משה שטיינשניידר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה שטיינשניידר

משה (מוריץ) שטיישניידר (Moritz Steinschneider; רמש"ש; א' בניסן ה'תקע"ו, 30 במרץ 1816 - ט' בשבט ה'תרס"ז, 24 בינואר 1907), מייסד המחקר המודרני של הביבליוגרפיה העברית, היסטוריון ומזרחן, מגדולי מלומדי חכמת ישראל במערב.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיינשניידר קורא על מכתבתו
קברו של שטיינשניידר בבית הקברות היהודי בווייסנזה, ברלין

נולד בעיירה פרוסניץ שבמורביה וקיבל השכלה תורנית וכללית כאחד. את לימודיו המשיך בניקלשבורג, בפראג ובווינה. בווינה למד מדעי המזרח, ספרות עברית, שפות שמיות (עברית, ערבית וסורית) וביבליוגרפיה, על אף הגבלות שהוטלו על לימודיו ומחקריו בשל יהדותו. הוא הצטרף לאגודה קדם-ציונית, אך פרש ממנה לאחר מספר שנים כשהגיע למסקנה שהרעיון בלתי-אפשרי ליישום.[דרושה הבהרה] אחרי מעבר בלייפציג ושוב בפראג הגיע לבסוף ב-1845 לברלין, ובה נשאר עד פטירתו. שם הכיר את צונץ, אברהם גייגר ושאר חוקרי חכמת ישראל.

כסטודנט השתתף באירועי מהפכת 1848, ובאותה שנה קיבל אזרחות פרוסית. הוא נשא אישה והתפרנס בתחילה כמורה פרטי וכדרשן, וכן השתתף בחיבור ובתרגום ספרי לימוד לילדים יהודים. ב-1850 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת לייפציג, וב-1859 התמנה מרצה בבית המדרש ע"ש פייטל היינה אפריים בברלין, שבו למדו יהודים ונוצרים מדעי היהדות שלא לשם קבלת תואר. מ-1860 עד 1869 היה נציג הקהילה היהודית לענייני שבועת היהודים (more judaico), והביע את התנגדותו לטקס זה. ב-1869 התמנה למנהל בית ספר יהודי לנערות בברלין, משרה שהחזיק בה כעשרים שנה, ובאותה שנה קיבל גם משרת ספרן בספרייה המלכותית בברלין. הוא דחה הצעה ללמד בבית הספר הגבוה למדעי היהדות בברלין. בין תלמידיו היו יצחק יהודה גולדציהר, שניאור זלמן שכטר, חיים ברודי, יהודה ליב מאגנס, אלכסנדר מרקס, ג'ורג' קוהוט, גוטהולד וייל, ארתור בירם ואחרים. שטיינשניידר נישא ב-1848 לאוגוסטה לבית אוורבך. נכדו, גוסטב שטיינשניידר, היה פילוסוף ועלה לארץ ישראל.

שטיינשניידר נפטר ב-1907 ונקבר בבית הקברות היהודי בווייסנזה שבברלין. בשכונת תל חיים בתל אביב נקרא רחוב על שמו.

תחומי מחקר והשקפת עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטלוג הספרים העבריים בספרייה הבודליאנית. שטיינשניידר הכין אותו במשך כשתים-עשרה שנים

שטיינשניידר מכונה במקורות רבים "אבי הביבליוגרפיה העברית". הוא פרסם מאמרים ומחקרים לרוב בתולדות הספר העברי והיהודי, בפרט בימי הביניים. פרסומיו ומחקריו הביבליוגרפיים והאחרים הניחו את התשתית לחקר מדעי היהדות במסגרת תנועת חכמת ישראל. הוא פרסם קטלוגים מפורטים, כולל ביוגרפיות של המחברים, של ספרי הדפוס בספרייה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד ושל כתבי היד העבריים בספריות בברלין, בספריית מדינת בוואריה במינכן, בהמבורג ובליידן. ערך אנציקלופדי על הספרות היהודית שכתב ל-Allgemeine Encyklopädie der Wissenschaften und Künste (האנציקלופדיה הכללית למדעים ולאמנויות) שיצאה לאור בברלין 18441847 יצא לאור גם כספר בפני עצמו ותורגם לאנגלית (Jewish Literature from the Eighth to the Eighteenth Century, לונדון, 1857) ולעברית ("ספרות ישראל", וילנה 1899, תרגם תלמידו צבי (הנרי) מאלטר, עם עדכונים של רמש"ש עצמו).

שטיינשניידר כתב למעלה מאלף וארבע מאות ספרים, מאמרים, קטלוגים, רשימות ביבליוגרפיות ומהדורות מדעיות של חיבורים קדומים, ובנוסף לכך ביקורות ספרים ומכתבים, שחלקם לא פורסמו. הוא כתב בגרמנית, איטלקית, צרפתית, לטינית ועברית (לרבות פרסומים ברבים מכתבי העת של המשכילים העבריים במזרח אירופה). מ-1859 עד 1882 ערך כתב עת בשם Hebräische Bibliographie, בעברית "המזכיר".

