משה ריישר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משה ריישר (1840-1880 ת"ר-תר"ם) היה עיתונאי, סופר וחוקר ארץ ישראל.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוריו (ידוע רק שם אביו - מנחם מנדל) עלו לארץ ישראל מהעיר ריישא שבגליציה והתגוררו בירושלים. לא ידועה שנת עלייתם המדויקת ולא ידוע האם עלה לישראל כתינוק או שנולד בארץ ישראל. שם משפחתם המקורי היה נוסבאום (Nußbaum) והוחלף בישראל לריישר על שם עיר מוצאם.

ריישר ביקר במקומות שונים בארץ ישראל ואף נסע ללבנון ולסוריה. בתחילת שנות ה-20 לחייו החליט ריישר שהשתייך לכולל החסידים של ירושלים, על דעת עצמו, להיות שד"ר של הכולל. הגיע לגליציה בשנת תרכ"ה בערך ושם כתב את ספרו שערי ירושלים, על-פי זיכרונותיו מחייו בארץ. הספר נדפס לראשונה בוורשה בתרכ"ח (1868) ונדפס בעוד 12 מהדורות שונות.

כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שערי ירושלים (ספר)

בכתביו הוא מתייחס לנושאים מגוונים כמו: איתור כלי בית המקדש, מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה, כמו כן תיאר את תהליך הבנייה של מגרש הרוסים.

בכתיבתו של ריישר משולבים בקיאות בתורה, ידיעת הארץ וחוויות אישיות. ספריו שנכתבו מתוך אהבה לארץ ישראל השפיעו על יהודי מזרח אירופה, עודדו אותם לתת תרומות ליהודי ארץ ישראל, אף לעלות לארץ וליישב אותה, והיו מבין הספרים בני התקופה שסייעו לצמיחת תנועת חיבת ציון.

כתיבתו של ריישר מאופיינת בהתלהבות והתרגשות אם כי בחוסר מהימנות מדעית. הוא מוסר יחדיו התרשמויות אישיות ממראה-עיניו, דברים ששמע מאחרים, שמועות, אמונות ודעות וכל אלו במעורב ובאותה רמת דיווח. כאדם שגדל וחי בעולם התורה הוא מקשר את הדברים לספרות היהודית ומתבל את דבריו בציטוטים ואזכורים של פסוקים ואמרות חז"ל. הדברים שכתב נתפסו בידי נמעניו (הוא פונה אל "אחינו בני ישראל הקדושים"), כדברי אמת וכדיווח חי מארץ הקודש, הדברים חידדו את ההצגה של הארץ כמקום הצומח מתוך דברי הנביאים ותיאורי התורה.

בספרו "שערי ירושלים" ובזיכרונותיו המובאים בספרו של אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, מספר ריישר על אירועים ומאורעות בחיי יהודי ארץ ישראל וירושלים. מתיאוריו עולה תחושת הסכנה וחוסר הביטחון המתמיד שאפיינו את חיי היהודים תחת השלטון העות'מאני.

דיווחיו על מצב היהודים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזיכרונות ר' משה ריישר המובאים בספרו של יערי, הוא פונה אל "אחינו בני ישראל הקדושים" ומספר להם על גורל יהודי ירושלים משנות ה-20 של המאה ה-19 (תקופת מרד מוחמד עלי), עד 1847, השנה בה הגיע לעיר הקונסול הבריטי ג'יימס פין והחלה הנהגת משטר הקפיטולציות, שבעקבותיו נטלה בריטניה תחת חסותה "רבים מיהודי ארץ ישראל". ריישר מבקש לספר "מִזעִיר מהגלות" שעוברת על יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה. לתיאור הוא מקדים שתי הערות חשובות:

  • התיאור כולל גם מה "שאבותי סיפרו לי" - כלומר טווח הסקירה הוא רחב וחלקו מפי השמועה.
  • הוא לא מאבד את האופטימיות שלו ומוסיף ליד שמות הערים "יבב"א", כלומר "ייבנו במהרה בימינו אמן".

בספרו שערי ירושלים הוא כותב: "עיר ציון מִדבַּר הייתה, ירושלים שממה, והיו בה חֹרַבוֹת ישנות מימי החורבן (חורבן בית שני), מסביב לעיר מדבר שמם ודרכים עקלקלות וקוצים וברקנים."

