה הציונית והפיכתה לתנועה עממית ודמוקרטית. כחלק מפעילות פוליטית זאת השתתף בקונגרסים הציונים החמישי והשישי ("קונגרס אוגנדה"). בסוף 1903 נענה לקריאתו של מוצקין, חזר לרוסיה והחל לעבוד במִנהלת העיתון היידי "פריינד" (כמנהל בית הדפוס) ובעיתון היהודי בשפה הרוסית "ראזסוויט" (כעורך ראשי).

ב-1907 נפגע בתאונת דרכים, ובפיצויים שקיבל שב לארץ ישראל. ב-1909 נרכשו אדמות חוות מגדל על ידי "חברת טבריה אדמות ונטיעות" שהוקמה במימון בעלי הון ברוסיה וגליקין הוזמן לייסד ולנהל את החווה בשל יכולתו הארגונית ולמרות חוסר ניסיונו בחקלאות. גליקין ביקש פועלים לעבודה מהסתדרות החורש (מוסד שנבחר על ידי הפועלים החקלאיים, שהיה כמו המרכז החקלאי בראשיתו). הסתדרות החורש שלחה כ-15 פועלים ופועלות, ובסוף השנה כבר היו למעלה מ-60 פועלים בהם א. ד. גורדון ויוסף טרומפלדור עם הקומונה שבראשה עמד. בשנת 1910 פעל להרחבת הדרך ממגדל לטבריה ל3 מטרים כך שתתאפשר נסיעת עגלות והחל בסיקול השדות וחפירת תעלות למי השקיה, נבנו מגורי פועלים שהיו מרווחים ונוחים יותר מהמקובל במושבות והותקנו בהם, לראשונה בגליל, מקלחות. בשנת 1912 נקלטו בחווה פועלים תימנים אך גליקין החליט לפטרם באותה שנה שכן החליט כי "אלמנט זה" אינו מתאים לעבודה במגדל[1]. בשנים 1913-1914החל גליקין להעסיק גם פועלים ערבים והגדיל את מספר הפועלים מקרב היהודים הספרדים מטבריה ומצפת על חשבון פועלי העלייה השנייה ששכרם היה גבוה יותר, שינוי זה יצר מתח בינו לבין אנשי העלייה השנייה.

כתוצאה מנפילתה של ניל"י נאסר גליקין כמו רבים מבני היישוב העברי, אך מעמדו הקנה לו זכויות יתר גם בעת כלאו בדמשק.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 בנה את ביתו בחיפה. הבית נבנה ב"שכונת הטכניקום" (רחוב אחד העם 5 של ימינו) לצד בתיהם של אסתר ואפרים קראוזה ושמואל פבזנר. תכנון הבית נעשה על ידי הנס סובלזון[3]. הבית, עם המגדל המחודד[4], שימש כפנסיון "וילה מגדל" (על שם החווה שניהל) בניהול אשתו, לובה. הפנסיון כלל 18 חדרים וכיאה לצמחונותו של גליקין היה טבעוני. בסוף שנות הארבעים שכנה בבניין מפקדה של ההגנה.

בזמן מלחמת העולם השנייה שהה בשווייץ, שם נפגש, לעיתים, עם בנו, תיאודור (תודי), ששירת בצבא הבריטי. לאחר המלחמה חזרה המשפחה לחיפה, ותודי, איש האצ"ל, נהרג במלחמת העצמאות. לובה ומשה גליקין היו הורים לעוד שלושה ילדים: רעיה, אמנון וזהרה.

ב-1973, זמן קצר לפני מותו, הוכתר כיקיר חיפה. אלמנתו לובה נפטרה כשנה וחצי אחריו[5].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גליקין - קטעים מזכרונותיו וקווים לדמותו; ערך והביא לדפוס: אריה שנטל, חיפה: המשפחה, 1977.
  • אהרון אבן חן, "חווג'ה גליקין ממגדל", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף כץ, היוזמה הפרטית בבניין ארץ ישראל בתקופת העליה השנייה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1989, פרק חברת טבריה אדמות ונטיעות
  2. ^ על אף שפעילותה המאורגנת החלה ב-1903.
  3. ^ סובלזון (1890–1961), שעלה לארץ ב-1926, היה אדריכל שתכנן מספר בתים בחיפה (אמירה קהת, תיירת בעירי: סיפורי בתים ואנשים באחוזת הרברט סמואל, העמותה לתולדות חיפה, 2013, עמ' 153).
  4. ^ ראו להשוואה את בית נתנזון ברחוב ירושלים.
  5. ^ מתה לובה גליקין, דבר, 22 בדצמבר 1974.