תחומי מחקרו לא היו בספרות העברית בלבד: הוא עסק גם בכל הספרות המדעית שלפני התקופה המודרנית, בארצות האסלאם ובאירופה וחקר את תרגומי ספרי המדע בין השפות יוונית, ערבית, עברית והשפות האירופיות. בעיקר התמקד בפילוסופיה, רפואה ומתמטיקה של ימי הביניים.

שטיינשניידר דגל באוניברסליזם ובשוויון והתנגד לרעיונות לאומיים בכלל, ולציונות בפרט. לאחר מותו יוחסה לו האמירה כי "מטרתה של תנועת חכמת ישראל היא להביא את שרידי היהדות לקבורה מכובדת", ועל אמירה זו נשען גרשום שלום במאמר מפורסם שבו שפך את חמתו על תנועת חכמת ישראל בדורם של צונץ, גרץ, גייגר ושטיינשניידר. מבחינה דתית אמנם לא היה אורתודוקסי, אך שמר על דעות שמרניות והתנגד לכמה עקרונות של היהדות הרפורמית, בעיקר להחלפת שפת התפילה מעברית לגרמנית. הוא שאף לעסוק במחקר והיה, לדברי מיכאל מאיר, קיצוני אף מיום טוב ליפמן צונץ המתבודד בדרישתו להפריד את מדעי היהדות מכל עיסוק מעשי בחיי הדת.[1]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של שטיינשניידר על התרגומים העבריים בימי הביניים

בין פרסומיו החשובים ביותר של שטיינשניידר:

  • Die Fremdsprachlichen Elemente im Neuhebräischen (היסודות הזרים בעברית החדשה), פראג 1845
  • אמרי בינה, ספר לימוד לבתי ספר יהודיים, ברלין 1847
  • Manna, עיבודים של שירים בעברית שחוברו מהמאה האחד עשרה עד המאה השלוש עשרה, ברלין 1847
  • הערך Jüdische Literatur (ספרות יהודית) באנציקלופדיה Allgemeine Encyklopädie der Wissenschaften und Künste, לייפציג 1850; תרגום לאנגלית: Jewish Literature from the Eighth to the Eighteenth Century, לונדון 1857; תרגום לעברית: ספרות ישראל, וילנה 1899
  • Catalogus Librorum Hebræorum in Bibliotheca Bodleiana (קטלוג לספרים עברים בספרייה הבודליאנית), ברלין, 1852 - 1860
  • Die Schriften des Dr. Zunz (כתבי צונץ), ברלין 1857
  • Polemische und Apologetische Literatur in Arabischer Sprache Zwischen Muslimen, Christen und Juden (ספרות פולמוסית ואפולוגטית בשפה הערבית בין מוסלמים, נוצרים ויהודים), לייפציג 1877
  • Die Hebräischen Übersetzungen des Mittelalters und die Juden als Dolmetscher (התרגומים העבריים של ימי הביניים והיהודים כמתרגמים), ברלין 1893
  • Die Arabischen Übersetzungen aus dem Griechischen (תרגומים ערביים מיוונית), ברלין 1897
  • Die Arabische Literatur der Juden (הספרות הערבית של היהודים), פרנקפורט 1902
  • Die Geschichtsliteratur der Juden (הספרות ההיסטורית של היהודים), 1905

מהדורות חדשות של ספריו נדפסו לאורך המאה העשרים, והעיסוק בפרסומיו נמשך גם בראשית המאה העשרים ואחת, לרבות הכנת מהדורה מקוונת של ספרו על התרגומים העבריים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "חכמת ישראל" Wissenschaft des Judentums של גרמניה במאה ה-19 ותרומתה לגילוי השפעות הרמב"ם על הנצרות, מאת גאורג ק' האסלהוף, "היסטוריוסופיה ומדעי היהדות" (תשס"ה) 107-138 ‬ 2005.
  • תרומתו של מוריץ שטיינשניידר להיסטוריוגרפיה היהודית, מאת שלום בארון, "ממדיה העולמיים של ההיסטוריה היהודית" (תשנ"ו) 263-306 ‬ 1996.
  • בית הספרים הירושלמי "מדרש אברבנאל" ויובלו של שטיינשניידר, מאת צבי ברס, "ציון" נט, ד (תשנ"ד) 507-511 ‬ 1994.
  • טעות שגררה טעויות, מאת אברהם מאיר הברמן, "קריית ספר", מח (תשל"ג) 528 ‬ 1973.
  • משה שטינשניידר כחוקר הרמב"ם, מאת ישראל יעקב דינסטג, "סיני", סו (תש"ל) 347-366 ‬ 1970 .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא משה שטיינשניידר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State, 1995, עמ' 76.