ריישר עומד על שיטת מגורי היהודים בעיר ירושלים, שהייתה מבוססת כולה על שכירת דירות לתקופות ארוכות ותוך תשלום שכר הדירה מראש. הוא מספר על משפחה מוסלמית בשם "בשט", אשר נהגה להשכיר ליהודים דירות בשכר דירה מופקע. והם "מיוחסי הישמעאלים רשעים ושונאי ישראל מאוד". כאשר בקשו להביא סחורה כלשהי מהשוק וראו יהודי, אפילו "זקן, עשיר או תלמיד חכם" או אפילו רב מכובד היו מכים אותו עד שהביא את הסחורה על גבו לביתם "והיה כצחוק בעיניהם".

בשנת 1847, אחרי הנהגת משטר הקפיטולציות השתנה מצב היהודים. הקונסולים בירושלים הגבירו שליטה והטילו אימה על "הערביים הפראים והישמעאלים ועתה חירות גדולה ליהודים מכל דבר". ריישר מדווח על התגברות העלייה: "ולכן כל יום מגיעים לירושלים יהודים מכל העולם: ליטא, רוסיה, וואלין, פולין, הונגריה, גליציה וגם הספרדים. העולים בונים בתים, בתי כנסת ובתי מדרשות. מגיעות שיירות עם זהב, כסף וסחורות "באין פחד". [דרוש מקור]

תיאור מקומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריישר היה מגיע לארץ-ישראל מפולין ככל שהדבר התאפשר לו. בספר "שערי ירושלים" נותן ריישר תיאור חי, נרגש ואוהב של נופי הארץ. בין היתר הוא מתאר תיאורי נוף ואווירה בחודשי השנה השונים, סיפורי צדיקים ועושי נפלאות ותיעוד מפעלי בניה עירוניים בירושלים, חברון, צפת וטבריה.

ריישר היה בלבנון בשנת תרי"ח (1858) בעיר בעלבכ. הוא מוסר על מספר יהודים ספרדים המתגוררים במקום. כמו כן ביקר בדמשק בקברו של הרב חיים ויטאל. ריישר ציין כי בני המקום מאמינים שהקבר הוא מקום אחיזת הסטרא אחרא, מקום טומאה ומלא קליפות. "והמכשלה הזאת הייתה צער גדול לישראל, כל מי שעבר דרך שם הוכרח להשתמד (להמיר דתו). כי נכנסה בו רוח שטות וטומאה".[1]

מנהגי היהודים בתקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "שערי ירושלים" מספר ריישר על מנהגי תשעה באב בירושלים העתיקה כפי שהיו נהוגים בזמנו:

  • "בתשעה באב יתאבלו מאוד האשכנזים והספרדים, ובפרט בעיה"ק ירושלים בראותם החורבן לעיניהם, ורק לאחר התפילות והקינות בבתי הכנסת, ואחר זה ילכון רובם לכותל המערבי ויבכו על חורבן בית מקדשנו."[2]
  • "מנהג יפה אף לילך למרום מראשון מקום מקדשנו, ולעמוד אחר כתלנו. הוא כותל... נאה אחר הטבילה ולבישת בגדים לבנים. ובבואם שמה, כורעים... ומשתחווים בהכנעה ואומרים: אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים! ...וארבע אמות טרם יגשו חולצים המנעלים".[3]

על מנהג נשיאת כפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי נשיאת כפיים בירושלים כותב ר׳ משה ריישר בספרו שערי ירושלים ״הכהנים ישאו ידיהם בכל יום יום...וביום השבת שתי פעמים שחרית מוסף וכן בר״ח ... רק בצפת וטבריה וחברון לא ישאו כהנים אשכנזים את ידיהם בכל יום רק בשבת בתפילת מוסף, וביו״ט בכל המוספים. והספרדים בכל מקומות מושבותיהם נושאין ידיהם בכל יום״.[4]

ריישר נפטר ב-1880, בטארנוב גליציה, כיום בפולין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי משה ריישר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו הצוטטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רבי חיים ויטאל
  2. ^ הנהירה אל הכותל המערבי בתשעה-באב
  3. ^ מרדכי הכהן, הכותל בהלכה ובמנהגים, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 92-85
  4. ^ פרדס - בטאון חב"ד