משה גאלנטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף משה גלנטי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי משה גאלנטי
כינוי המג"ן
תאריך לידה ש"פ
מקום לידה צפת
תאריך פטירה כ"א בשבט תמ"ט (בגיל 69 בערך)
מקום פטירה ירושלים
מקום קבורה מורדות הר הזיתים קרוב למעיין הגיחון/השילוח
תאריך לידה לועזי 1620
תאריך פטירה לועזי 1689
מקום פעילות ירושלים
תחומי עיסוק הראשון לציון
רבותיו רבי ברוך ברזילי
תלמידיו רבי חזקיה די סילוה, רבי יעקב ישראל חאגיז
בני דורו רבי אברהם אזולאי
חיבוריו אלף המגן, קרבן חגיגה

הרב משה גלנטי (כונה לעיתים המג"ן; ה'ש"ף, 1620, צפת - כ"א בשבט ה'תמ"ט, 10 בפברואר 1689, ירושלים) היה הראשון לציון הראשון וראש רבני ירושלים במאה ה-17.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בצפת לרבי יהונתן גאלנטי בן הרב משה גאלנטי הראשון. בצעירותו למד בצפת אצל הרב ברוך ברזילי והרב גבריאל איספיראנסה, ובגיל 34 עבר להתגורר בירושלים.

עם פטירת רבי יעקב ישראל חאגיז בשנת ה'תל"ד, מונה הרב גאלנטי לשמש תחתיו כראש ישיבת בית יעקב ויגה בירושלים, שהקימו האחים אברהם ויעקב ויגה מליוורנו, ולמדו בה 87 תלמידי חכמים. בשל פטירת הרב חאגיז, בתקופה זו גם גידל הרב גלאנטי בביתו את בנו של הרב חאגיז - רבי משה חאגיז, ואת אלמנתו ובתו.

נשלח מספר פעמים לחוץ לארץ כשד"ר על מנת לממן את החזקת מוסדות התורה בירושלים. היה נערץ במיוחד על תושבי ירושלים וראש החכמים בה.

נפטר בכ"א בשבט ה'תמ"ט (1689) לאחר חולי של 15 יום. נקבר בירושלים במורדות הר הזיתים בקרבת מוצא מעיין הגיחון, ליד קברו של רבינו קלונימוס, המרדכי ורבינו עובדיה מברטנורא.[1]

לאחר פטירתו, מונה גיסו רבי משה בן חביב לתפקיד הראשון לציון.

נינו היה רבי רפאל מיוחס, ששימש גם הוא בתפקיד הראשון לציון.

הראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשבא לירושלים, ראו תושבי העיר את חכמתו וגדולתו בתורה ובשל כך רצו למנותו כרב עליהם, אך רבי משה לא היה מוכן לכהן בתפקיד שררתי שייחשב כבעל חשיבות גדולה יותר מאשר זו של תלמידי חכמים אחרים בירושלים, כיוון שהרגיש כשווה בין שווים.

בשנת תכ"ד החליטו חכמי ירושלים למנותו לתפקיד שייקרא "ראשון לציון", שאינו תואר שררתי. ההסבר לכך היה כי בעוד התואר "רב" הוא מלשון "ריבוי, כלומר מעל לאחרים, התואר "ראשון" מסמל את היותו שווה בין שווים בגדלותו בתורה, אולם הוא יהיה "הראשון" שייצג, את "ציון" מתוך כלל תלמידי החכמים של העיר. בשל כך כך הסכים רבי משה להתמנות לרבה של העיר, והפך להיות הראשון בשושלת הראשונים לציון.

