משה קשתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמשה קשתי
The Sinai War Generals.jpg
משה קשתי (שני משמאל), סיני 1956
תאריך לידה 1917
מקום לידה סקאלה פוליןפולין  פולין
עלה לישראל 1935
תאריך פטירה 17 במרץ 1974 (בגיל 57 בערך)
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
משטרת היישובים העבריים
IDF new.png  צה"ל
תקופת שירות 19441958
דרגה אלוף משנה  אלוף משנה
תפקידים צבאיים
היועץ הכספי לרמטכ"ל
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
תפקידים אזרחיים
מימין לשמאל: משה קשתי, שלמה אראל, פליקס אמיו, צבי תירוש

משה קַשתי (במקור: רֶגֶנבּוֹגֶן) (1 בפברואר 191717 במרץ 1974) היה היועץ הכספי לרמטכ"ל (בדרגת אלוף משנה), מנכ"ל משרד הביטחון (1965–1970) ומנכ"ל צים (1970–1974).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה בן יהודה רגנבוגן נולד ב-1917 בעיירה סקאלה שבפולין. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר", ולאחר מכן למד בבית ספר פולני בשעות הבוקר ובבית ספר עברי של "תרבות" בשעות אחר-הצהריים. היה חבר בתנועת הנוער "גורדוניה" וב-1935 עלה לארץ ישראל כחלוץ. תחילה עסק בבניין ובחקלאות, וב-1936 השתקע ביקנעם, החל להיות פעיל ציבורי והצטרף לארגון ההגנה. ב-1942 התגייס למשטרת היישובים העבריים. היה פעיל המרכז החקלאי, וב-1944 נשלח מטעמו לתל אביב כרכז לשכת המס למושבות ולמשקים. במלחמת העצמאות שירת בחיל המשמר בתל אביב והיה שליש ב"חטיבת עבודה צבאית" בדרום הארץ, שאיגדה את פועלי התעשייה, שרותקו למקומות עבודה בעת המלחמה.

עם הקמת צה"ל שירת באגף כוח האדם. ב-1949 עבר למנהל התשלומים (מת"ש), מונה לסגן המנהל וב-1951 מונה לעמוד בראשו. ב-1953 מונה על ידי הרמטכ"ל מרדכי מקלף ליועצו הכספי, ושירת בתפקיד זה גם תחת משה דיין. ב-1956 התמנה במקביל גם לראש אגף הכספים במשרד הביטחון.[1]

ב-1958 מונה לסמנכ"ל משרד הביטחון האחראי לכספים ומשק, עסק בפיתוח התעשיות הביטחוניות, יזם את הקמת חברת תדיראן ושימש יו"ר מועצת המנהלים שלה. כמו כן כיהן כיו"ר התעשייה האווירית, יו"ר השק"ם, יו"ר מועצת המנהלים הראשון של אלביט מחשבים,[2] יו"ר החברה לנכסי החייל ודירקטור במספנות ישראל ובאל על.

במרץ 1965 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. במהלך כהונתו הוביל ארגון-מחדש במבנה המשרד, שכלל הקמת מנהל ייצור וחימוש. עם מינויו של צבי צור לעוזר שר הביטחון, נוצרה מתיחות ביו קשתי לצור על רקע סמכויותיהם, ודיין הכריע לטובת צור והביא להתפטרות קשתי במרץ 1970.[3] במרץ 1970 התמנה למנכ"ל חברת הספנות צים, תפקיד שבו כיהן עד מותו ב-1974. הוא הוביל מהלך מודרניזציה והתייעלות בחברה, כולל הזמנת שש אוניות מכולות חדישות באיטליה ובגרמניה והקמת שירות המכולות שהפך לתחום פעילותה המרכזי של החברה.[4]

קשתי היה חבר בחבר הנאמנים והמוסדות המנהלים של אוניברסיטת תל אביב, מיוזמי הקמת הפקולטה להנדסה שלה והמכון הטכנולוגי חולון,[5] יו"ר מועצת המנהלים של עיתון "דבר" (מ-1970 עד מותו),[6][7] יו"ר ועדת המחירים הציבורים (מ-1972 עד מותו),[8] חבר נשיאות המגבית המאוחדת לישראל[9] וכן חבר מועצת העיר תל אביב-יפו מטעם המערך-מפא"י (מהבחירות בראשית 1974 ועד מותו).[7]

התגורר בצהלה. היה נשוי לאסתר (1917–1997)[10] ואב לשניים: שרה ויהודה (אודי).

נפטר ב-1974 באופן פתאומי מהתקף לב, בגיל 57. נקבר בבית העלמין קריית שאול[11] בהלוויה שבה השתתפה צמרת המדינה.[12] הותיר את אשתו ושני ילדיהם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קשת דרוכה: ידידים מספרים על משה קשתי; עורך: מרדכי נאור; אִסוף חומר וגבית עדויות: יעקב בראון, תל אביב: מלוא, תשל"ח 1977.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מינויים במשרד הבטחון, דבר, 19 ביולי 1956.
  2. ^ אלביט מחשבים בע"מ, משה קשתי, מעריב, מודעת אבל, 18 במרץ 1974 (מודעה).
  3. ^ אלי לנדאוריב-סמכויות – גורם ה"התפוטרות" של משה קשתי ממשרד-הבטחון, מעריב, 1 בינואר 1970; ז. יואלימשה קשתי: נעקרתי בשרירות מעשייה בטחונית, דבר, 6 במרץ 1970; יובל אליצוראומרים ועושים | בסוד מערכת הביטחון, מעריב, 23 במרץ 1970.
  4. ^ יהודה רותם, לשעבר מנכ"ל צים, הלך לעולמו, אתר הובלה ימית, 28 בינואר 2007.
  5. ^ אוניברסיטת תל-אביבמשה קשתי, מעריב, מודעת אבל, 18 במרץ 1974 (מודעה).
  6. ^ ישעיהו אביעם, קשתי – יו"ר מועצת המנהלים ב"דבר", דבר, 31 במרץ 1970; מ. קשתי – יו"ר מועצת המנהלים של "דבר", דבר, 7 באפריל 1970.
  7. ^ 7.0 7.1 ארונו של מ. קשתי, דבר, 18 במרץ 1974.
  8. ^ א. גולדברג – יו"ר ועדת המחירים, דבר, 3 במאי 1974.
  9. ^ הנשיא וחברי נשיאות המגבית המאוחדת בישראל, משה קשתי, דבר, מודעת אבל, 18 במרץ 1974 (מודעה).
  10. ^ אסתר קשתי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  11. ^ משה קשתי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  12. ^ משה קשתי – למנוחות, דבר, 20 במרץ 1974; משה קשתי – למנוחות, מעריב, 20 במרץ 1974.