משה ליפשיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה ליפשיץ
משה ליפשיץ עם רפאל אליעז משמאלו, סביבות 1935

משה ליפשיץ (בכתיב היידי הסובייטי: מוישע ליוושיץ; 18 במאי 189412 באפריל 1940) היה משורר יידי ומחזאי עברי ויידי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, רחוב בן-יהודה 9 בתל אביב, 1938. מימין לשמאל: יוכבד בת-מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ליובה גולדברג, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ

נולד ב-1894 לפייגה לבית מושקובנה ולאליהו ליפשיץ בעיירה בילה צרקווה שבפלך קייב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה). אביו אליהו היה מלמד. בהמשך עבר לגליציה. בגיל עשר חיבר את שירו הראשון, ברוסית, לרגל מותו של תיאודור הרצל. פרסומו הראשון היה ב-1914 בעיתון הלבובי "אינטערעסאַנטען בּלאַט". במלחמת העולם הראשונה היגר לווינה, ובנובמבר 1918 נשא לאישה את אמיליה (עמליה) נוימן. ב-1919 נולד בנו הבכור ולנטיין יחזקאל, ובשנת 1920 נולד בנו השני, אלכסנדר. בהיותו קומוניסט, נשלח לריגה, כנספח תרבותי של ברית המועצות. כאשר החלו הרדיפות נגד טרוצקי וחבריו, עזב ליפשיץ את המפלגה והגיע עם משפחתו לברלין. כעבור שנתיים חזר לווינה, ובה התמסר לחיי התרבות היהודיים ובעקר לשירה ביידיש. בשנת 1927, עקב בעיות פוליטיות ומשפחתיות, שב לברלין, והשתלב שם בחיים התרבותיים של חוגי השמאל.

פרסם שירים ומאמרי ביקורת ב"ניילאַנד" של שמואל יעקב אימבר (1918), בכתב העת "קריטיק" בעריכת משה זילבורג, באסופה "סאַמבּאַטיען" (ריגה 1922), בירחון הספרותי-אמנותי "שטראָם (מוסקבה 1922), באנתולוגיה "טויט ציקלוס" (וינה 1920), ב"אינזל" (ניו יורק 1925), ב-"ווילנער טאָג" (1926) ועוד.

למחרת עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 ברח לפריז, והתקיים שם בדוחק עקב מצב בריאותו הירוד. ב-1934 הוזמן על ידי מרגוט קלאוזנר, המנהלת האדמיניסטרטיבית של תיאטרון "הבימה" לתל אביב לשמש מחזאי של התיאטרון. לאחר שהייה קצרה בארץ ישראל פגה האשרה שלו, אולם קלאוזנר הצליחה לסדר לו אשרה לישיבת קבע. אולם, הקשר עם התיאטרון לא האריך ימים, ובעקבות חילוקי דעות אמנותיים החליט להתפטר.

ליפשיץ השתייך, יחד עם אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, ישראל זמורה, רפאל אליעז ואחרים לחוג הסופרים הצעירים "טורים", והיה חלק מחבורת המשוררים "יחדיו", אשר עסקה ביצירת יצירה עברית מקורית שקראה תגר על דור המשוררים הקודם. כן היה קרוב לשומר הצעיר, והיה בין מייסדי הליגה הסוציאליסטית, שקדמה למפ"ם.

ליפשיץ שימש כעורך ספרותי של עיתון "השומר הצעיר", והרבה לכתוב על ספרות ועל עניינים אקטואליים.

בפסח שנת 1940 נפטר ממחלת לב, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בתל אביב.[1] שני בניו הגיעו ארצה. עם אמם, עמליה. הבכור, יחזקאל ולנטין ליפשיץ היה פרופסור לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים, והשני, אלכס ליפשיץ, נמנה עם מייסדי קיבוץ המעפיל, שם השתקעה גם האם.

פרסומי יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דער וואלד קיסר: קינדער פיעסע / מ' ליפשיץ, קייב: קיעווער פארלאג (דפוס י’ שענפעלד), תרע"ח.
  • א בער טאַנצט / פון מוישע ליוושיץ, ריגה: לעווין, 1922. (ככל הנראה ספר שיריו היחיד, ובו 29 שירים)

באסופות:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "ליפשיץ (ליוושיץ), משה", בתוך: זלמן רייזען, לעקסיקאָן פון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פילאָלאָגיע, כרך ב, וילנה: ווילנער פערלאג פון ב. קלעצקין, תרפ"ז 1927, עמודות 189–191. (ביידיש)
  • נתן אלתרמן, 'משה ליפשיץ ז"ל', מחברות לספרות א, ב (ניסן ת"ש, אפריל 1940); נדפס שוב בתוך: נתן אלתרמן, במעגל: מאמרים ורשימות תרצ"ב-תשכ"ח; הביא לבית-הדפוס והוסיף הערות: מנחם דורמן, מהדורה ב מורחבת, תל אביב: הקיבוץ המאוחד (כל כתבי נתן אלתרמן), תשל"ה, עמ' 44.
  • אלישע פורת, חגיגת תיאטרון בעמק הירדן, עת־מול גיליון 227, אדר תשע"ג פברואר 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה ליפשיץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוית משה ליפשיץ, דבר, 14 באפריל 1940.