משה ציפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפסל משה ציפר
תבליט של משה ציפר בבית יד לבנים בפתח תקווה. מימין - פסלו של ציפר "דפנה הפלמ"חניקית" שהופיע בסרט אקסודוס
לוחית זיכרון על ביתו של משה ציפר ברח' הרב פרידמן 1 בתל אביב

משה ציפר (24 באפריל 1902 - 9 באפריל 1989) היה פסל ישראלי. יקיר העיר תל אביב וצפת.

ציפר היה דמות מפתח בפיסול הישראלי בעיקר בשנות ה-50. עבודתו התאפיינה במודרניזם רך ושמרני ששלט בפיסול הישראלי וחותמו ניכר בפסלים ובאנדרטאות. ציפר פסל באבן, בעץ ובברונזה.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה ציפר נולד להנה ומנחם מנדל בפשמישל שבגליציה, אז תחת שלטון אוסטרו-הונגריה (כיום בפולין). אביו היה בנאי כרבים אחרים במשפחה, וניחן בכשרונות אמנותיים. ציפר למד בגימנסיה פולנית אך בבית חונך ברוח הציונות ובגיל 6 החל ללמוד עברית.

בנערותו היה חבר תנועת הנוער "השומר הצעיר", ואחר יצא להכשרה מטעם "החלוץ"; כדי להכין את עצמו לעבודת כפיים בארץ ישראל למד במשך שלושה חודשים את מלאכת הנגרות. בן 17 עזב את בית הוריו ועבר לאודסה. הוא הצטרף להפלגה המאורגנת באוניה "רוסלאן" שיצאה מנמל אודסה והגיעה לנמל יפו ב-19 בדצמבר 1919, ראשית העלייה השלישית.[1]

פסל "אלגוריה על המדעים" מוצב בקמפוס האוניברסיטה העברית גבעת רם בירושלים

תחילה התאכסן, כמו חלוצים רבים, במלון הזול של חיים-בורוך בחוף תל אביב. לאחר מכן נשלח לעבודה ראשונה: שתילת 5,000 עצי אקליפטוס בקסטינה (היא באר טוביה) בתכנונה ומימונה של הקרן הקיימת לישראל. עם סיום עבודה זו נתקבל כחבר בקבוצת הפועלים בבאר טוביה. ציפר נשלח למקווה ישראל לקורס הארצי הראשון לחברי קיבוצים וקבוצות ולמד לטפל בפרות, לגדל עופות ולהרכיב עצי פרי. לאחר מכן הצטרף אל חבריו החלוצים מקן "השומר הצעיר" בפשמישל, שהגיעו ארצה ביולי 1920, חברו אל גדוד שומריה והחלו בעבודות סלילת כביש חיפה-ג'דה. באביב 1921, על רקע המתיחות בין אנשי הגדוד לחברי קבוצת ביתניה עילית, ציפר פרש ממנו ושם פעמיו לתל צור היא אום-אל-עלק, אך בשל תנאי האתר הקשים הוא ננטש.

בבית אלפא

ב-1924 חבר ציפר לאנשי "השומר הצעיר" מקימי קיבוץ בית אלפא. באחד הימים, החמור שעליו רכב מעד והפילו. ציפר אושפז למשך שבועות מספר, ובכדי למלא את זמנו בתוכן קרא ספרי אמנות, שהציתו בו את יצר האמן שהיה טבוע בו משחר נעוריו. הוא התחיל לגלף בעץ, וגמר אומר לנסוע לווינה על מנת להתרפא, לבקר את משפחתו שנותרה בגליציה וללמוד את אמנות הפיסול. טרם נסיעתו עלה לירושלים וביקר ב"בצלאל" אצל בוריס שץ. שבועיים שהה בסטודיו של הפסל אברהם מלניקוב וסייע ביציקת הפסל "האשה של המאה ה-20". עד הנסיעה הספיק לחנוך בבית אלפא את ענף גידול הטבק, שהיה אז אופנה חקלאית חדשה שפשטה בארץ ואת רזיה רכש במקווה ישראל.

בווינה

ציפר נסע לאירופה והצטרף לכיתתו של פרופסור אויגן שטיינהוף בבית הספר לאמנות ואמנויות ("Kunstgewerbeschule") בווינה. ב-1925, במסגרת תערוכה בינלאומית בפריז של אמנויות דקורטיביות, הציג שטיינהוף מיצירות תלמידיו ובהן יצירותיו של ציפר. באוקטובר 1928 הציג 23 מפסליו בגלריה הולביין בווינה.

