משה מגן על בנות יתרו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
רוסו פיורנטינו  |
| תאריך יצירה |
1523 |
| טכניקה וחומרים |
קנבס, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
117 סנטימטר |
| גובה |
160 סנטימטר |
| נתונים על היצירה | |
| מספר יצירה |
00099571 (גלריית אופיצי) |
  | |
משה מגן על בנות יתרו (באיטלקית: Mosè difende le figlie di Jetro) הוא ציור שמן על בד המיוחס לאמן האיטלקי רוסו פיורנטינו (אנג'), אשר נוצר בין השנים 1523–1524 לערך. היצירה מוצגת בגלריית אופיצי שבפירנצה, אליה הגיעה בשנת 1632[1]. הציור מתאר את האירוע המקראי שבו משה מגן על שבע בנותיו של יתרו, אשר עתיד היה להיות חותנו.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי ג'ורג'ו וזארי בספרו חיי האמנים, הציור הוזמן על ידי ג'ובאני בנדיני ונוצר על בד, כאשר "מופיעים בו כמה איגנודי (גברים עירומים המזכירים אפיזודות עבר) מרשימים בסצנה מחייו של משה בעת שהותו במצרים... ואני מאמין שהוא הוזמן בצרפת"[2]. נראה כי היצירה נשלחה לצרפת סביב שנת 1530[3]. בשנת 1587 כבר הייתה הציור באוסף Casino di San Marco בין נכסיו של דון אנטוניו דה מדיצ'י. הזיהוי בין הציור הנוכחי לבין זה המוזכר אצל וזארי נעשה לראשונה על ידי ההיסטוריון גאטנו מילנסי[4]. עם זאת, קיימת אי-בהירות באשר לשאלה האם אכן מדובר ביצירה המקורית או שמא בהעתק נאמן שלה, כפי שסבר ההיסטוריון אנטוניו נטאלי[5].
במהלך בדיקות רפלקטוגרפיות שנעשו בשנת 1995, התגלו אי-דיוקים בציור התחתון, לצד אזורים שבהם הביצוע נראה חפוז ופחות מעובד, במיוחד בגופים הגבריים. כמו כן, נראים אזורים בלתי ברורים, כגון המעבר בין הדשא לאבן בצד שמאל. גם הבד עצמו מעורר ספקות, שכן פיורנטינו לא השתמש בתשתית מסוג זה לפני שהגיע לצרפת[6].
תיארוך היצירה לשנת 1523 מבוסס על הדמיון הסגנוני שלה לציורו של פיורנטינו נישואי הבתולה, הנמצא בבזיליקת סן לורנצו שבפירנצה. עם זאת, חוקרים אחרים, כגון גולדשמידט ופבסנר, הציעו תיארוך מעט מאוחר יותר, אולי מתקופת רומא. הרעיונות הקומפוזיציוניים של היצירה הושפעו ככל הנראה מהסכמה של מיכלאנג'לו לקרב קאשינה (כיום אבוד) ומהכוח האקספרסיבי של קרב אנגיארי מאת לאונרדו דה וינצ'י, אשר נועדו לקשט את Sala del Maggior Consiglio בפאלאצו וקיו שבפירנצה[7].
לציור קיים דימוי מקביל בשם רבקה ליד הבאר, אשר מיוחס לג'ובאני אנטוניו לפולי, והוא שמור במוזיאון המלכותי בפיזה[6].
תיאור וסגנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציור מתאר את הסיפור המקראי המופיע בספר שמות (ב', ט"ז–כ"ב), שבו שבע בנות יתרו, כהן מדין, ניגשות לשאוב מים מן הבאר עבור צאן אביהן, אך קבוצת רועים מדייניים מנסה לגרשן. משה, שישב בקרבת מקום, מתערב באירוע ומגן עליהן. כהוקרה על כך, נתן לו יתרו את בתו, ציפורה, לאישה[8].
סיפור חייו של משה היה פופולרי בחוגים ההומניסטיים של פירנצה, בין היתר בזכות ספרו של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, חיי משה, שנכתב במאה הראשונה לספירה. פיורנטינו הכיר ככל הנראה את הטקסט ושאב ממנו את המשמעות המוסרית והפילוסופית של הסיפור[9].
לציור קומפוזיציה ייחודית, שבה מופיע משה בתנוחה פעילה ואלימה, כשהוא מגרש את הרועים בכוח. דמותו נראית זועמת וחצי-עירומה במרכז הקומפוזיציה, בעודו מכה בגברים האחרים. על פי מומחים, ייתכן כי הציור כלל במקור גם סצנות נוספות מחייו של משה, כגון הריגת המצרי שהכה איש עברי (שמות ב', י"א–י"ב) וניסיונו להפריד בין שני עבריים ניצים (שמות ב', י"ג–ט"ו)[10].
החזית של היצירה מאופיינת בגופים עירומים בעלי קיצורי פרספקטיבה נועזים, עם הבעות פנים דרמטיות, כגון העיוות הכואב של הגבר הימני או זעמו של האיש הרץ לשמאל, עטוף רצועת בד מתנופפת, המזכירה אמנות קלאסית. ככל הנראה, מדובר שוב במשה, המתקרב לציפורה (המוצגת בחזה חשוף ובשמלה נצמדת) כדי להכריז על גירוש הרועים, בעוד נשים אחרות נמלטות מהסצנה. ניתן לראות את פי הבאר ואת צאן המשפחה, וברקע, מול שמיים צרים, נראים מבני מגורים.
הרכב הסצנה מחולק לשלושה מפלסים נפרדים, אך המורכבות האדריכלית מקשרת ביניהם תוך ערעור האיזון המסורתי של הרנסאנס. הצבעים המשמשים בציור הם לעיתים קרובות משלימים, והצורות הגאומטריות מגוונות, כך שהתחושה של עומק מרחבי ומוצקות אובייקטיבית נחלשת, בכיוון שהוא לחלוטין אנטי-קלאסי[11].
בנוסף, קיימים הבדלים סגנוניים המעידים על כך שהציור בוצע על ידי יותר מיד אחת. ייתכן כי אמנים אחרים היו מעורבים בהשלמת האזורים הלא-גמורים, או לחלופין, שזוהי העתקה של יצירה מקורית שאבדה[12].
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבקה ליד הבאר, המיוחס לג'ובאני אנטוניו לפולי
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ קטלוג מוזיאון אופיצי
- ↑ Gloria Fossi, Uffizi, Giunti, Firenze 2004, ISBN 88-09-03675-1
- ↑ Elisabetta Marchetti Letta, Pontormo, Rosso Fiorentino, Scala, Firenze 1994, ISBN 88-8117-028-0
- ↑ Fossi, ibid.
- ↑ Antonio Natali, Rosso Fiorentino, Silvana Editore, Milano 2006, ISBN 88-366-0631-8
- 1 2 Natali, ibid.
- ↑ Marchetti, ibid.
- ↑ Marchetti, ibid.
- ↑ Marchetti, ibid.
- ↑ Marchetti, ibid.
- ↑ Marchetti, ibid.
- ↑ Marchetti, ibid.