משה לייב ליליינבלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ליליינבלום" מפנה לכאן. לערך העוסק ברחוב בתל אביב, ראו רחוב ליליינבלום.
משה לייב ליליינבלום

משה יהודה לייב לִילְיֶינְבְּלוּםראשי תיבות: מל"ל; בכתיב יידי: ליליענבלום; ברוסית: Мойше Лейб (Моисей Лев) Гиршевич Лилиенблюм; כ"ט בתשרי תר"ד, 22 באוקטובר 1843, קיידאן, פלך קובנה, האימפריה הרוסיתג' באדר א' תר"ע, 12 בפברואר 1910, אודסה, פלך חרסון, שם) היה משכיל וסופר שכתב בעברית, ברוסית וביידיש, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליליינבלום נולד ב-1843 בעיירה קיידאן שליד קובנה (אז בתחום המושב של האימפריה הרוסית, כיום בליטא). בגיל שלוש עשרה ארגן חבורת נערים ללימודי 'עין יעקב', בגיל חמש עשרה השיאו אותו הוריו לנערה בת 13, אחרי חתונתו עבר להתגורר ליד הורי אשתו בווילקומיר. בווילקומירר נחשף בהדרגה לספרות ההשכלה הביקורתית, בעיקר זו של נחמן קרוכמל[1], ובד בבד החלו קנאי ורבני ווילקומיר לרדוף אותו עד חורמה[2]. תקופה מסוימת התגורר בקובנה, שם קיבל גיבוי ממשכילי העיר, אך בשל קשיי פרנסה שב לווילקומיר, פתח שם ישיבה לצעירים ולימד בה.

דיוקנו של משה לייב ליליינבלום בצעירותו, בשנות ה-70 של המאה ה-19

ליליינבלום הושפע גם מהסופר המשכיל אברהם מאפו. האידיאל שהנחה אותו היה תיקון מצבו הרוחני של עם ישראל, וכך הצטרף לתנועת ההשכלה. בתקופה זו היה שמרן יותר ממשכילים אחרים, האמין בתלמוד בכל ליבו, אך ראה צורך להקל בחומרות שהונהגו במשך הדורות ונאבק על דעותיו אלה מול הרבנים. חיבוריו מתקופה זו 'ארחות התלמוד' ו'נוספות לארחות התלמוד' שהתפרסמו בהמשכים מעל דפי כתב העת המליץ, עוררו עליו את חמת רבני ליטא, בראשם הרב מרדכי גימפל יפה והרב יוסף זכריה שטרן, שנכנסו עמו לפולמוס חריף מעל דפי הלבנון ו'המליץ'.

בשנת 1869 הגיע לאודסה, מתוך מגמה ללמוד רוסית ולהכין את עצמו ללימודי גימנסיה מאוחרים. אולם בעיר זו נחל אכזבה מרה לנוכח אופיה החילוני הבוטה בכל מה שהיה קדוש ויקר בעיניו, הלא היא המסורת היהודית. הוא פחד ממה שהגדיר "רוח השרלטנות והכפירה שנושאת עמה רוח הלאום". באודסה הרצה על השקפותיו נגד ההפקרות בכללה. בתקופה זו נואש מלתקן את הדת ואת התלמוד, ופנה להטיף לשינוי כלכלי וחברתי כפתרון לעם ישראל. על מנת ליישם את שיטתו פיתח את רעיונו לייסד מושבות ליהודי רוסיה.

פרעות סופות בנגב שינו את מגמתו של ליליינבלום לייסד מושבות ברוסיה, והוא פנה לעסוק ביישוב בארץ ישראל. החל מ-1881 הצטרף לתנועת "חובבי ציון", והפיץ את הרעיון הלאומי. צירף את יהודה לייב פינסקר לתנועה. עם היווסדה של חברת תמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל שימש כמזכיר החברה עד יום מותו. אחרי הקונגרס הציוני הראשון (בזל, 1897) נעשה ליליינבלום לציוני מעשי, והתנגד לשיטת הציונות הרוחנית של אחד העם.

בין השנים 18721873 חיבר ליליינבלום אוטוביוגרפיה בשם "חַטֹּאת נְעוּרִים או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה" (שם עט), שנתפרסמה ב-1876.

על שמו נקראו כפר מל"ל, רחובות מל"ל בירושלים וחיפה ורחוב ליליינבלום בתל אביב.

בנו הוא זמר האופרה שלמה ליליינבלום, שעלה לארץ בשנת 1925 והתיישב בראשון לציון, שם נישא למיכל לבית חביב (לובמן), בתו של מרדכי חביב.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער המהדורה הראשונה, ברוסית, של "על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו " (אודסה, 1884)

ליליינבלום כתב חיבורים שונים, חלקם ביוגרפיות, וכן מאמרים בעברית, ביידיש וברוסית, שנועדו לפרסם את רעיונותיו בנושא הציונות. ספריו סודרו על ידו ויצאו לאור אחרי מותו על ידי חבריו מאודסה. מכתביו:

  • קהל רפאים: שיר, אודסה: דפוס מ"א בעלינסאן, תר"ל-1870.
  • בקרת לכל שירי יהודה לייב גארדאן,‫ [חמו"ל, תרמ"ה].
  • חטאת נעורים (תחת שם העט "צלפחד בר חשים התוהה"), וינה: דפוס בראג וסמאלענסקין, תרל"ו-תרנ"ט (1876–1879).
  • על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו, אודסה: 1884 – החשוב שבחיבוריו הציוניים של ליליינבלום, שנכתב על שני חלקיו בעקבות הסופות בנגב.
  • לשאלת קיום הלאומיות הישראלית, [אודסה: אחיאסף, תרס"ז-תרס"ח].
  • זרובבל, אָדער, שיבת ציון: ‫אַ דראַמע אין פינף אַקטען, אודסה: דפוס אדעססקי וויעסטניק, 1888 – דרמה היסטורית ביידיש.
  • דרך לעבור גולים [גאולים]: ורשה: אחיאסף, תרנ"ט-1899.
  • דרך תשובה: ורשה, 1899.
  • חמשה מומנטים בחיי משה: ורשה, 1901.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "משה ליב לילינבלום", בתוך מרדכי בן הלל הכהן, מערב עד ערב, כרך א, עמ' רמה–רסד. (נדפס קודם לכן ב"לוח אחיאסף" תרנ"ד.)
  • איגרות משה לייב ליליינבלום ליהודה לייב גורדון (הובאו לדפוס בצירוף הקדמה והערות על ידי שלמה בריימן), ‫ירושלים: מאגנס, תשכ"ח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מל"ל, חטאת נעורים, חלק א, עמ' 55.
  2. ^ מל"ל, חטאת נעורים, חלק א, עמ' 65 ואילך.