בברלין

למרות שבחי הביקורת, האפשרויות שנפתחו בפניו ועצת מורו שטיינהוף, החליט ציפר לפנות לאקדמיה, הפעם בברלין; שם הצטרף לסטודיו של הפסל אדוין שארף ומטרתו לגוון את מאגר צורותיו על בסיס ההתבוננות בטבע. ציפר נפגש לראשונה עם אלברט איינשטיין בברלין בשנת 1929. איינשטיין העניק לציפר מלגה לתקופת לימודיו בברלין. בין השניים נוצר קשר, והם שמרו על חליפת מכתבים.[2] (אחד מפסלי האבן בדמות אשה שפסל ציפר בשנותיו בברלין ניתן כמתנה לאיינשטיין ונמצא כיום בבית בתו, פסלת בזכות עצמה, בפרינסטון ארצות הברית). באפריל 1933 נאלץ ציפר לברוח מגרמניה ושב לארץ ישראל, לירושלים, כשהוא מותיר באקדמיה את כל עבודותיו בארבע השנים בהן למד ויצר בה, למעט פסל אשה חצוב באבן שהעניק לאיינשטיין.

בירושלים

ציפר התגורר בשכונת מרחביה[3], הורה פיסול בבית הספר היסודי החדשני מיסודה ובהנהלתה של המחנכת דבורה קלן, ששכן בארמונו של קיסר חבש היילה סילאסי ברחוב הלני המלכה,[4] והמשיך לפסל בסגנון הפיגורטיבי בעיקר עירום נשי.

בפריז

במחצית השנייה של 1937 נסע ציפר לתקופתו השנייה בפריז שם התידד עם אמנים יהודים מאסכולת פריז וזכה להערכה בחוגי אמנים ומבקרי אמנות.[5] לאחר חזרתו לארץ בספטמבר 1939 שב להוראה, תחילה בירושלים ולאחר מכן בתל אביב.

עבודות מפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצבה על קברם של הזוג בורוכוב בעיצובו של משה ציפר בבית הקברות כנרת

בין עבודותיו הרבות: דיוקני אישים כאלברט איינשטיין, חיים ויצמן, בן-גוריון ופסלים:

  • "החלוץ האלמוני"[6]

את כל ביתן וביתן של חמישים ושבע העמים, המשתתפים בתערוכה העולמית בניו-יורק, מקשט כידוע - מלבד הדגל - גם סמל לאומי מיוחד, המציין את פרצופו, את דמותו ואת מהותו של בעליו בתקופה זו. והיה בזה רעיון מוצלח מאוד לסמל את לאומיותו של הביתן הארצישראלי באנדרטה המייצגת את החלוץ האלמוני של עם ישראל וארץ ישראל כמנהיג העם.

אגף (אחד משמות העט של משה אונגרפלד), "החלוץ האלמוני", דבר, 16 במרץ 1939

אנדרטאות ופסלי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עשר אנדרטאות ופסלי זיכרון עצב/פסל ציפר להנצחת חללי מערכות ישראל:

  • אנדרטת כביש הגבורה. על אם הדרך בסמוך ליישוב הקהילתי משמר דוד. "זיכרון עולם ללוחמים והסוללים בדם נפשם סללו וכבשו דרך לירושלים", כך מגולפות באבן המילים בחלקו התחתון של הגלעד. בראשו מתנוסס אחד מסמלי צה"ל והפסוק: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". על לוח אבן לצד הגלעד מובא סיפור הקרבות במקום והכשרת התוואי לירושלים במלחמת העצמאות. זוהי האנדרטה הראשונה מתוך שמונה שהוקמה כציון מרכזי לנופלים במלחמת העצמאות. טקס הסרת הלוט מהאנדרטה היה ב-7 בדצמבר 1948. אובליסק בגובה 13 מטרים שנבנה מאבנים שנלקחו משדות הקרב בואך ירושלים.
  • מצבת זיכרון בגבעת יהונתן שבהר הגלבוע, לשבעת בני העמק שנפלו במלחמת העצמאות, כשיצאו ב-19 במרץ 1948 למארב ליד הכפר נוריס. לאחר התקלות כותרה כיתה ובקרב לחילוצה נהרגו שבעה. גל אבנים מבזלת.
  • 'החייל הפצוע'. קבוצת גבע, 1973. פסל פיגורטיבי מאבן.
  • 'חובשת סועדת לוחם'. אנדרטה לזכר 34 לוחמי חטיבת גבעתי וחברי קיבוץ ניצנים שנפלו על הגנת המקום במלחמת העצמאות. האנדרטה ניצבת על קבר האחים בבית הקברות של הקבוצה, בחלקו הצפוני של כפר הנוער ניצנים, השוכן ממערב לכביש החוף. בשיתוף עם האדריכלים שמעון פובזנר ואברהם יסקי. תבליט אבן פיגורטיבי.
  • לוחם שנפל בקרב ונשקו נשמט מידיו. קיר ועמוד זיכרון. כיכר העצמאות בנתניה. בשיתוף עם האדריכלים שמעון פובזנר ואברהם יסקי. תבליט מאבן קסטל כהה על קיר. ליד קיר האבן מוצב עמוד זיכרון, הנישא לגובה 12 מטר.
  • אנדרטת זיכרון בבית ספר שדה בקיבוץ עין גדי. פסל בסגנון מופשט מברזל.
  • מצבת זיכרון. מחוץ לקיבוץ מסדה. סלע, בטון ונחושת.
  • קיר זיכרון. בית הקברות של קיבוץ מסדה. סלע, בטון ונחושת.
  • מצבת זיכרון. מתנ"ס שכונת צהלה בתל אביב. פסל בסגנון מופשט מברזל.
  • 'אשה לוחמת'. אות כבוד לגיבורות ישראל. בית יד לבנים בפתח תקוה.

גן הפסלים והגלריה של ציפר בצפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת בית המרחץ הטורקי בקריית האומנים צפת אותו שיפץ ציפר לסטודיו, גלריה ודירת מגורים ובחצרו נטע גן ובו הציב את פסליו
אישה כורעת, פסל אבן, שנות השלושים

משנת 1934 נהג ציפר לנסוע מדי קיץ לצפת לה קשר אהבה כבר בשנת 1921, כאשר שהה בה שלושה שבועות כדי להירפא ממחלת הקדחת.

ב-1959 קבל מעיריית צפת בית מרחץ טורקי בן כ-200 שנה בקריית האמנים צפת אשר ברובע הממלוכי חארת אל-ואטה (התחתונה ,הנמוכה)[9] שיסודותיו קרוב לודאי, קדומים יותר ומגיעים עד לתקופה הממלוכית. המבנה בולט בכיפתו הגדולה מעל האולם המרכזי - אולם הבריכה. ציפר שיפץ את האולם והוא היה לגלריה לעבודותיו.[10] במשך הזמן החל לטפח את הגן הצמוד למבנה ומדי פעם חש, לדבריו, שחסר לו משהו בנוף גנו. או-אז החליט להציב בו פסלים כדי לאזן את הנוף על רקע הר מירון באמצעות הניגוד. כך התחיל לעבוד בקשר עם הטבע. לכל פסל חדש הייתה סיבת קיום משלו. הגן הפך למעשה יצירה מורכב שציפר יצרו במו ידיו החל במפלסי האבן, הצמחים ועד לפסלים עצמם. הפסלים פזורים על שטח מצומצם יחסית, אך יש רווחים לא קטנים בין פסל לפסל. יש ופסל עומד על לוח אבן נמוך ושטוח, וכמעט צומח מן האדמה, אחרים ניצבים על כנים גבוהים יחסית. אפשר לראות כל פסל מכל צדדיו. הצורות משתנות לפי נקודת הראייה של הצופה, המהלך מסביב ליצירה. גם הצללים המשתנים לאורך היממה משחקים תפקיד. גן הפסלים, יציר כפיו של ציפר, משלב גן טרסות וצמחייה עם פסלים שחצב בגושי האבן שהביא לגן, לכלל הרמוניה ספוגה באהבה לטבע ולאמנות.[11] גן הפסלים נחנך ב-2.10.1977.

את הגן, והגלריה על פסליהם ברחוב סמטת ט"ו ציוו הזוג ציפר לעיר צפת ותושביה ולהנאת הכל. את הדירה הקטנה הצמודה לחמאם הועידו לשימושם של אמנים אורחים אשר ברצונם ליצור במקום לתקופות קצרות. כיום המקום נטוש ושוררת בו עזובה.

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפר לא הירבה להציג את עבודותיו. תערוכת היחיד היחידה שלו התקיימה בגלריה הולביין בווינה בשנת 1928. ציפר השתתף בתערוכות קבוצתיות ובינלאומיות רבות וערך תערוכות בברלין, פריז, וינה, ירושלים, חיפה, תל אביב וצפת.

ציפר ... עיניו הכחולות שקטות ועמוקות, חיתוך פיו רציני ודיבורו שליו ... מחשל בעקביות שקטה את אמנותו. זהו אמן שאנו תולים בו תקוות גדולות.

פרופסור אויגן שטיינהוף (הפסל והמורה הוינאי), הקדמה, קטלוג התערוכה

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1928-1924 מלגת השתלמות מטעם פרץ חיות, הרב הראשי של וינה.
  • 1932 פרס ראשון באקדמיה של ברלין.
  • 1941, 1944, 1947, זכה בפרס על שם מאיר דיזנגוף.
  • 1953 זכה בתחרות עיצוב אנדרטה לנופלים במלחמת העצמאות מטעם עיריית נתניה ביחד עם האדריכל רכטר.
  • 1957 פרס המלין מטעם ההסתדרות.
  • 1960 פרס ראשון בתחרות לעיצוב קיר החזית בבית גולומב-מוזיאון ההגנה, תל אביב.
  • 1981 יקיר העיר תל אביב.
  • 1982 יקיר העיר צפת.

ארכיון 'בית ציפר' לתיעוד וחקר האמנות הישראלית באוניברסיטת תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 הורישו ציפר ואשתו רחל[12] את ביתם בתל אביב לפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב. בסוף שנת 1992 הועבר הארכיון לתיעוד הציור והפיסול בישראל (נוסד ב-1977 ליד החוג לתולדות האמנות) לבית שתרם הזוג ציפר למטרה זו.
בית ציפר מקיים קשרים הדוקים עם אמנים, מוזיאונים וגלריות בארץ. הוא מתעד חומר מגוון, יוזם ועורך תחקירים על אמנים, קבוצות ומוסדות אמנות וכן על בעיות כלליות הקשורות לתולדות וביקורת האמנות בארץ. הבית מעודד מחקרים והתיעוד מבוצע על ידו בדרך שיטתית מדעית לצורכי המחקר, ונותן שירותים לסטודנטים, מרצים וחוקרים.

הבית שימש כמרכז לחקר האמנויות הפלסטיות בישראל והוצגו בו חלק מיצירותיו של ציפר. בפברואר 2010 הועבר הארכיון למשכנו החדש בבניין ספרית וינר באוניברסיטת תל אביב ונחנך תחת השם "ארכיון 'בית ציפר' לתעוד וחקר האמנות הישראלית". ארכיון 'בית ציפר' הוא הארכיון האקדמי היחיד בישראל המתמקד בתיעוד וחקר האמנות הישראלית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גילה בלס, משה ציפר, האמן ויצירתו, ציור ופיסול, כתב עת לאמנות הפלסטית, 16, 1977, עמ' 32-30.
  • שלמה טנאי, הפסל כחלוץ אלמוני, עיתון 77 לספרות ותרבות, 1983, עמ' 41-40.
  • מרים טל, גן פסלים ציפר: קריית האמנים צפת, הוצאת אמנים מאוחדים בע"מ, תל אביב, 1972.‬
  • אסתר לוינגר, אנדרטות לנופלים בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993.
  • קטלוג התערוכה: משה ציפר-פיסול, עשור לפטירתו, אביב 1999, בהוצאת בית ציפר ואוניברסיטת תל אביב.
  • Ziffer, Moshe Ziffer with Jonel Jianou, Arted, Paris, France, 1979. ISBN 2850670561

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה ציפר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמו של ציפר אינו מופיע ברשימת הנוסעים של האוניה בארכיון הציוני כיוון שדרכונו היה מזויף הוא הורד לחוף בגניבה בשעות הלילה.
  2. ^ מכתבים של א. איינשטיין לפסל מ. ציפר, דבר, 6 במאי 1955
    ארכיון אלברט איינשטיין
  3. ^ פנקס כתובות של תושבי רחביה תמוז תרצ"ז-יולי 1937
  4. ^ רפרטואר אישי, מיכל זמורה כהן, תל אביב: הוצאת דביר, תשנ"ז 1997.
  5. ^ גילה בלס, משה ציפר - חייו ויצירתו.
  6. ^ כתבה בניו יורק טיימס מ 4 באוגוסט 1939 אודות ביתן פלשתינה ביריד הבינלאומי בניו יורק. גדעון עפרת טוען שפסלו של ציפר שהתנשא לגובה 2.5 מ' הייתה היצירה היחידה שחזרה מן התערוכה לארץ, לבית הוועד הפועל של ההסתדרות, שם זכה לשמו 'הפועל האלמוני'.
  7. ^ אחוזת ויצמן
  8. ^ בית ויצמן
  9. ^ עדנה עמוס ונמרוד גצוב, רשות העתיקות, חפירות רובע אל-וטא בצפת – מקרה מבחן של ארכאולוגיה עירונית
  10. ^ עורכים: גבריאל ברקאי ואלי שילר, אריאל : כתב עת לידיעת ארץ ישראל - צפת ואתריה, הוצאת ספרים אריאל, תשס"ג - 2002, חוברת 157-158, ע"מ 63
  11. ^ עורך אייל מירון, צפת וכל נתיבותיה: לסייר עם יד יצחק בן-צבי, יד יצחק בן-צבי, 2006, ע"מ 222
  12. ^ דיוקנה של רחל ציפר - עבודתו של הצייר משה מוקדי