משה יעקובוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה יעקובוביץ
Moshe Jakobovits.jpg
לידה 15 במרץ 1926
פראג, צ'כוסלובקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בדצמבר 2018 (בגיל 92)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע שירות ציבורי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה יעקובוביץ (כ"ט אדר תרפ"ו, פראג, 15 במרץ 1926 – כ"א טבת תשע"ט, חיפה, 29 בדצמבר 2018) היה מפקד משואות יצחק, שהיה קיבוץ בגוש עציון שנחרב במלחמת העצמאות, והיה המפקד האחרון של יישובי גוש עציון בזמן מלחמת העצמאות, היה גובה המכס חיפה בשנים 19771987 וקונסול לענייני כלכלה ומסחר (מכס) באירופה בשנים 1987–1990. יעקובוביץ היה אחד משני בניו של הרב טוביאס יעקובוביץ, ההיסטוריון והספרן הצ'כי, היסטוריון של יהדות צ'כיה, מומחה לכתבים עבריים עתיקים, והיה בן דודו של הרב עמנואל יעקובוביץ, ברון יעקובוביץ שהיה הרב הראשי של איחוד הקהילות היהודיות של חבר העמים הבריטי. יעקובוביץ הוסיף לשם משפחתו את התוספת יעקובי (משה יעקובי-יעקובוביץ) בטרם יצא לשליחות מטעם המדינה.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה יעקובוביץ נולד בשנת 1926 בפראג, בירת צ'כוסלובקיה, בנם של ברטה (לבית פטוחובסקי מברלין) והרב טוביאס (טוביה) יעקובוביץ – ספרן הקהילה היהודית בפראג וחוקר מקורות יהודיים. כמי שנולד למשפחה דתית קיבל משה חינוך דתי בבית הספר היהודי בעיר הולדתו. בית הספר שכן בבניין בו התגוררה המשפחה ברחוב יחימובה 3, בו שוכנים כיום משרדי המוזיאון היהודי בפראג. במרס 1939, ימים ספורים אחרי כניסת הוורמכט לפראג, ציין משה יעקובוביץ את בר המצווה שלו בעלייה לתורה בבית הכנסת אלטנוישול בפראג. בההזמנות למסיבת בר המצווה נמחקה כתובת האירוע, כדי לשמור על בטחון המוזמנים. אחרי בר המצווה הצטרף משה לתנועת הנוער בני עקיבא.

עליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־21 באוקטובר 1939 נשלח משה יעקובוביץ לארץ ישראל במסגרת עליית הילדים והתגורר בתל אביב אצל דודו דר' מיכאל יעקובוביץ. אחרי עלייתו ארצה למד והתגורר בישיבת "היישוב החדש" של הרב עמיאל בתל אביב ומאוחר יותר בישיבת "קול תורה" בירושלים. בשנת הלימודים תש"א, בעקבות שיחה עם הנרייטה סאלד, עבר משה יעקובוביץ למושב כפר הר"אה שם הצטרף לקבוצת ילדים שעברה מכינה ללימודים בבית ספר חקלאי של עליית הנוער. בשנת הלימודים תש"ג החלה הקבוצה את לימודיה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בזמן לימודיו במקווה ישראל הצטרף משה יעקובוביץ לארגון ההגנה ועבר אימון ראשוני.

לפני מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצטרפות לגרעין "משואות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום שנת הלימודים תש"ג סיים יעקובוביץ את לימודי התיכון במקווה ישראל והקים ביחד עם בוגרים נוספים של בית הספר את "הגרעין הצ'כי" שהחל את הכשרתו בקיבוץ טירת צבי בשנת 1943. בתקופת ההכשרה בטירת צבי התנדב לנוטרות במשטרת היישובים העבריים ושירת כנוטר בגדוד גלבוע בתחנת טירת צבי ובמקביל המשיך להיות פעיל בארגון ההגנה. בתקופה זו הכיר גם את מי שעתידה להיות רעייתו – שרה שוורץ.

בנובמבר 1944 הקים משה יעקובוביץ יחד עם חבריו לגרעין, שנקרא כבר "גרעין משואות", התיישבות קיבוצית זמנית בתחומי כפר הרא"ה במטרה לעלות להתיישבות קבע בהר חברון בסמוך לקיבוץ כפר עציון. באפריל 1945 עבר הגרעין לגת רימון הסמוכה לפתח תקווה. בתחילת נובמבר 1945 עלה הגרעין להתיישבות על אדמת חוּבֶּלָה ממערב לכפר עציון והחליט לקרוא לקיבוץ החדש "משואות יצחק" – על שמו של הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בעודו בחייו.

מפקד משואות יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיבוץ משואות יצחק 1947. יושב בצד שמאל משה יעקובוביץ, לידו אחיו יוסף. עומד בצד ימין עמנואל יעקובוביץ

משה יעקובוביץ המשיך לשרת כנוטר גם במשואות יצחק. הוא נשלח לקורס נוטרים בבית-הספר המרכזי לנוטרים בכפר ילדים ליד עפולה, וכשחזר מהקורס התמנה למפקד תחנת הנוטרים משואות יצחק. במקביל המשיך את פעילותו בארגון ההגנה, כפי שהיה מקובל באותה עת. במסגרת זו עבר קורס מ"כים של ההגנה במרחב ירושלים, שהתקיים בגוש עציון בקיץ 1946. באותה שנה, הוטל עליו לשמש כמא"ז של משואות יצחק – אף זה במסגרת ההגנה. בין אנשי הקיבוץ הצעיר לבין ערביי הסביבה פרץ סכסוך על חלק מקרקעות היישוב ובעיקר סביב חלקה שכונתה "600 הדונם". בקיץ 1947 תקפו הערבים קבוצה של חברי קיבוץ שעסקה בעבודה חקלאית בחלקת המריבה ולמקום הוזעקה כיתת הנוטרים של משואות יצחק בפיקודו של משה יעקובוביץ. בעקבות המהומה שפרצה הוזעקה המשטרה הבריטית והפרידה בין הניצים. כנגד משה יעקובוביץ החלה חקירה על שימוש בנשק והוא הושעה מתפקידו כמפקד תחנת הנוטרים עד לסיום החקירה. בתקופת ההשעיה (קיץ – סתיו 1947) שלחה אותו מפקדת מחוז ירושלים של ההגנה לקורס מ"מים (קורס מפקדי מחלקות, אז למעשה קורס קצינים).

קורס מ"מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורס המ"מים בו השתתף יעקובוביץ, מחזור יט, היה קורס המ"מים האחרון שארגון ההגנה קיים. הקורס, בפיקודו של מונדק פסטרנק (משה בר-תקווה), התקיים בתחילה בקיבוצים שריד וגניגר שבעמק יזרעאל כשמשתתפי הקורס מוסווים כקבוצה של חובבי טבע. המחלקה של משה יעקובוביץ – מחלקה מס' 1 בפיקודו של דני מס – התאמנה ללא נשק בקיבוץ שריד, בעוד שמחלקה 2, בפיקודו של נתנאל חיטרון, ומחלקה 3 בפיקודו של עוזי נרקיס – התאמנו בקיבוץ גניגר וכללו גם אימון במק"ב (מקלע בינוני), שנערך במערה מוסתרת. סיור בריטי הבחין במקום האימונים של המק"ב ובעקבות כך הוחלט להעביר את הקורס כולו לג'וערה. בסיום הקורס, בנובמבר 1947, עמד משה יעקובוביץ בבחינה בע"פ בידי חיים לסקוב ויגאל ידין והשתתף במסדר הסיום בנוכחות רמטכ"ל ארגון ההגנה יעקב דורי. מלבד משה יעקובוביץ נמנו בין בוגריו של מחזור יט[1] של קורס מ"מים של "ההגנה" כמה אישים שהחזיקו בתפקידי מפתח במלחמת העצמאות ואף לאחריה כאלופים ותתי אלופים בצה"ל. ביניהם: יקותיאל אדם, אברהם אדן (ברן), אורי בן ארי, מרדכי בן פורת, רחבעם זאבי ("גנדי"), אברהם טמיר (אברשה), ישראל טל (טליק), יעקב סלמן, אלעד פלד, משה רוסנק, נחום שושני, אהרן (ג'ימי) שמי ועוד רבים אחרים.

במהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד על משואות יצחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום הקורס חזר יעקובוביץ למשואות יצחק. ימים ספורים אחר כך, ב־29 בנובמבר 1947, החליט האו"ם על חלוקת הארץ. גוש עציון נכלל בתחום המדינה הערבית המיועדת. ביום שאחרי החלטת החלוקה (הוא היום בו פרצה מלחמת העצמאות) נקרא יעקובוביץ למטה מחוז ירושלים של ההגנה לשם שיבוצו בתפקיד פיקודי. בין האפשרויות השונות שהוצעו לו בחר יעקובוביץ לחזור לתפקידו כמא"ז משואות יצחק. בשבועות הראשונים הוא היה אחראי על אבטחת השיירות מירושלים לגוש עציון ובהמשך עסק בארגון ההגנה המרחבית של הקיבוץ ובביצועה בפועל, באימון צבאי של החברים ובהדרכה בקורס מפקדי כיתות שהתקיים בגוש עציון. בליל 15–16 בינואר 1948 המתין יעקובוביץ בראש אנשיו בעמדות המערביות של משואות יצחק להגעתה של מחלקת ההר (מחלקת הל"ה) שנשלחה לגוש עציון לשם תגבור ולהעברת ציוד. כשעלה השחר הבחין יעקובוביץ בתנועה עזה של רכב צבאי ואמבולנסים באזור הכפר ג'בע. רק מאוחר יותר התברר לו הקשר בין תנועה זו לבין גורלה המר של מחלקת הל"ה.

מפקד הגזרה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 במרס 1948 קיבל משה (מוש) זילברשמידט את הפיקוד על גוש עציון. בתחילת חודש מאי הוא תכנן מחדש את הגנת ארבעת יישובי הגוש וחילק את הגוש לשלוש גזרות הגנה. משה יעקובוביץ מונה למפקד הגזרה המערבית בנוסף לתפקיד המא"ז של משואות יצחק. תחת פיקודו עמדה פלוגה שהורכבה ממגני משואות יצחק ורבדים, שקיבלה אחריות על שני היישובים ועל המשלטים הסמוכים: "הנקודה החמישית", "גבעת אולגה", "600 הדונם" ו"גבעת הסלעים" שחיברה בין משואות יצחק לכפר עציון. בהתקפה הערבית על גוש עציון ב־4 במאי 1948 שלח יעקובוביץ כוחות מהפלוגה בפיקודו לתפוס את שלושת המשלטים הראשונים.

הצלת בית החולים על אנשיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־12 במאי 1948 החלה מתקפה ערבית מאסיבית על משלטי גוש עציון. כדי לשמור על קשר מתמיד בין משואות יצחק לבין כפר עציון – גם אם הערבים יצליחו להבקיע את קו ההגנה הראשון – שלח משה יעקובוביץ כיתה ממשואות יצחק לתפוס את "גבעת הסלעים". כוח זה הצליח להדוף מתקפות של הלגיון ובכך למנוע את תקיפת כפר עציון מכיוון זה[2]. בחסות החשיכה הצליח יעקובוביץ להגיע לכפר עציון, לתאם עם יעקב אלטמן (שהתמנה למפקד הגוש לאחר נפילתו של מוש בקרב על המנזר הרוסי) את המשך הקרב, ולשכנע אותו להעביר את בית החולים עם כל הצוות הרפואי והפצועים שבו למשואות יצחק. פינוי בית החולים התבצע במהלך הלילה בידי אנשי משואות יצחק שסחבו על גבם את הפצועים[3] ואבטחו את הנתיב דרך גבעת הסלעים[4]. בית החולים שוּכַּן במערות טבעיות במשואות יצחק שנוּקוּ והוכשרו עוד קודם לכך כמקלט אפשרי[5]. בכך הציל יעקובוביץ את חייהם של כשישים פצועים ואנשי צוות רפואי[6] ובהם ד"ר וינדזברג, מנהל בית החולים והחובשת הראשית רבקה נדיבי (פראג, 1926-), שהתנדבה להישאר בגוש עציון ולטפל בפצועים בעוד התינוק שלה פונה לירושלים ביחד עם שאר האימהות והילדים[7].

מלכה נפלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת בבוקר הצליחו כמה משוריינים של הלגיון לפרוץ לתוך כפר עציון, ומגניו החליטו להיכנע[8]. לאחר הכניעה נערך טבח באנשי כפר עציון ובהם יעקב אלטמן. נחום בן-סירא, חבר משואות יצחק, הצליח להימלט מהטבח ולהגיע לקיבוץ[9]. משה יעקובוביץ נטל על עצמו את הפיקוד על הגוש, הכוחות בפיקודו נערכו להגנה על משואות יצחק, רבדים ועין צורים. בהמשך היום הוא שלח מברק באמצעות ההליוגרף למטה ההגנה בירושלים: "'מלכה' נפלה, אנחנו נשארנו בלי תחמושת ולא נוכל להחזיק מעמד. אנו מבקשים טיפול"[10]. ('מלכה' היה שם הקוד של כפר עציון).

בשבי הירדני[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת שבויים בשבי בירדן 1949. משה יעקובוביץ בשורה השנייה באמצע.

סוכם שגוש עציון ייכנע והלוחמים ילכו לשבי. כיוון שהיה חשש שכפריים ערביים ינסו לפרוץ לקיבוצים ולטבוח באנשיהם החליט משה יעקובוביץ שהכניעה תתנהל בצורה מסודרת ובתיאום מלא עם קציני הלגיון ובכך יובטח שלומם של אנשי היישובים הנותרים[11].

ביום שישי 14 במאי 1948 בשעות אחה"צ – בשעה שבן-גוריון הכריז על הקמת המדינה בתל אביב – הגיעו למשואות יצחק שני קציני לגיון ופתחו בשיחות תיאום עם משה יעקובוביץ בעזרת החובש אוריאל אופק שידע ערבית. הם הבטיחו כי ישמרו על שלומם של אנשי היישובים ובהתאם להבטחתם תפסו חיילי הלגיון בפיקודם את העמדות שסביב המשק והניסו בירי את הכפריים הערביים שהמתינו מסביב[12]. קציני הלגיון גם נעתרו לבקשתו של יעקובוביץ ואישרו להוציא את ספר התורה ואת ספרי הקודש, שהוחבאו באדמה לפני כן, ולקחת אותם עם אנשי משואות לשבי.

אחרי כשבועיים בהם שהו השבויים במשטרת חברון הועברו השבויים למחנה באום אל ג'מאל. השבויים שוחררו בהדרגה בכמה קבוצות עד לתחילת חודש מרס 1949, והועברו לישראל דרך מעבר מנדלבאום. אחרון העוזבים את מחנה השבויים היה משה יעקובוביץ.

במשרד האוצר (אגף המכס והבלו)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחודשיים אחרי שחרורו מהשבי התחתן והזוג עבר להתגורר בחיפה. שם החל יעקובוביץ לעבוד במכס. בשנת 1977 מונה לגובה המכס במחוז חיפה והצפון. בזמן מלחמת לבנון הראשונה הוא כיהן כאחראי מטעם המכס על המשא והמתן להובלת סחורות מלבנון. לצורך כך נפגש בחיפה עם גובה המכס הלבנוני של ביירות. בקיץ 1987 נשלח משה יעקובוביץ למילנו שבאיטליה, שם כיהן כקונסול לענייני כלכלה ומסחר (מכס) באירופה עד שובו לארץ בקיץ 1990. משה יעקובוביץ השאיר אחריו שני ילדים, חמישה נכדים וארבעה נינים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה יעקובוביץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://hahagana.org.il/commanders/graduatescourses/?selectLetter=0&selectTerm=19
  2. ^ י' אבן-חן, בדרך לחברון, כרטא, 1973, עמ' 42.
  3. ^ מ' נאור, "הקרב האחרון בגוש עציון", מ' נאור, תש"ח: שבעים סיפורים ופרשיות, מודן, 2018, עמ' 95.
  4. ^ מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 142.
  5. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 162.
  6. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 163.
  7. ^ האימהות והילדים פונו ב-5 בינואר 1948. מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 126.
  8. ^ י' בן יעקב (כינס ועיבד), גוש עציון: חמישים שנות מאבק ויצירה, בית ספר שדה כפר עציון, תשל"ח, עמ' 288-290.
  9. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 164.
  10. ^ מ' נאור, "גוש עציון במצור ובקרב", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 146
  11. ^ א' אופק, "שלושה חודשים בגוש הנצור", בתוך: מ' נאור (עורך), גוש עציון מראשיתו עד תש"ח (עידן 7), יד בן צבי, תשמ"ו, עמ' 167.
  12. ^ ב' מוריס, 1948: תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, עם עובד, 2010, עמ' 194.