בזמן כהונתו כראשון לציון, שלטה הממלכה העות'מאנית בארץ ישראל. סיפור ידוע אודות הרב גאלנטי בתקופה זו התרחש בשנת תל"ז, שהייתה שנת בצורת. המושל העות'מאני האשים את היהודים על כך שאינם מתפללים מספיק על ירידת הגשמים, והצהיר כי אם לא יירדו גשמים בתוך שלושה ימים, יגורשו היהודים מירושלים. רבי משה כינס מספר אנשים, שיחד התפללו והתענו במשך שלושה ימים. ביום השלישי, כשהלכו להתפלל, אמר רבי משה לאנשיו שילבשו מעילים כהכנה לירידת גשמים. בדרכם למקום התפילה פגש אותם אחד מחיילי הממשל וסטר לרבי משה על לחיו וגער בו על שאין צורך בבגדי החורף בשנת בצורת, וגיחך על כך שלמחרת עתידים היהודים להיות מגורשים מירושלים. רבי משה ואנשיו הגיבו באיפוק והמשיכו למקום תפילתם. לפי המסופר, עם סיום תפילתם החלו לרדת גשמים, ובחזרתו ממקום התפילה ניגש אל רבי משה החייל שסטר לו לפני כן, וביקש את סליחתו. בכך נמנע גירושם של יהודי ירושלים מהעיר.

רבי משה נשלח לארצות הגולה בתור שד"ר (שליח דרבנן) כדי לאסוף כספים ליישוב היהודי שנהנה אז מכספי החלוקה ובכל מקום שבא קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובידיים רחבות והיו צמאים לשמוע מדברי תורתו של ה"מרא דאתרא" שבארץ ישראל. כאשר הגיע לבודון שבהונגריה סייע לרב המקום רבי אפרים כהן להתיר עגונה שלא הצליחו חכמי המקום להתירה. חכמי אותו העיר נפעמו מגדלותו בתורה של רבי משה, וההערכה אליו עלתה בעשרת מונים. תשובה זו נשארה עד היום. כמו כן נמצאים בידינו תשובות שהשיב בהלכה לרבי יעקב די בוטון (נינו של הלחם משנה בעל ספר עדות ביעקב), ולרבי יוסף אלמושנינו בעל עדות ביהוסף.

עמדתו ומעשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופתו של רבי משה עלתה קרנו של משיח השקר שבתאי צבי, ובמסעותיו אף הגיע זה האחרון לאנשי ירושלים במטרה לשכנעם בנכונות שליחותו. אנשי ירושלים ובראשם רבי משה נמנו עם המתנגדים החריפים ביותר של שבתאי צבי ואף החרימו אותו, ורבי משה פרסם את דעתו על שבתאי צבי בכרוזים. לאחר התאסלמותו של האחרון עזר רבי משה לאחות את הקרעים שנוצרו בעם היהודי.

בתקופתו היישוב היהודי בארץ ישראל נהנה מכספי החלוקה שהגיעו אליהם מארצות הגולה. בשנת ת"מ תיקן רבי משה שיש לחלק את כספי החלוקה ל-24 חלקים, כך ש-12 חלקים תקבל ירושלים, שמעלתה גבוהה מהערים האחרות, שמונה חלקים תקבל צפת שהייתה מלאה בחכמים וסופרים, וארבעה חלקים תקבל חברון.

נודע בחריפותו הרבה, ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים ותקיפים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור"[2].

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מגן האלף (או אלף המגן) - חיבורו העיקרי הכולל שו"ת ו-1,000 תשובות, הודפס בחלקו, ושאר החיבור ככל הנראה אבד.
  • זבח השלמים - פשטים כסדר התורה, עם הגהות נכדו הר"מ חגיז, אמסטרדם ה'תנ"ח
  • קרבן חגיגה - דרשות לשלוש רגלים ולשונות הרמב"ם, כולל חידושים למסכת חגיגה, ויניציה ה'תס"ט
  • פרפראות לחכמה - רמזים ופרפראות לכ"ד ספרי הקדש.

כתב גם הגהות למשנה תורה לרמב"ם, אך הם אבדו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משה ב"ר יהונתן גלאנטי, בספר יהודי המזרח בארץ ישראל, מאת משה דוד גאון, חלק ב׳ עמ׳ 206
  2. ^ לקט הקמח, הלכות הסכמות ותקנות



תקופת חייו של הרב משה גאלנטי על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן